אמנון נבות ז"ל

רציתי לקבור את הסיפור הזה לנצח. בזמן אמיתי הוא הביך אותי נוראות, אפילו השפיל אותי, ולא ידעתי מה לחשוב על האיש הזה, שכתב לי שאיננו אדם אנונימי, אלא אדם מוכר בתחומי הספרות, ועבר זמן עד שקלטתי במי מדובר. מעולם לא הבנתי וכנראה לעולם כבר לא אבין מדוע התייחס כפי שהתייחס והגיב כפי שהגיב לטקסט שפירסמתי, שלא היה פוסט תינוי צרות ובקשת עזרה בפייסבוק עם חשבון בנק למטה, אלא קודם כל טקסט ספרותי, שאמנם תיאר בלי כחל ושרק את מציאות חיי באותה עת, שבה נאלצתי להתמודד בה בעת עם שתי תביעות משפטיות זדוניות, האחת תביעת דיבה של אזרחי גרמניה שנועדה לסתום את פי, והאחרת תביעת הפחדה של קרובי משפחה שניסו לגרום לי ולבנותי לוותר על ירושה שהוריש להן אבי המנוח, שעל כך כתבתי כאן לא מזמן. זו היתה תקופה מאד קשה עבורי ועבור בנותי, לא רק בגלל הקושי הכלכלי לממן עורכי-דין בשתי תביעות בו זמנית, אלא בגלל שנאלצתי להבין שקרובי משפחתי שמעולם לא עשיתי להם רע, מוכנים לעשות הכל כדי לפגוע בי ובבנותי, והכל למען בצע כסף ונכסים, שאינם סובלים ממחסור בהם. הם לא הצליחו במזימתם, ולאחר מאבק משפחתי זכו בנותי בירושה המגיעה להן, וגם הזוממים והפועלים להשתיק את קולי לא ממש הצליחו במזימתם, והתוצאה העיקרית של תביעתם היתה החלטתי להתנדב לסייע לספריה הלאומית במשפט עיזבון מכס ברוד, כדי למנוע מגרמניה לגזול ממדינת ישראל את כתבי היד של פרנץ קפקא שנכללו בעיזבון, שלשמחתי ולצערם גם המזימה הגרמנית הזו נכשלה, ומדינת ישראל זכתה בכתבי היד שמלכתחילה יועדו עבורה ולא עבור רוצחי עמנו ימ"ש.  

בכל אופן פירסמתי אז את הרשימה שלהלן בבלוג שניהלתי אז ולימים הסרתי מן הרשת, בגלל שלא הצלחתי להגן עליו מפריצות זדוניות ובגלל שקצת נמאס לי באותה עת מכל מה שפגשתי באינטרנט, שכמובן לא היה שונה בהרבה ממה שפגשתי בעולם האמיתי, רק הכפיל אותו כמו מראה. חשבתי שאגרום לאנשים לחייך יותר מאשר להזיל דמעות. מה גם שבמרכז הטקסט עומד, או ליתר דיוק שוכב כלבי המנוח קאיקאי שהיה חולה באפילפסיה קשה ומת בשנת 2010, ובזמן כתיבת הטקסט עוד היה במצב סביר וחמוד להפליא:

אין לנו תקציב לחורף קר. פשוט אין כסף. חורף קר זה נורא יקר. צריך חימום, ומעיל גדול, ומגפיים. אין לנו תקציב בשביל זה. וגם לחמם מים לאמבטיה צריך, ומחיר החשמל עלה. וגם הכפכפים נקרעו, אלה מלפני שנתיים. כפכפים חדשים אפשר אולי להשיג בזול, אם קוראים להם נעלי בית. בתור נעלי בית אפשר לשלם מאה שקל פחות, אבל אם קוראים להם כפכפים זה כבר מוסיף עוד מאה שקל, ואם יש ציור או אבזם אז בכלל. וחצאית שחורה חדשה, כי בישנה כבר יש חור. חור שחור. בינתיים אצטרך ללבוש את החצאית הסגולה, אבל סגול אינני אוהבת. למה בכלל קניתי אותה. לרגע נתקפתי בצבעוניות, בין כל החצאיות בחנות, אבל כשיצאתי מן החנות הצבעוניות כולה פגה. קיפלתי את החצאית הסגולה בארון וחזרתי ללבוש שחורים, כמו שאני רגילה. יש לי המון בגדים שחורים ואני תמיד יכולה להחליף שחור בשחור. על שחור פחות בולט אם יש כתם, אז לא מוכרחים לכבס מיד, אפשר להמשיך ללבוש את החצאית גם אם הכלב קפץ על קערת המרק ושפך עליי קצת. נו, ככה הוא הכלב. אתמול הוא העיף את התרופה על הרצפה ולא ראיתי, אז הוא היה קצת מטורלל. קפץ עליי כל הזמן וחפר לי בכתפיים עם הצפורניים. מעצבן לאכול ככה, כמו חיה רדופה, אבל אני כבר רגילה, בגלל הכלב. בחורף הוא שוכב רק על המיטות. במיוחד הוא אוהב על המיטה שלי, מעל השמיכה. ככה הוא רגיל, על שמיכה של מוך, ואני צריכה להתחנן: בבקשה כלב, תרשה לי לשכב, אני עייפה, כי הוא לא רוצה לזוז. מאד נוח לו מעל השמיכה. כמו הנסיכה על העדשה. אולי אני אשים לו עדשה מתחת למזרון. נראה אם הוא ירגיש. הוא כלב עדין. אני בעצמי יכולה דוקא לשכב על כל דבר בלי להרגיש. כשאני עייפה לא אכפת לי מכלום, רק שיתנו לי לישון ולא יפריעו. והכי טוב אם לא מנקר שום דבר בראש, אם אין רעיונות ומחשבות. ככה לשקוע לתוך קהות חושים גדולה, לשקוע לתוך הכר, ולהתכסות בשמיכה, אם הכלב יסכים קצת לזוז, בבקשה כלב, תזוז. אני עייפה מאד, היה לי יום קשה, כלב. אבל הכלב מתעקש רק באמצע השמיכה שבאמצע המיטה. אני לחוצה בצד, הרגליים שלי קרות. בבקשה כלב, קר לי, אתה הדבר החם היחיד בבית הזה, אין לי הסקה וגם לא כסף לקנות. בקושי הרשיתי לעצמי גרביים. גרביים מוכרחים בשביל לא להלך יחפים בחורף. אני צריכה לשמור על עצמי, כי להיות חולה הכי אין לי כסף. להיות חולה זה מה זה יקר. ושרון אמרה שמחירי הדלק ירדו. כמה טוב שמחירי הדלק ירדו. אולי ירד גם מחיר הסוכר.  

אני זוכרת שמישהו מהמגיבים החמיא לי שהטקסט כתוב בצבעוניות שאיננה פגה, ובהכירי את המגיב מעט, אינני בטוחה שהתכוון לכך, אבל זה לא משנה. עוד כמה אנשים הביעו אהדה, אבל אז הגיעה לדואר הפרטי שלי ההודעה הבאה שתחילה עוררה בי אימה ובהלה:

מאת: א.נ.

דואר אלקטרוני:

תוכן המסר: צהריים טובים ענת פרי. קרראת [כך במקור, ע.פ.] ואני מדוכדך, כי אני מכיר והכרתי מקרוב, את הזבל של הסבל שאת מתארת. ולשלוח עידודים פומביים ריקים מתוכן לא נראה לי. כמובן, איני פוסל שום איש בדרכיו. שאלתי, וזו שאלה ישרה שאין אחריה שום כוונות אחרות, האם ניתן לשלוח לך המחאה בת כמה מאות שקלים בודדים? אם נכון בעינייך, נכון, אני מדגיש, כתבי בפומבי לא.נ. -  כן ונמשיך. כמובן,שום פנים אל פנים - בדואר ישלח הכל .אם תאשרי אתן לך את שמי וכתובתי או המייל שלי וכך אוודע לכתובת. אני לא אדם אנונימי, אני אדם מוכר בתחומי הספרות, לטוב ולמוטב. והכל יהיה, כמובן, חסוי לחלוטין

ברגע הראשון חשבתי שמדובר במישהו שמנסה לטמון לי פח או ללעוג לי. אינני זוכרת כמה זמן עבר עד שהתובנה היכתה בי, והיא היכתה בי כברק: הכותב הוא אמנון נבות, אדם שידעתי מיהו אך לא היכרתי אישית, ועם זאת היכרתי את סגנון כתיבתו ואפילו את החתימה הזאת בראשי תיבות שהופיעה לעתים על תגובות שהגיב לידידו הטוב שהלך לעולמו כמה שנים לפניו, המשורר והמתרגם המחונן גיורא לשם, שהיה האדם היחיד שנבות נהג בו כבוד. מבלי להכיר את אמנון נבות אישית לא חיבבתי אותו. חשבתי שהוא מתנשא לאין קץ, נפוח ונטול חוש הומור, שכולנו בעיניו כעפרא דארעא. הדו-שיח שהתנהל בינו לבין גיורא לשם בבלוג של גיורא, שבו הלינו ללא הרף וללא מעצורים על סצינת הספרות הישראלית, תוך שהם מתעלמים בעקשנות מכל המשוררים שפלי הרוח הטורחים סביבם, נדמה בעיני לא פעם כשיח הזקנים הנרגנים במופע החבובות. גם כשהבנתי שנבות הוא הכותב ואין לי מה לפחד ממתנכל מרושע כלשהו, הרגשתי מבוכה נוראה והשפלה. האם היה הטקסט שלי כל כך מעורר רחמים בעיניו? "הזבל של הסבל"? בחייך, אמנון נבות, אפילו אני מכירה יותר סבל מזה שתיארתי וגם חוויתי באותם ימים שבהם ניהלתי במקביל שני משפטים ומסביב לשעון גם חיפשתי מסמכים שיוכיחו כי עזבונו של מכס ברוד נועד לספריה הלאומית ולא לרוצחים הנאצים של שלוש אחיותיו של קפקא ורוב קרוביו, מה שבנותי כינו בקריצה "המשפט השלישי של אמא". זה היה קשה ודי מלחיץ, אבל "הזבל של הסבל" זה לא היה. את הביטוי הזה אני שומרת לחסרי בית שישנים בחורף מתחת לקמרון המנהרה בעמק המצלבה. לי יש בית. מאד קר בחורף ומאד חם בקיץ, ובגובה ששים מדרגות, אבל עדיין יופי של בית.

ודוקא זה שכתב שאין לו כוונות זרות החשיד אותו בעיני עוד יותר. כלומר הבין שמכתבו עלול להתפרש כהצעה מגונה של גבר לאשה שאיננה צעירה ממנו בהרבה, או גרוע מכך, אם טעה לחשוב שאני צעירה ממנו בהרבה, ובכל זאת כתב מה שכתב. ומה עלי לחשוב על כך? מה מצא דוקא בי להציע לי כסף? הרי כותבים ויוצרים ואמנים רעבים ללחם אינם חסרים בארצנו, מהם גדולים ומפורסמים בהרבה ממני, שמתו בדד ובחוסר-כל. מה ידע עלי בכלל, ומה קרא מכל כתיבתי לבד מן הרשימה הקטנה הזו? הרי על הכל ועל כולם שפך אש וגפרית, ומי אני שאזכה לחסדו? או לחמלתו, שמעולם לא ניכרה בכתיבתו על אחרים? לכתיבתי שלי לא התייחס מעולם וכמובן גם לא ציפיתי שיתייחס. לא הייתי בקטיגוריה של מבוקריו, גם לא של אלה ששפך עליהם אש וגפרית.

כמובן שלא עניתי לו ונשבעתי שלא יהיה לי איתו שיג ושיח לעולם.

כאמור, לעולם כבר לא אדע מה חשב עלי ומה הניע אותו להציע לי כסף. גם  כששמעתי על מותו לא חשתי בתחילה כל צער. רק כאשר קראתי את הספדיהם היפים והכנים של רן יגיל ובועז יזרעאלי במוסף תרבות וספרות של "הארץ", ובפרט תיאורו מכמיר-הלב של בועז יזרעאלי את לווייתו של נבות, שאנשי הספרות ברובם הדירו את רגליהם ממנה, ונזכרתי במלים האלו "אני לא אדם אנונימי, אני אדם מוכר בתחומי הספרות", שהפכו לפתע אירוניות כל כך, היכו בי צער ועצב שבעצמי הופתעתי מהם. גם אותה תחושת השפלה שחשתי אז חזרה ועלתה, אבל גם רחמים על האיש הזה, שכעת אני מבינה שהיה בעיקר נטול כישורים חברתיים, רצה להתיידד והצליח רק להרחיק ולהבריח ממנו את מי שיכלו להיות ידידיו. עכשיו אני חושבת שבוודאי הציע בדרכו המגושמת עזרה גם לאנשים נוספים, ושבוודאי לא היו לו כוונות רעות, ושהיה יותר גולם איש מאדם רע, ואני די מצטערת שלא הבנתי את זה קודם לכן. כמובן שקל יותר לסלוח לאנשים שכבר אינם, וככל הנראה לא הייתי מסוגלת לסלוח לו בחייו, ועכשיו שמת זה כבר לא ישנה דבר, ובכל זאת חשתי צורך להוסיף את הזיכרון המביך הזה, שהוא כנראה עדות לכוונות הכי טובות שהשתבשו, כאבן קטנה על קברו.