עכשיו מנהלים ביחד את התעמולה נגד חוק הלאום ובעד מכירת נשים עניות
להומוסקסואלים לצורך ייצור ילדים. בעיתון "הארץ" אין בכלל הפרדה בין שני
הדברים. הם מוצגים כחלק מאותו סדר יום נאור: השוויון בין האזרחים, והסחר בנשים,
כמו תאומים סיאמים. גם רון לאודר מחה במאמר ב"ניו יורק טיימס" נגד ביטול
ההסדר בכותל, ונגד אי אספקת פונדקאיות להומוסקסואלים, ונגד חוק הלאום, ונגד מעצר
רב קונסרבטיבי, ונגד סגירת חנויות בשבת. הכל בחבילה. כי הרי לנצל נשים עניות בתור
אינקובטור זו התגלמות המוסר והצדק, באותה דרגת מוסריות כמו שוויון לכל האזרחים,
במיוחד מכיוון שהעסקה יוצאת לפועל רק מפני שהנשים מאד עניות והמזמינים מאד עשירים,
וזו כמובן המשמעות של שוויון באמריקה, שכל מי שיש לו כסף יכול לקנות הכל, ואם אתם
מוצאים איזו בעיה לוגית בצורת החשיבה הזאת, הבעיה רק אצלכם. רון לאודר מוחה על כך
שבישראל עדיין אי אפשר לקנות הכל בכסף כמו באמריקה. אמריקה היא ארץ כל כך נפלאה
שיש בה נשיא שאוהד ביריונים נאצים, מסית נגד מוסלמים ומקסיקנים, ומגרש מהגרים, לא
לפני שהוא מפריד מהם את התינוקות שלהם וזורק אותם למחנה מעצר, ואוסר על
טרנסג'נדרים לשרת בצבא, ומבטל העדפה מתקנת לשחורים בטענה שזו אפליית לבנים. אבל
לרון לאודר וליהודים אמריקאים אחרים מפריעות דווקא ההחלטות של ממשלת ישראל, שלא
היתה חולמת לקבל אותן לולא שלט בארצות הברית דונלד טראמפ, שהזניק את הגזענות
והלאומנות בעולם לרמה חדשה.
כשוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בראשות אלי אלאלוף ממפלגת "כולנו"
דנה בהרחבת הפונדקאות, כפי שחשפה עירית לינור במאמרה המצוין "הרחם הוא משאב" במוסף הארץ 10.8.18, הופיעו בוועדה רק "פונדקאיות מאושרות" –
איש בוועדה לא ביקש לראות פונדקאיות שנפגעו מההליך. כמו כן הופיעו בעלי סוכנויות לפונדקאות ונציגי
הומוסקסואלים שרוצים לנצל נשים כ"פונדקאיות". מעניין שבדיונים על הפללת
זנות לא הזמינו לקוחות זנות וסרסורים וזונות מאושרות לדבר בזכות העסק שלהם. אבל
הסחר ברחמן של נשים נחשב בישראל ובארצות הברית, שתי האחיות הרוחניות לקפיטליזם
נצלני וסחר בנשים, לסחר מומלץ. ישראל היתה הראשונה בעולם לאשר פונדקאות מסחרית בחוק,
וזה הישג שאין מוותרים עליו. יש רק בעיה קטנה, שלמרות שיש בישראל המון נשים עניות
ומוחלשות, מדינת ישראל בהחלט דואגת למצב המצוין הזה, עדיין אין מספיק נשים שמוכרות
את רחמן כדי לענות על הביקוש, ולכן, למרות שהרופאים המליצו לא לאשר פונדקאות מעל
גיל 38, חברי הכנסת מירב בן-ארי מ"כולנו" וחבר הכנסת איציק שמולי
מ"המחנה הציוני" דרשו להעלות את הגיל ל-40, כי צריך לנצל נשים בצורה מיטבית,
כמו שצריך לנצל כל סחורה. יו"ר הוועדה דרש להתיר לכל פונדקאית ללדת יותר משני
ילדים למכירה, מאותה סיבה שצריך לנצל את המשאב. גם אמיר אוחנה אמר שזה יהיה עוול
להגביל את מספר הילדים למכירה שפונדקאית רשאית ללדת, כי הפונדקאיות ממש משתוקקות
ללדת ילדים לאחרים. איש לא שאל את חבר הכנסת אוחנה אם כך מדוע אין יותר מתנדבות
לדבר הנפלא הזה, ולמה צריך בכלל לשלם עליו. חברי הכנסת שחושבים שהם שמאלנים צרחו
הכי הרבה שחייבים לספק שפחות ילודה להומוסקסואלים. זה נראה להם נורא שמאלני, וזה
שהם מצאו את עצמם בסירה אחת עם אמיר אוחנה ומירב בן-ארי, שבלטה במיוחד במאמציה
להסיר מהפונדקאיות כל הגנה, לא הפריע להם, להיפך. כולם דרשו בתקיפות לספק שפחות
ילודה להומוסקסואלים, כי אחרת זה אפליה. לנצל נשים עניות זה לא אפליה. זה ניצול
יעיל של משאבים, ונשים הן לא בני אדם אלא רק משאב.
זה כבר קרה לי עם ארצות הברית, שחשבתי שאני תומכת בדמוקרטים, עד הפרשה
של טרי שיאבו, שהיתה אשה במצב צמח עם הזנה מלאכותית, שבעלה, שמונה לאפוטרופוס שלה,
קיבל הרבה כסף כדי לטפל בה, אבל הוא מצא אשה חדשה ורצה שטרי תמות. ההורים של טרי
שטיפלו בה במסירות התחננו שישאירו אותה בחיים, אבל בתי המשפט בארצות הברית פסקו
שצריך להרוג אותה כי זה מה שהבעל רצה, ובארצות הברית רק הכסף קובע, והכסף בארצות
הברית הוא ערך הרבה יותר חשוב מערך החיים, ולכן הרעיבו את טרי שיאבו עד שהיא מתה.
בישראל אסור לעשות את זה ואני מאד מקוה שישראל תישאר מדינה לא מתקדמת ולא תרשה
להרוג אנשים. הדמוקרטים בארצות הברית דרשו להרוג את טרי שיאבו והרפובליקאים
התנגדו, ואז הבנתי שאני לא יכולה לתמוך בדמוקרטים וברצח של אנשים, אפילו אם הם
במצב של צמח עדיין אסור להרוג אותם, כי החיים הם קדושים, ואני לא יכולה לתמוך
באנשים שהחיים אינם קדושים בעיניהם, למרות שגם אינני יכולה לתמוך ברפובליקאים.
עכשיו זה קרה לי עם השמאל הישראלי שתומך בקולניות בסחר ברחמן של נשים עניות ואפילו
אדם אחד במפלגות השמאל לא זועק נגד הקריאה הזאת לסחר בנשים כאילו היו פרות, כאילו
אין שום בעיה מוסרית בהליך הנורא הזה, כמו שהעידה בוועדה הפרופ' עינת שלום פז,
רופאת נשים ויו"ר וועדת האתיקה של האיגוד הישראלי לחקר הפוריות:
"הנשים הפונדקאיות האלה עוברות ארבעה-חמישה מחזורי טיפול וברוב
המקרים לא ייכנסו להריון וגם לא יראו שקל. מכל מהלך הטיפולים הזה, אף אחד לא מסביר
להן את זה. הן לא מודעות למצב הזה. אם היא עברה הפלה או אם יש סיבוכים במהלך
ההריון והלידה, היא לא מוגנת, היא לא מטופלת. אין שום התחייבות ביטוחית להגן עליה
אם היא מאבדת את הרחם שלה בלידה. אף אחד לא מתייחס לזה."
היו אנשים שתהו מדוע הירשו לעירית לינור לפרסם ב"הארץ" מאמר
כזה, ואני חושבת שזה מפני שחשבו במערכת העיתון שהם יוכלו להגיד שעירית לינור היא
ימנית ובעד ערכי המשפחה הישנים, אז לא צריך לקחת אותה ברצינות, אבל אני חושבת שאם
הם חשבו ככה, הם עשו מקח טעות. כי זה המאמר היחיד שהתפרסם בנושא בעיתון
"הארץ" שהיה מאמר עיתונאי מבוסס על מסמכים ולא תעמולה שקרית וריקה של
בעלי עניין, ויש עוד כמה קוראים הגונים לעיתון שהזדעזעו, למרות שכל הזמן העיתון מנסה
לסמן להם שמי ששמאלני צריך להיות בעד ניצול נשים כאינקובטור, אבל לי מאד בלט שאין
שום הבדל בדיונים האלה בין מירב בן-ארי ואמיר אוחנה לאיציק שמולי ואילן גילאון ויעל
גרמן, כולם תובעים במרץ סחר בילדים ובנשים. ואני מרגישה שלא אוכל יותר לתמוך
במפלגות האלה שאני אמורה לתמוך בהן נגד הימין ונגד חוק הלאום, כי אני אשה ואם
חד-הורית, ואני לא מצביעה למפלגות שחושבות שאני רחם להשכיר ולא בן אדם, ואם זה לא
משאיר לי שום מפלגה להצביע לה זה עצוב, אבל אלה החיים.
