לנשים יש שדיים

לנשים יש שדיים. זה איבר מאד שימושי להזנת תינוקות, והוא ממוקם בחזה ולפיכך בולט קדימה. כשאשה נכנסת לחדר, השדיים שלה נכנסים לפני הפנים שלה, כי ככה סידר אותם אלוהים והיתה לו כנראה מטרה טובה בזה, כי התינוקות נראים מרוצים למדי כשהם יונקים ומעולם לא שמעתי תינוק מתלונן על המיקום של שדי אמו. הבעיה מתחילה כשהתינוק מתבגר, ואמור להתייחס לנשים בתור בני אדם, ולא רק בתור שדיים שמחוברים למשהו. זאת אומרת, אף אחד לא מצפה שגברים לא ישימו לב לכך שבקדמת גופן של הנשים יש שדיים, כפי שכולנו שמים לב לכך שבאחורי גופנו יש ישבן, ולפעמים הוא בולט מאד אחורה, כמו שהשדיים בולטים קדימה. ובכל זאת אנחנו מצפים מאנשים שיסתכלו לנו בעיניים, ולא בשדיים או בישבן, למרות שהם בהחלט איברים בולטים בנוכחותם. קוראים לזה נימוס, והוא נחשב לתכונה אופיינית לבני אדם, שמחייבת אותם לרסן כמה דחפים ראשוניים, כמו הדחף לדחוף את פרצופם לתוך שדיה של האשה שמולם, כפי שנהגו בשדי אמם בימים עברו, או לאחוז בישבנה, שזה אמנם איננו אינסטינקט קיומי חיוני כמו היצמדות התינוק לשדי אמו, אבל אצל גברים מסוימים הוא דחף בלתי ניתן לכיבוש. בכל זאת יש ציפיה חברתית מגברים מבוגרים להסתכל לנו בעיניים ולאו דוקא בשדיים, למרות שכאמור הם מאד בולטים בנוכחותם ועלולים להסיח את הדעת.

אלה דברים שאנחנו מצפים מכל האנשים, אבל יש אנשים שמהם אנחנו מצפים ליותר. למשל שופטים. מהם אנחנו מצפות לא רק להסתכל לנו בעיניים, למרות שאנחנו נשים והשדיים שלנו בולטים הרבה יותר מהעיניים, משופטים אנחנו מצפות לא רק להתעלם מהשדיים שלנו כשהם שופטים אותנו, אנחנו אפילו מצפות מהם להתעלם מהעובדה שהקול שלנו גבוה ודק יותר מזה של הגברים, כפי שאנחנו מצפות מהם להתעלם מצבע העור שלנו, מצבע השיער שלנו, מצבע העיניים שלנו, ואפילו מצבע השמלה שלנו. אנחנו מצפות מהם שיקשיבו למה שאנחנו אומרות ויתייחסו לדברים כאילו שמעו אותם מחברם הטוב ביותר, כי מאנשים שיש להם הסמכות להחליט החלטות גורליות לגבנו אנחנו מצפים ליותר. כמובן שהציפיות האלה אינן קלות להגשמה, כי מי מסוגל באמת להתעלם ממראהו של האדם העומד מולו, מצבעו, מקולו, מלבושו, משפתו. כל אלה כל כך משפיעים עלינו ועל התייחסותנו לזולת. אבל כולנו, ושופטים במיוחד, נדרשים להתאמץ לשפוט את זולתנו על פי דבריו ומעשיו, ולא על פי מראהו או צבעו או קולו או שפתו, וזה אכן קשה מאד, ולכן אנחנו צריכים להשתדל. ההשתדלות אמורה להתבטא בכך שאנחנו משתדלים להתנהג כאילו איננו רואים את מה שאיננו אמורים לראות. השתדלות היא דבר חשוב. היא לא בהכרח מאפשרת לנו להצליח להתעלם, אבל היא בהחלט מובילה אותנו בכיוון הרצוי. ההשתדלות מתבטאת למשל בכך שאיננו מדברים על שדיהן של הנשים שאנו רואים, גם אם אנחנו רואים אותם ואפילו אם הם מושכים את עינינו במיוחד. ומכיוון ששופטים נדרשים לעמוד בציפיות גבוהות יותר משאר בני האדם, שופטים צריכים להבין שהם אינם אמורים להתייחס בציבור לשדיהן של נשים, במיוחד כאשר אלה ארוזים בשמלה או בחולצה, ואפילו אם הם בולטים ממנה מעט. בשום מקרה שופטים אינם צריכים להביע את דעתם על שדיה של אשה, כשהם מחווים עליה דיעה. גם כאשר הם שופטים בדימוס, וכבר אינם שופטים הרבה שנים, עדיין עליהם להימנע מלהביע את דעתם על שדיה של אשה. זאת אומרת, הם יכולים לכתוב שירה על שדיהן של נשים אם הם כותבי שירה, אבל הם אינם יכולים לכתוב פוסטים בפייסבוק על שדיה של אשה מסוימת שבולטים לעיניהם. מפני שמבט של שופטים איננו מבט של כל אדם. זהו מבט שחורץ גורלות, וגם אם כבר פרשו משיפוט וכבר אינם חורצים גורלות, המבט שהם שולחים בזולתם חושף את המבט ששלחו במי שעמדו לפניהם למשפט, ומאד מצמרר לחשוב ששופט שנדרש לחרוץ את דינה של אשה, התקשה לראות את פניה, כי נתן עיניו בשדיה, ואיבד את שיקול דעתו. שיפוט איננו מקצוע רגיל. זהו מקצוע מיוחד שדורש מבני אדם שעוסקים בו להיות כמעט אלוהים, שזה כמובן בלתי אפשרי, אבל בכל זאת צריך מאד להשתדל, וההשתדלות הזאת מתחילה בלסכור את הפה, וזאת כל התורה.