הבריטים
שינו את שמה לEmpire Windrush. אימפריה מן הסתם על שם האימפריה הבריטית, למרות שבאותם ימים
שלאחר מלחמת העולם השנייה זו כבר החלה להתפרק, Windrush על שם אחד מיובליו של
נהר התמזה, הנשפך אליו בקרבת אוקספורד, שם, בטרם יתמזג בדורצ'סטר עם נהר התמזה
הרשמי, נוהגים לכנות את הנהר Isis, שם שקיבל משמעות לא סימפטית כשהפך לראשי התיבות של ארגון המדינה
האסלמית. בקיצור קראו לה ווינדראש, לכשעצמו שם נאה לספינה בריטית. אבל היא לא היתה
בריטית. היא היתה ספינה גרמנית שהושקה בשנת 1931 בשם מונטה רוסה עבור חברת הספנות הגרמנית
המבורג-דרום-אמריקה, האחרונה בסדרה של חמש ספינות שנקראו על שם הרים בדרום אמריקה
והובילו תיירים ומתיישבים גרמנים לדרום אמריקה וליעדים אחרים. לאחר עליית הנאצים
לשלטון גויסה המונטה-רוסה לצי "עוצמה מתוך שמחה" Kraft
durch Freude
בפיקודו של רוברט ליי, ראש הארגון הנאצי "חזית העבודה הגרמנית", לכאורה
צי של ספינות נוסעים לארגון חופשות בחו"ל לפועלים גרמנים (וכך הוא מתואר לרוב
גם היום), ובפועל מסוה לפעילות צבאית אסורה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית,
להפרת האמברגו הבינלאומי על ספרד שהיו חתומות עליו, אך בפועל הפרו כדי לסייע לרודן
הספרדי פרנקו. הספינות של "עוצמה מתוך שמחה" הובילו את טייסי חיל האוויר
הגרמני מוסווים כתיירים לאי מדירה, משם יצאו להפצצות על גרניקה וערים נוספות (ראו
רשימתי "הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס"), וגם אספו אותם לאחר ההפצצות
והובילו אותם חזרה לגרמניה. במלחמת העולם השנייה הפכו הספינות לנושאות גייסות ובתי
חולים צפים לחיילים. כמה פעמים ניסו הבריטים להטביע את המונטה-רוסה, אך הספינה
האימתנית שרדה את המלחמה ורק במאי 1945 נתפסה בידי הבריטים בנמל קיל בגרמניה כשלל
מלחמה, ואז הוסב שמה ל"אימפריה ווינדראש". הספינה המשיכה לשוט בימים תחת
הדגל הבריטי עד מרס 1954, אז הביא עליה פיצוץ במנוע ליד חופי אלג'יריה את סופה.
להיסטוריה
נכנסה ווינדראש בשנת 1948, כשעצרה בדרכה מאוסטרליה לבריטניה בג'מייקה, והעלתה על
סיפונה כשמונה מאות מתושבי האי, באותם ימים עדיין מושבה בריטית (רק בשנת 1962
קיבלה ג'מייקה עצמאות). בריטניה הזקוקה נואשות לכוח אדם אחרי החורבן שהמיטה מלחמת
העולם השנייה, שמחה לקלוט ולהעסיק אותם, וכנתיני מושבה בריטית הם הורשו להישאר
בבריטניה לזמן בלתי מוגבל ולעבוד שם. ב-21 ביוני 1948 עגנה הווינדראש בבריטניה
והתקבלה בסיקור תקשורתי נלהב, וכך הפכה לשם דבר – לא רק המהגרים שעל סיפונה, אלא
אלפי המהגרים שבאו בעקבותיהם מן האיים הקריביים לבריטניה, כונו "דור
ווינדראש". לימים תואר דור ווינדראש
כראשית הפיכתה של בריטניה למדינה רב-גזעית. תיאור דרמטי מדי, שאולי כבר חושף את
הגזענות שתחזור ותכה במהגרים כהי-העור לימים: אפילו בימים אלה, על טפם ושלושת
הדורות של צאצאיהם, מונים יוצאי כל מדינות חבר העמים הבריטי המתגוררים בבריטניה,
מדינה בת 65 מיליון נפש, לא יותר מחצי מיליון איש. בריטניה בהחלט נשארה מדינה לבנה,
ונראה כי היא נחושה להישאר כזאת.
מאחר
שבאותם ימים לא היתה מדיניות הגירה נוקשה, לא נזקקו הנוסעים לניירת רבה: רבים מן
הילדים שביניהם נרשמו בדרכוני הוריהם או קרוביהם האחרים ולא נשאו דרכונים משלהם.
אחרים הגיעו והמשיכו לחיות בבריטניה עם דרכוניהם מן האיים הקריביים: ברבדוס,
ג'מייקה, גואיינה ועוד. הדבר הזה ישוב להתנקם בהם בערוב ימיהם.
בריטניה
אמנם עצרה את ההגירה החופשית בראשית שנות השבעים, ומאז נדרשו מהגרים מן המושבות
הבריטיות שהפכו עם השנים למדינות עצמאיות וחברות בחבר העמים הבריטים להציג אישורי
שהייה ועבודה, שהפחיתו את מספר המהגרים לבריטניה מהמושבות לשעבר, אך היא המשיכה
להתגאות בהגירה הזו. בשנת 1998, כשמלאו חמישים שנה למסע הווינדראש, הפיק ה-BBC סדרה בת ארבעה פרקים אודות
דור ווינדראש, וכיכר בלונדון נקראה על שם הספינה. ביולי 2012, בטקס הפתיחה של
האולימפיאדה, שבו הוצגו באופן מגושם משהו כל הישגי בריטניה המודרנית, נישא דגם
ספינה מונומנטלי שייצג את הווינדראש. אז צפיתי המומה בטקס מבלי להבין במה מדובר,
אבל בזכרוני נחרתה תצוגה שפיארה את שירותי הבריאות לכל בבריטניה. גם הם ימלאו
תפקיד מכוער בשערוריית ווינדראש הנוכחית.
כמו
ישראל שגילתה תחילה סובלנות כלפי המהגרים מאפריקה ועם עליית מספרם החלו לגבור בה
קולות השנאה והגזענות, גם בריטניה שהתייחסה תחילה למהגרים בסובלנות יחסית - קולות
מתנגדים ופוגעניים נשמעו מלכתחילה, אך הם היו מעוטי השפעה – הלכה והפכה עוינת
כלפיהם עם השנים. כאשר שנות הבנייה מחדש אחרי המלחמה התחלפו בשנות שובע ושגשוג,
והערבות ההדדית שהועלתה על נס בשנות המצוקה הלכה והתחלפה בתאצ'ריזם וקפיטליזם
אנוכי, ובהיחלשות העבודה המאורגנת, גם הכבוד כלפי המהגרים החרוצים שעבדו כל חייהם
בעבודות קשות ונדרשות וההגנה עליהם הלכו ונשחקו. יותר ויותר הגבילה בריטניה את
אפשרויות ההגירה אליה, ובינתיים השתקעו בה מהגרי ווינדראש, נישאו וגידלו בה ילדים
ונכדים שאינם מכירים את מולדת הוריהם וסביהם אלא כיעד לטיול שורשים, רחוק מעבר לים.
בעשור
האחרון, עם גלי ההגירה החדשים ממדינות העולם השלישי לאירופה, הלכה הגזענות
בבריטניה והרימה ראש, כמו במדינות רבות אחרות, והחלה להשפיע השפעה דרמטית על
הפוליטיקה, במיוחד מאז חזרתה לשלטון של המפלגה השמרנית בשנת 2010. מי שהיום עומדת
בראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, בתפקידה כשרת הפנים הבריטית, הקשיחה עד מאד את היחס
למהגרים. היא הגתה את רעיון ה"סביבה העוינת" למהגרים לא חוקיים, או לא חוקיים
לכאורה, כלומר מניעת פרנסה, מגורים וטיפול רפואי ממהגרים כאלה, או ממי שנחשדים
ככאלה. רשמית התייחסה המדיניות למהגרים בכלל, מכל ארץ שהיא. בפועל, כמו בישראל,
התמקדה ההתעללות במהגרים מן העולם השלישי, ובפרט בשחורי עור. מהגרי דור ווינדראש
נמנים להוותם על שחורי העור בממלכה.
באותה
שנת 2012 שבה אירחה בריטניה את
האולימפיאדה והתגאתה בטקס הפתיחה במהגרי ווינדראש, הנהיגה תרזה מיי כשרת פנים
תקנות חדשות שחייבו אנשים להציג מסמכים המעידים על מעמדם החוקי בבריטניה כדי לשכור
דירה, לקבל עבודה או לזכות בטיפול רפואי, ובמקביל נגזרו קנסות גבוהים על מעסיקים
של מהגרים לא חוקיים. אלה היו חלק מהצעדים שננקטו כדי למרר את חיי המהגרים ולעודדם
לעזוב את בריטניה. צעדים אחרים ננקטו בחשאי, ללא ידיעת הציבור הבריטי. הם נחשפו רק
לאחרונה, במועד הגרוע ביותר מבחינתה של ממשלת בריטניה: בזמן התכנסות ועידת חבר
העמים הבריטי בבריטניה באפריל האחרון.
ההתעללות
במהגרי ווינדראש החלה כבר לפני מספר שנים, אך הגיעה לתקשורת בסתיו האחרון. הגרדיאן
חשף את סיפורו של אדם שהיגר לבריטניה מג'מייקה בשנת 1973 כנער, כדי להצטרף להוריו
שעבדו בבריטניה מאז שנות הששים. במשך 44 שנים הוא חי ועבד בבריטניה, וכעת בשנות
הששים לחייו, חלה בסרטן, ובהתאם למדיניות ה"סביבה העוינת" שהנהיגה תרזה
מיי בהיותה שרת הפנים, נדרש להוכיח כי שהותו בבריטניה חוקית כדי לקבל הקרנות שהוא
נזקק להם, או לשלם עבור הטיפול 54,000 פאונד, כרבע מיליון שקל.
סיפורו
של המהגר האומלל וסיפורים אחרים על התעללות במהגרים ותיקים ממושבות בריטיות לשעבר,
ובפרט שחורי העור שביניהם, פיטורים מעבודה, השלכה מדירות שכורות וסירוב למתן טיפול
רפואי לאנשים שחיו ועבדו בבריטניה עשרות שנים, שהגיעו לעיתון ופורסמו במשך כמחצית
השנה, עוררו תגובות מזועזעות מצד הקוראים, אך אדישות מצד הממשלה. כל זה השתנה באמצע
אפריל.
באמצע
אפריל השנה כינסה ממשלת בריטניה ברוב פאר והדר ועידה של כל מנהיגי חבר העמים
הבריטי. כינוס המנהיגים שמייצגים כשני מיליארד נפש, שחיים כיום במדינות שהשתייכו
בעבר לאימפריה הבריטית, נועד לשמש משקל נגד לקרע שנבעה בין בריטניה לאירופה לאחר
החלטתה לפרוש מהאיחוד האירופי. ביוהרה אופיינית סירבה מיי לבקשתם של מנהיגי 12
מדינות באיים הקריביים, שהיו לשעבר מושבות בריטיות, לדון עמם במסגרת הוועידה בנושא
המהגרים מארצותיהם לבריטניה. בתוך יממה מפירסום סירובה של מיי לפגישה, אירגן חבר הפרלמנט
מהלייבור דיוויד לאמי, בעצמו בן למהגרים מגואיינה, עצומה של 140 חברי פרלמנט מכל
המפלגות שקראה לתרזה מיי לפעול בעניין. למחרת פירסם הגרדיאן גילוי מרעיש: באוקטובר
2010 השמיד משרד הפנים את כרטיסי ההגעה לבריטניה של בני דור ווינדראש, למרות
אזהרות הפקידים שכרטיסים אלה חיוניים להוכחת מועד ההגעה לבריטניה שיכול להבטיח
אזרחות לרשומים בהם. מיי ניסתה תחילה להאשים את הלייבור, אך התברר שהיא זו שאחראית
להשמדת אלפי הכרטיסים, שהפכה זדונית עם הנהגת מדיניות ה"סביבה העוינת"
שלה, שחייבה את המהגרים להציג ניירת שמשרד הפנים השמיד כתנאי לקבלת זכויותיהם.
על
רקע ועידת מנהיגי חבר העמים הבריטי התפרסמו בבת אחת סיפורים רבים של מהגרים
שהועסקו עשרות שנים בחיל האוויר המלכותי, בבתי חולים, בבתי ספר, שלמו מסים וגידלו
משפחות, ופתאם מצאו את עצמם נזרקים לרחוב, מפוטרים מעבודה, נדרשים לשלם הון עתק
עבור טיפולים רפואיים, מופרדים מבני משפחותיהם שהתמזל מזלם להיות בעלי דרכונים
מוסדרים ולהיות מאוימים בגירוש מבריטניה, או מנועים מלחזור לביתם ולמשפחתם
בבריטניה לאחר ביקור בחו"ל, או אובדן דרכון וכיו"ב. אמו הקשישה של דקסטר
בריסטול שקרס ברחוב ומת חודש קודם לכן סיפרה שבנה שהגיע לבריטניה בשנת 1968 בגיל
שמונה כדי להצטרף לאמו שעבדה בבריטניה כאחות, לא הצליח להשיג דרכון ופוטר מעבודתו.
היא האשימה את תרזה מיי במות בנה וקראה לה להתפטר. מנהיגי מדינות הקריביים הנוכחים
בועידה דרשו מן הממשלה הבריטית לא רק להסדיר את עניינם של המהגרים מארצותיהם, אלא
גם לשלם להם פיצויים על סבלם עקב מדיניות ה"סביבה העוינת". העבר
הקולוניאלי עלה לדיון, ובריטניה, שכינסה את הועידה כדי להציג את עצמה כלפי אירופה
כמנהיגה רבת הכוח של שני מיליארד בני אדם, מצאה את עצמה מוקעת כאימפריה קולוניאלית
שניצלה את נתיניה בעולם השלישי ורדתה בהם, ובמקום להיטיב את דרכיה ולנהוג נדיבות
בנתינים הקולוניאלים לשעבר, ממשיכה לנצל ולרדוף אותם גם כיום. העובדה שכל קורבנות
מדיניות ה"סביבה העוינת" היו שחורים, ושכולם חיו ועבדו בבריטניה שנים
רבות, העלתה מיד את שאלת הגזענות והניצול. האם אנשים לבנים היו מקבלים יחס כזה? מן
הסתם לא. ולא רק בבריטניה, כמובן.
ההתנצלות
של תרזה מיי התקבלה כמעט מדי ומאוחר מדי. שרת הפנים הנוכחית אמבר ראד, שמימשה בהתלהבות
יתרה את מדיניות ה"סביבה העוינת", לאחר שתרזה מיי החליפה את דיוויד
קמרון המתפטר בראשות הממשלה, התנצלה על כך שהמשרד עסק יותר מדי באסטרטגיה כוללת
ולא ראה את בני האדם הנפגעים, אבל בתוך יום הודלף נייר עמדה שהכינה ראד עם כניסתה
לתפקיד, שבו הבטיחה להקשיח עוד יותר את מדיניות היד הקשה כלפי המהגרים ולגרש מבריטניה
אלפי מהגרים בשנה. ראד לא הצליחה להדוף את הביקורת נגדה, ובתוך שבועיים נאלצה
להתפטר בבושת פנים.
תרזה
מיי שורדת בינתיים בתפקידה: בבריטניה כמו בישראל נרתעים מהחלפת ראש ממשלה יותר
מאשר מפיטורי שר, וגם שם כמו בישראל האלטרנטיבה איננה מפתה, אבל נראה שמדיניות
ה"סביבה העוינת" שלה ספגה מכה אנושה. תדמית המנהיגה הנאורה של הנתינים
לשעבר שביקשה בריטניה לשדר התחלפה בדיון בעומק הגזענות הבריטית. הסופרת אניטה סתי
סיפרה במאמר ל"גרדיאן" כיצד הגישה לנסיך צ'רלס, שהמלכה אליזבת העבירה לו
בועידה ברוב חגיגיות את ראשות חבר העמים הבריטי, אנתולוגיה העוסקת בסיפורים לא
ידועים של שעבוד תושבי המושבות, וסיפרה לו שאמה מגואיינה, וצ'רלס ששאל אותה מהיכן
היא ונענה כי היא ממנצ'סטר, אמר לה לתדהמתה: "אינך נראית כך". גארי
יאנג, עיתונאי ואחד מעורכי ה"גרדיאן" ובן למהגרים מברבדוס, כתב כי תרזה
מיי מתנצלת רק על כך שהתעללו בבני דור ווינדראש שהגיעו לבריטניה כחוק ועבדו בממלכה
כל חייהם, אבל הבעיה היא בכלל היחס למהגרים, ושום מהגר איננו צריך לסבול
מ"סביבה עוינת". תרזה מיי, חידד יאנג, לא הכריזה על סביבה "נוקשה"
או "קפדנית" למהגרים, אלא "עוינת", hostile, שבה כל המהגרים חשודים מראש,
אלא אם כן יוכלו להוכיח אחרת. במדינה שבה יש "סביבה עוינת" כלפי מהגרים,
היחס העוין זולג בהכרח מן המהגרים הלא חוקיים למהגרים החוקיים. הוא הזכיר כי
כשהגיעו מהגרי ווינדראש לבריטניה נתקלו גם הם בעוינות מצד תושבים שסירבו להכניסם
לפאב או היכו אותם, וכיום מודים הכל כמה תרמו לבריטניה. גם המהגרים של היום תורמים
לבריטניה, כתב גארי יאנג. את מהגרי העבר צריך לפצות בכך שילמדו את הלקחים, ולא
יחזרו על אותן טעויות.
כשקראתי
את דבריו של גארי יאנג לא יכולתי לעצור בעד דמעותי. אינספור מחשבות עלו במוחי.
הדברים המקוממים ששמעתי שוב ושוב מפי גרמנים, שחשבו שבכך הם מחמיאים לי: "היהודים
דיברו גרמנית ורצו להשתלב, התורכים לא רוצים ללמוד גרמנית ולא רוצים להשתלב".
באמת ליהודים התייחסתם מאד יפה, אני אומרת להם בסרקאזם. אם יש משהו שמוציא אותי
מדעתי, זה גזענים גרמנים שמנסים להיעזר ביהודים כדי להצדיק גזענות כלפי מהגרים
אחרים, בעיקר מוסלמים, בטענה שהיהודים שהם
רצחו באדיקות היו אזרחים למופת. תמיד קל יותר להיטיב עם מהגרי העבר. ג'סטין טרודו
החליט משום מה להתנצל כעת על סירובה של קנדה לקלוט מהגרים יהודים בתקופת הרייך
השלישי. מתחת להתנצלותו קראתי כתבה ארוכה על ההגבלות שמעמידה קנדה בפני המהגרים
אליה בימים אלה ממדינות דרום אמריקה העניות והמסוכסכות. מוטב ללמוד מלקחי העבר
מאשר לחזור כעת על הטעות כתב גארי יאנג. ואני חשבתי לעצמי: אולי יתכבד טרודו וינהג
ביתר נדיבות עם מהגרים מדרום-אמריקה, במקום להפריח התנצלויות על חטאי העבר שכבר
לא יועילו לאיש. וכן, גם למדינת ישראל יש על מה לחשוב ומה לתקן ביחסה למהגרים
שאולי הם רק מהגרי עבודה ולא פליטים. אז מה. האם מדינת ישראל איננה יכולה לקלוט
כמה עשרות אלפי אפריקאים ולהעניק להם אשרות עבודה וטיפול רפואי, ולו גם למען
תדמיתנו בלבד. מוטב לעשות מעשים טובים למען התדמית, מאשר לנהוג באכזריות וברישעות.
כפי שלמדו הבריטים לפני חודש בלבד, רשעות ואכזריות כלפי בני אדם עלולה להכות בך
חזרה דוקא ברגע שבו תזדקק לאהדה. ומי זקוקה לאהדה יותר ממדינת ישראל, שהיא תמיד
מושא שנאה לאנטישמים וגזענים?
וגם
חשבתי על בתי וחתני ונכדי שחיים בבריטניה, שעם הולדת נכדי חשבתי לנסוע אליהם
לתקופה ארוכה, אבל עורכת הדין המומחית להגירה שנועצתי בה אמרה לי שלא אוכל להביא
עמי את הכלב. האמירה הזו הרתיעה אותי לא רק בגלל הכלב, אלא בגלל התזכורת שאזרח זר
לעולם איננו בן בית שוה-זכויות במדינה שלא נולד בה. יש יהודים שיש להם ציפיות
גדולות ומרחיקות לכת ממדינת ישראל, שתהיה אור לגויים. אני מסתפקת בכך שיש מדינה
אחת בעולם שבה יהודים אינם צריכים לפחד משלילת אזרחותם או מפקפוק בזכותם לשבת בה,
שבה יהודי לעולם איננו נטול מדינה, כפי שהפכו להיות יהודי גרמניה בן-לילה.
להיות
זר קשה מנשוא. חוויתי זאת בתקופה שבה התגוררתי באוסטריה. אתה מהלך תמיד כאילו אופף
אותך ערפל. דבר איננו ברור לחלוטין, ורגליך אינן יציבות על הקרקע. היהודים אין להם
צבע עור שיסמן אותם כזרים, אבל בדרך כזו או אחרת גם הם מסומנים. אבל בזיכרון
ההיסטורי, אפילו בחוויה האישית, אין די למרבה הצער, כדי להרחיק את האכזריות כלפי
הזולת, לזכור שגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים.
