אליזבת סטראוט / אוליב קיטרידג'

הספר על אוליב קיטרידג' נולד משמלת משי ירקרק בהיר עם הדפסים של פרחי גרניום אדומים שתפרה לה אוליב קיטרידג' במו ידיה לחתונת בנה. המחשבה שהסיפור נולד מהשמלה היא מחשבתי שלי. הסופרת עצמה לא דיברה על השמלה, רק סיפרה באחד הראיונות שהחלה לכתוב כשראתה בעיני רוחה אשה עומדת ליד ספסל בחתונת בנה ומחכה בקוצר-רוח שהאורחים כבר ילכו. קוצר-רוח הוא התכונה הבולטת ביותר של אוליב קיטרידג', לצד תכונותיה הגופניות: היא אשה גדולה ושמנה, גרגרנית ושתלטנית, רגזנית ובוטה, ומאד לא שמחה, אפילו נוטה לדכדוך, אבל בהחלט לא טפשה. החן של אוליב קיטרידג', שגרם להרבה אנשים לחבב את הדמות הלא נחמדה שלה, נעוץ בכך שהיא אשה נבונה. היא מבינה דברים, דברים שנאמרים וגם דברים שלא נאמרים, וכמו שאמר קהלת, ברוב בינה רוב כעס. ובכל זאת חברתם של אנשים נבונים, ואפילו אם הם בעלי מזג רע, יש בה יתרון על חברתם של טפשים. לכן הבילוי בחברת אוליב קיטרידג' המאד לא נחמדה הוא בילוי מרתק. גם בעלה  טוב-הלב והמאד סבלני הנרי, שמצליח גם להבין דברים שאינם נאמרים וגם להיות חביב לכולם, הוא דמות מרתקת, וגם נעימה מאד. הספר מתחיל דוקא עם סיפורו של הנרי, וזאת בחירה חכמה. הסופרת אליזבת סטראוט חששה שהופעתה של אוליב בכל כובד משקלה מיד בפתיחה תפחיד את הקוראים. היא מניחה להם להתרגל אליה לאט. אבל אוליב קיטרידג' היא הדמות המרתקת ביותר בספר, והפרקים היפים ביותר הם אלה שנותנים לה להניע את העלילה, ואלה שבהם היא מוזכרת רק בחטף כדי להצדיק את הכנסתם לספר, עדיף אילו הושמטו. גם ככה הספר ארוך מדי, אבל זה לא מאד מפריע, כי רובו חכם ויפהפה.

את האשה הזו שאליזבת סטראוט ראתה בחזונה עומדת ליד ספסל בחתונת בנה ומחכה בקוצר-רוח שהאורחים ילכו, היא הלבישה בשמלת המשי הירקרק עם פרחי הגרניום האדומים, שנראתה לי מיד כמפתח למה שעומד ביסוד הספר הזה. במחשבה ראשונה השמלה נראתה לי סרת טעם, אבל עם הזמן התרגלתי אליה, חשבתי שאפילו יכלה להיות חיננית. כשקוראים ספר ארוך עם הרבה סיפורי משנה הדמויות משתנות בדימיון, וגם התהייה על מה רצתה הסופרת לומר. האם היא מחבבת את אוליב קיטרידג', או לועגת לה? הכל תלוי ביחסנו לשמלת משי ירקרקה עם פרחי גרניום אדומים. אם נחשוב שזו שמלה נחמדה, אוליב קיטרידג' תהיה בעינינו הרבה פחות נלעגת. אבל אם נחשוב שהשמלה אכן סרת טעם, ומגוחכת שבעתיים על גופה של אשה גבוהה ושמנה, אולי נזדהה עם הביקורת של כלתה של אוליב, הד"ר סו, וחברותיה, שחושבות שזו שמלה נוראה וסרת טעם, ושאוליב, שנולדה וחיה כל חייה בעיירת חוף במיין, היא אשה פרובינציאלית נבערת ומבוכה נוראית לבנה. זה לא אומר שנחבב את ד"ר סו, אבל אולי נזדהה עם הביקורת שלה על אוליב, מה גם שגלוי לעין שאוליב היא אשה מאד לא נחמדה. פרנסס מק'דורמנד שיזמה והפיקה סדרת טלויזיה יפהפיה על פי הספר ושיחקה בה את התפקיד הראשי, בחרה בד שונה מהמתואר בסיפור: היא בחרה בבד לבן מעוטר בזרי פרחים כחולים, צהובים וכתומים. פרנסס מק'דורמנד הגבוהה אך לא שמנה, נראתה מאד יפה בשמלה הזו ובשילוב הגוונים הזה. אי אפשר היה לחשוב שהבחירה בשמלה סרת טעם. וכך הפכה פרנסס מק'דורמנד את אוליב קיטרידג' הכפרית, הנדחפת, הגסה וסרת-הטעם, לאשה עממית אבל אלגנטית למדי, כמו פרנסס מק'דורמנד עצמה, ואת כלתה הד"ר סו, שלעגה לשמלתה הירקרקה עם פרחי הגרניום האדומים, לסתם אשה מרושעת. זה מה שטלויזיה יכולה לעשות עם הדברים שאינם נאמרים.

דוקא את הפרק על החתונה הכי שנאתי בספר. זה ההיבט הכי לא נעים והכי מטריד של הספר, שלא הצלחתי להבין אם הוא כתוב מנקודת מבט אירונית או מזדהה, והוא נוגע לנו, כלומר ליהודים. כי הד"ר סו, כלתה השנואה לבלי די של אוליב קיטרידג', היא ד"ר סו ברנשטיין, כלומר היא יהודיה. היא ומשפחתה, בניגוד בולט לאוליב והנרי הנוצרים הגדולים והגבוהים, הם קטני קומה, והם הגיעו לחתונה בחליפות כהות, מה שגורם לאוליב לחשוב שהם נראים כאילו באו ללוויה ולא לחתונה, שאמורה להיות שמחה, למרות שמי שהכי עצוב בחתונה זו אוליב, ששנאה את כלתה גם לפני ששמעה את ביקורתה המעליבה על השמלה שתפרה במו ידיה, וחשה שהיא מתנשאת עליה, והתנשאות היא אחד הדברים המעוררים שנאה יותר מכל. האנטישמיות, ודמותו של היהודי העירוני, הניו-יורקי, כמו הד"ר סו שהיא רופאה ידענית, מה שמוציא את אוליב מכליה, אבל איננה יודעת דבר על שום פרח, חוזרים ועולים בספר. דמותו של היהודי העירוני המרושע והזר לטבע, כניגודם של הנוצרים הכפריים, הגדולים, הארציים, שלמרות שאינם חקלאים במקצועם, הם מחוברים בכל נימי נפשם לאדמתם, לגינתם הפורחת, שדרכה ובהתייחס אליה הם חווים את חילופי העונות המובהקים כל כך בעיירת חוף במיין, כל אלה מנכיחים את האנטישמיות האירופית שהיגרה לאמריקה ולרוב מעדיפים, יהודים ונוצרים כאחד, להתעלם מקיומה. בעיניה של אוליב ד"ר סו היא זו שגוזלת ממנה את בנה ומרחיקה אותו לקצה השני של ארצות-הברית, אל ניגודה המוחלט של מיין, קליפורניה החמה. קשה שלא לחוש מידה של גיחוך לנוכח זעמה של אוליב על עזיבת בנה את העיירה הנידחת שבה נולדה וחיה היא עצמה כל חייה, גם אם אפשר להבין את ההורים המצפים ציפיה אנושית כל כך שבנם היחיד יישאר לצדם. אוליב איננה משלימה עם מה שמבחינתה הוא בגדר חורבן הבית, העובדה שבנה עזב את העיירה במיין שבה הוריו בנו לו בית, וסייעו לו לפתוח מרפאה מצליחה לבעיות כף הרגל, במחשבה שיגור לידם, יוליד להם נכדים שיגורו לידם, ויתמוך בהם בזקנתם. בריב הקשה ביותר עם בעלה היא מאשימה אותו שבנם עזב לקליפורניה בגלל שאדיקותו הנוצרית האוונגלית של הנרי, שמסתייג לכאורה מנישואים ליהודיה, הרתיעה אותו. זו ללא ספק האשמה מופרכת לגמרי, מין דרך של אוליב להשליך על בעלה את האנטישמיות שלה עצמה, ועדיין מאד קשה לקרוא את זה, ולחוות את פרצי השנאה של אוליב נגד כלתה. העובדה שהנישואים עם הד"ר סו מסתיימים במהרה בגירושים איננה באמת משנה. הבן איננו חוזר לעיירת הוריו אלא נשאר בקליפורניה, ואחר כך עובר לניו-יורק. הבית שבנו וטיפחו לו הוריו נמכר לזרים, וניצב בדרכה של אוליב כתזכורת מתמדת לצער חייה, ולאחר מחלתו ומותו של הנרי, אוליב מטילה על בנה שעזב את האשמה במות בעלה. אוליב חייבת להאשים מישהו, תמיד מישהו אחר ממנה, במה שאיש איננו אשם בו. זה מאד אנושי וגם מאד דוחה, והניחוח האנטישמי של שנאתה לכלתה היהודיה לא נתן לי מנוח. בסדרת הטלויזיה ההיבט הבולט הזה של הספר מטושטש במידה רבה, זהותה היהודית של הד"ר סו מעומעמת עד בלתי קיימת, הזיהוי הברור שלה בספר כיהודיה, והכעס האינסופי שהיא מעוררת באוליב, שרק מתעצם כאשר היא מתגרשת מבנה, מודחקים, ורק העירוניות שלה מובלטת, ואולי לאנטישמי המצוי די בכך כדי לזהות אותה כיהודיה, שלגירסתה של אוליב איננה טיפשה, אבל רעה כמו עטלף מהגיהנום, שהוא מקומם של היהודים.

בכלל הסדרה מעמעמת מאד את ההיבטים הדתיים המאד משמעותיים בספר, כמו העובדה שאוליב מפסיקה בשלב מסוים ללכת עם הנרי לכנסייה, בשונה מכפי שנהגה מיד לאחר נישואיהם. בפרק יוצא דופן שמציב את הנרי ואוליב בסיטואציה קיצונית ביותר, אנו למדים על כעסה האינסופי של אוליב על אמו הפרוטסטנטית האדוקה של הנרי, שאמרה שהתאבדותו של אביה של אוליב היתה חטא. אוליב איננה סולחת לחמותה על כך שתיארה את אביה שסבל מדיכאון כחוטא, ואת התאבדותו, הטראומה המעצבת של חייה וצל מתמיד מעליהם, כחטא. הפחד שירשה את דיכאונו ואובדנותו של אביה, ועוד יותר מכך הפחד – המבוסס – שבנה ירש אותם, ממררים את חייה. אוליב מורדת בדת בגלל שהדת מוקיעה את התאבדותו של אביה, וזאת נקמתה על העלבון שהיא נושאת כל חייה כבתו של מתאבד. אבל בסדרת הטלויזיה הנרי ואוליב רבים על מחשבות הבגידה שלהם בבני זוגם, ולא על הזעם הנורא של אוליב על חמותה שהוקיעה בצדקנותה את אביה החולה. זה הזכיר לי את הסרט "אודות שמידט" שעובד מספרו השנון של לואיס ביגלי היהודי שהאנטישמיות עומדת במרכזו, אבל הסרט שעובד על פיו הצליח להתעלם ממנה כליל. נראה שיש פחד לקולנוע ולטלויזיה האמריקנים להתמודד עם שאלות דתיות, שדוקא הציבור האמריקני מוטרד מהן ומעוניין בהן, והספרות האמריקנית נותנת לכך ביטוי טוב יותר מהקולנוע. שנאתה של אוליב איננה נתונה רק לכלתה היהודיה. גם הקתולים אינם נמלטים משבט לשונה, ואין בה שום חמלה כלפיהם. החילוניות של אוליב הרבה פחות סובלנית מאדיקותו הפרוטסטנטית של הנרי, וזה נכון לא רק באמריקה.

כנראה לא הייתי קוראת את הספר לולא צפיתי קודם בסדרת הטלויזיה של פרנסס מק'דורמנד, שחוויית הצפייה בה היתה מטלטלת ונדירה בעוצמתה ובאיכותה. אבל כשקראתי אחר כך את הספר הצטערתי על כל סטייה בסדרה מן הספר, ובמיוחד מן הדברים שבהם אמנות הסיפור של אליזבת סטראוט היא במיטבה. בסדרה מובלט יותר הפלירטוט של אוליב קיטרידג' עם רעיון ההתאבדות, וגם המאבק בדיכאון התורשתי וביצר האובדנות הנלווה אליו, שמובע בספר באופן מעודן ומרומז בהרבה. בפרק השני היפהפה מתפרצת אוליב, שהיא מורה למתמטיקה בגימלאות, למכוניתו של תלמיד אהוב לשעבר שאמו סבלה מדיכאון והתאבדה בילדותו, והוא עצמו סובל מדיכאון ומגיע לעיירת הולדתו כדי להתאבד. בסדרה אוליב מונעת ממנו להתאבד במודע ובאופן נחרץ ומכוון, ובאותה מידה של תשומת לב ונחישות מביאה אותו להציל את חייה של אשה אחרת, אבל אהבתי הרבה יותר את דרך הסיפור המעודנת בספר, שבו אוליב מפריעה לתלמידה האהוב להתאבד ככל הנראה מבלי דעת, בגלל טרחנותה ושתלטנותה, שבמקרה זה נובעות משמחתה האמיתית לפגוש שוב בתלמיד האהוב, ומתחושת הבדידות שלה בעיירה שבה היא מכירה את כולם, אבל יש לה רק חברה אמיתית אחת, וכך המקריות מניעה את חייהם ופוגשת במקריות נוספת, שבה רק נרמז לנו שהמציל הוא גם ניצוֹל. אחד הדברים היפים בספר הוא המקריות שמניעה את חייה של אוליב, שהיו אמורים להיות משעממים וצפויים לגמרי ואינם כלל כאלה, האופן שבו אנשים חודרים לחייה והיא חודרת לחייהם לגמרי במקרה ומבלי שציפתה לכך, והאמירה העולה מהם מבלי שהיא נאמרת, שלטוב ולרע החיים מלאים הפתעות, וגם בעיירה קטנה ונידחת החיים כלל אינם משעממים.

כל אחד מפרקי הספר עומד גם כסיפור עצמאי, והאהוב עלי ביותר הוא הפרק "סל של מסעות", שבו אוליב מתנדבת לסייע בעריכת הכיבוד לסעודה שלאחר הלווייתו של תלמיד לשעבר שמת בטרם עת, וגם אלמנתו היתה תלמידתה, והיא זוכרת את הרומן ביניהם מאז שהיו תלמידים בבית הספר. בפרק הזה, שנע כל העת בין הקומי והטראגי, מגרגרנותה של אוליב שזוללת מן הכיבוד להפיכתה למשענת תומכת לתלמידתה שהתאלמנה, ושמתברר כי אין זו המכה היחידה שניחתה עליה. זהו פרק יפהפה שבו אוליב כדרכה מרבה לאכול ושלא כדרכה ממעטת לדבר, שכן לאדם נבון קורה שהוא חורג ממנהגו ומתעלה על עצמו כשהסיטואציה מחייבת זאת, ומאחר שבית האלמנה הטרייה הוא בית ישן ששוכן ממש על חוף האוקינוס, גם החוף והים נוכחים מאד בפרק הזה, ומי שגדל כמוני ליד ים אחר, יוכל לנשום בו את אוויר הים וריחו המלוח, שמתלווה לצערם של הגיבורים, שהוא צערם של כל בני האדם.

Elizabeth Strout, Olive Kitteridge, Simon  & Schuster UK 2008

     Elizabeth Strout, Olive Kitteridge, Scribner, 2016

הספר התפרסם בעברית בהוצאת אופוס וכנראה אזל מן השוק. כדאי מאד שיתפרסם מחדש.