מירוקים ורקפות

כבר יומיים שאני מנקה כל היום, וכל הזמן אני חושבת אם לא היה עדיף שאעשה משהו יצירתי יותר ובר-קיימא, אבל אני מרגישה חובה לנקות את הבית לפסח, בידיעה שהמשימה הזאת איננה ניתנת באמת להגשמה. הבית שלי הוא בהחלט הבית שלי, אבל הוא גם המשרד שלי, סדנת העבודה שלי, הספריה שלי, הארכיון שלי, ולמרות שדירתי היא בקומה הרביעית, בגובה ששים מדרגות, היא דומה יותר לאותם מרתפים שאנשים זורקים אליהם את כל מה שאינם רוצים לזרוק לפח. אצלי זה בעיקר עיתונים וספרים, שכבר אין להם מקום בכונניות ובמדפים, והם נערמים בכל פינה, ומדי פעם אני נתקלת בערימה ומפילה אותה, ומסדרת אותה מחדש. יש ערימות שנופלות שוב ושוב, ואני שוב ושוב מסדרת ומנסה לא להתעצבן. למרבה המזל לא קרה לי שום דבר גרוע באמת, כמו למו"לית שלי שנפלה בהוצאה שלה על ערימת ספרים ושברה את הרגל. אני לא נופלת בעצמי, רק הספרים כל הזמן נופלים וצריך להרים ולסדר אותם מחדש. בתי ניצן אמרה שבית צריך להיות נוח, ואני אמרתי לה שעבורי הבית דוקא מאד נוח, רק לאחרים הוא לא כל כך נוח, כשהם צריכים לעבור בין ערימות הספרים והעיתונים. כבר אמרתי לבנות שלי שאחרי שאמות שיעיפו מצדי את הכל לפח, אבל ניצן אמרה למה, יש לזה ערך, אפשר לעשות ספריה. הייתי שמחה לעשות מהבית שלי ספריה, אבל מי יטפס ששים מדרגות כדי לקרוא ספרים. יש אנשים שלא רוצים לבקר אותי בגלל המדרגות, ומעלית אין, וגם אין אפשרות להתקין. לפעמים אני מדמיינת מין סל גדול שנכנסים לתוכו ומושכים בחבל לקומה הרביעית, כמו שהורי, שבימי ילדותי התגוררו בדירה גבוהה עוד יותר, כמדומני שיותר משמונים מדרגות הובילו אליה, היו מעלים הביתה את החלב והעיתון, בסל קש גדול קשור בחבל. כמובן בשביל אנשים צריך להתקין גלגלת גדולה וחזקה עם חבלים עבים, כמו שיש במנזרים עתיקים, אבל כל זה כמובן רק חלום. כל עוד יהיה לי כוח אמשיך לטפס במדרגות לביתי ולהיאנח מדי כמה מדרגות אנחה עמוקה, שאולי יש בה תועלת, כי היא מכניסה לריאותי אוויר. מכל מקום הבית שלי כנראה לא יהיה לעולם מסודר ונקי באמת, כנראה לא בחיי. ובכל זאת אני מאד מתאמצת לנקות. במיוחד עכשיו, לפני הפסח. הצפתי את המרפסות במים, את המרפסת הגדולה במים וסבון, את הקטנה רק במים, כי היא מלאה עציצים, ובשלושה מהם פורחות כבר כמה חודשים רקפות יפהפיות, יותר מבכל שנה אחרת. גם בעמק המצלבה ובחצרות הבתים פורחות השנה המון רקפות, אבל אלה שבמרפסת שלי גורמות לי את השמחה הגדולה ביותר, כי הן הרקפות שלי. רובן לבנות ומיעוטן סגולות, ואחת חצי לבנה וחצי אדומה, ואני מסתכלת בה כל היום ולא מבינה איך זה קרה. יש לי בעציצים כל מיני צמחים. רובם צמחים פשוטים שהתפשטו מעציץ לעציץ, והרגו לי כמה צמחים יפים יותר כדי לתפוס את מקומם, אני לא כל כך מתערבת בעציצים, רק משקה אותם כשצריך ותולשת עלים שנבלו, ומטאטאה את העלים שנשרו על הרצפה. אבל לכבוד פסח גם הברקתי את החלונות הגדולים ושיפשפתי אותם, אתמול במרפסת הגדולה והיום במרפסת הקטנה, וכל הזמן חשבתי שיכולתי בזמן הזה למשל לתרגם שירים, שזה משהו יפה שיכול להישאר לאורך זמן, בניגוד לניקיון שכל כך קשה לספק אותו והוא כל כך ממהר להיעלם, ובכל זאת שיפשפתי והברקתי את המרפסת הגדולה וכל הזמן חשבתי לעצמי אם יראו בכלל כמה טרחתי, אם המרפסת באמת תיראה נקיה, ורק הבוקר ראיתי שהיא באמת נראית נקייה ומבריקה ומילאה אותי שמחה גדולה שזה אולי קצת טיפשי, כי ניקיון הוא דבר בן-חלוף והוא חולף מהר במיוחד, אבל אם כבר הקדשתי כל כך הרבה זמן וכוח לפחות שייראה באמת נקי. בכל חצי שעה הלכתי לבדוק שהמרפסת באמת נראית נקייה ושהיא עדיין נקייה והתפעלתי מאד מהמרפסת ומעצמי, ובשאר הזמן ניקיתי את החדר שלי ואת המרפסת הקטנה, חוץ מהמקום שפעם קיננו בו יונים ואינני מגיעה אליו כי הוא גבוה מדי. רק פעם אחת קיננו בו יונים וגידלו שני גוזלים שתחילה רק ישבו בקן ואכלו ממקורם של הוריהם שהתחלפו בשמירה עליהם ובהבאת אוכל לקן, ואחר כך עופפו במרפסת עד שלמדו לעוף היטב ופרחו להם, וכמה פעמים עוד חזרו לבקר ואז נעלמו ולא שבו. אחר כך שוב ניסו היונים לקנן אבל העורב שבר וטרף את הביצים והן נעלמו ולא חזרו. פעם היה קן יונים על גגון המרפסת הגדולה ובא עורב וגילגל את הביצים החוצה ושבר אותן על הגג ואכל את תוכן. ראיתי הכל דרך הגגון השקוף של המרפסת, והעורב נראה מאד מפחיד, כי בעיקר ראיתי את ציפורני רגליו רוקעות על הגג כמו טפרים של חיית טרף, שבעצם זה בערך מה שזה. לפעמים נדמה לי שהעורבים משתלטים על כל המרחב והאוכל ומגרשים את כל הציפורים האחרות, שהן קטנות ויפות ומיטיבות לשיר. מאיר שלו מספר בספר שלו "גינת בר" איך הוא התקין קן לירגזים והנקר רצה להיכנס אליו, והוא גירש אותו שוב ושוב, כי הירגזים שרים יפה והנקרים רק דופקים דופקים במקור ויכולים אפילו להפיל עצים גדולים. בגינה שלו הנקר הפיל אזדרכת וגם מול בית אחד שבתי גרה בו פעם היה עץ אזדרכת שניקר בו נקר ובסוף נאלצו לכרות אותו כדי שלא יפול למישהו על הראש. כנראה שנקרים מחבבים עצי אזדרכת, כמו שדייג אוהב דגים. יפה היה לשמוע עכשיו ציפור קטנה שרה, אבל בעיקר שומעים נקרים דופקים ועורבים צורחים ומקרקרים, וצמחים פשוטים הורגים לי את הצמחים היפים ותופסים את מקומם. אבל אני לא מתערבת בטבע, למרות שהוא הטבע הקטן שלי בעציצים במרפסת, והוא אכזרי מאד – מי שחזק יותר מנצח, והורג את האחרים. אבל הרקפות איכשהו שורדות ואפילו מתרבות וגדלות. מדי פעם הן צצות בעציץ חדש שלא היו בו קודם, וגוברות על צמחים גדולים וחזקים. אולי זה סימן שדברים טובים ויפים יכולים לשרוד ולנצח, ואולי זה סימן שרקפות אינן רק פרח יפה אלא גם פרח חזק יותר ממה שחושבים כשמתבוננים בעלי הכותרת הכל כך עדינים שלהן. בכל מקרה רקפות ששבות ופורחות מדי שנה הן סיבה גם לשמחה וגם לתקוה.