טיול עם דין

היתה שבת אחר הצהרים. שבת חמימה למדי. ראיתי באינטרנט שבירושלים קר ויורד גשם. היה מוזר לחשוב שחם יותר באקסטר מאשר בירושלים. כבר טיילנו בעיר לפני הצהרים. בצהרים היכתה בי העייפות והלכתי לישון, אבל במקום לישון קראתי את הפרק הראשון של "אוליב קיטרידג'". רק בזכות סדרת הטלויזיה הנפלאה התוודעתי לספר של אליזבת סטראוט. בפרק הראשון שנקרא כמו בפרק הראשון בסדרה "בית מרקחת", הנרי קיטרידג', הבעל של אוליב, הוא הגיבור, ומוזר בכלל שהספר על שמה ולא על שמו. הנרי הוא אדם שקל לאהוב, למרות שבעיני אשתו הקשוחה הוא רכרוכי מדי, דתי מדי וידיו שמאליות מדי. הוא מתואר בספר מפיל בקבוק של קטשופ ומתיז על מפת השולחן ועל עצמו קטשופ. חשבתי שזה ממש לא הגיוני שרוקח מדופלם יהיה בעל ידיים שמאליות כאלה. אולי רק בספר הנרי הוא רוקח. כנראה האיש האמיתי שתרם את אישיותו להנרי לא היה רוקח בכלל אלא בעל מקצוע אחר. עם השנים למדתי שאין באמת בידיון באמנות. כל האמנים שמתארים אנשים מתארים אנשים אמיתיים, ורק את הפרטים הביוגרפיים הם משנים במידה כזו או אחרת, כדי להרחיק עדות, והנרי הוא אדם מאד אמיתי. בפרק הראשון הוא הרבה יותר אמיתי מאוליב, שלא מופיעה הרבה ולא מדברת הרבה, בעיקר כועסת על שטויות. בסדרת הטלויזיה צריך שהצופים יבינו מה הם חושבים, אז הם מדברים יותר מאשר בספר. בספר הם בעיקר חושבים דברים לעצמם. אני חושבת שהייתי מתקשה לכתוב מחזה או תסריט, כי אני אוהבת לתאר מה אנשים חושבים, ופחות את מה שהם עושים ואומרים, כי מה שאנשים רק חושבים ולאו דוקא אומרים או עושים הוא הרבה יותר מי שהם באמת.

כשסיימתי לקרוא את הפרק הראשון כבר לא באמת התחשק לי לישון וירדתי למטה. ראיתי שגיא נרדם על הספה. הוא ישן שינה עמוקה למרות שנאלץ לקפל  את רגליו הארוכות כי הספה היתה קצרה ממנו. דין השתולל ובכה לסירוגין ואמרתי לניצן שכבר נחתי היטב ועכשיו אוכל לקחת אותו לטיול בגן של הטירה העתיקה של אקסטר, שהיא טירה שבנו עוד הרומאים וחלק מהמיבנה המקורי שלה נשמר עד היום, וגם נשמר עוד חלק שהוסיפו בימי הביניים, אבל מה שאני הכי אוהבת בטירה זה הגן של הטירה, שהוא בעצם גן עירוני שבתוכו נמצאת גם הספרייה הציבורית של אקסטר שמיועדת לכל הגילאים ויש שם מחלקות לנוער, ילדים ופעוטות עם ספרי ילדים ומשחקים. אבל חשבתי שדין עייף מדי, אז אטייל איתו בגן ונהנה מקרני השמש האחרונות. כשרק יצאתי מהבית לשדרה הדרומית דין נרדם וישן שינה עמוקה כל כך שקירבתי את אוזני לאפו לוודא שהוא נושם. הוא קצת השתעל ונחר קלות. עלינו לטירה והסתובבנו בגן של הטירה שעמד בשיא פריחת האביב ועציו היו מכוסים פרחים לבנים גדולים שראיתי כמותם רק באנגליה. כשעמדנו לצאת משם דין התעורר אבל המשיך לשבת בדממה, אז הלכתי איתו הלאה למרכז העיר ולמדשאה של הקתדרלה של אקסטר, שהיא קתדרלה ענקית מימי הביניים שמוקפת במדשאה גדולה שאנשים צעירים משתזפים עליה והכמרים עוברים בשבילי המדשאה בגלימותיהם האפורות ומעמידים פנים שאינם רואים את המשתזפים בלבוש מינימלי. טיילנו קצת במדשאה ואז פנינו לדרך הרומית העתיקה המרוצפת אבני בזלת כדי ללכת הביתה. ליד הגדר שחוסמת בפני המכוניות את הכניסה לדרך הרומית ישב קבצן רזה מאד וארוך מאד בבגדים שחורים וניגן בחמת חלילים. אני לא יודעת להסביר מדוע, אבל הנגינה בחמת חלילים תמיד מרגשת אותי, אולי מפני שהיא דומה לבכי. חיטטתי בארנק למצוא מטבעות לשים לו בכובע. התמהמהתי מעט והקבצן הביט בי ואמר: "אל תתני לי את כספך, גברת יקרה, את זקוקה לו יותר ממני". לא עניתי לו, רק חשבתי לעצמי שאם הקבצן חד-העין הבחין בכך שהפרוטה איננה מצויה בכיסי הרי שהצדק עמו, ובכל זאת הוצאתי מהארנק שני מטבעות של עשרים פני ושלשלתי לכובעו. "תודה אהובה," הוא אמר, ודין הסתכל אחורה לראות שזאת אני, סבתו, מטיילת איתו ולא אמו. נדמה לי שהוא יכול להבחין בין אחיזת ידי לאחיזת ידה. אבל הוא היה שליו, נשען אחורה בעגלה והביט נכחו.