מחלות

אתמול כשטיילתי עם אושר פגשנו חברה שלו ואת הבעלים שלה, שהוא אבא צעיר. אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, כי הוא פעיל בליכוד ואני שמאלנית, אבל אנחנו כן מדברים על הכלבים והחיים והמשפחה. אתמול התחלנו לדבר על וטרינרים, וסיפרתי לו על וטרינר שלא התייחס אליי יפה וחשבתי שזה בגלל שאני לא מוציאה אצלו מספיק כסף, והבחור אמר שווטרינר צריך לתת שירות ולא לעשות כסף, ואמרתי לו שגם רופאים של אנשים הם לא תמיד צדיקים ונזכרתי בתחקיר של תכנית "עובדה" על הרופאים שביקשו מתיירים שהיו כבר במצב סופני כסף מתחת לשולחן תמורת ניתוחים חסרי תכלית. אני בעצמי הכרתי בחיי רופאים שעשו דברים יותר גרועים מהרופאים בתחקיר, אבל לא ממש בא לי לדבר על זה, וחשבתי שעל התחקיר הזה הוא בטח שמע כי בזמנו זה עשה הרבה רעש בישראל, אבל הוא דוקא לא שמע על זה והוא מאד התפלא שהיה דבר כזה. סיפרתי לו שאחד מהרופאים האלה אפילו טיפל באחי כשהוא חלה בסרטן מוח. בעצם הוא לא טיפל באחי, רק לקחו את אחי להתייעצות איתו וכשאחי תיאר לי את השיחה ביניהם, כי אחי ניסה להבין למה לא יכולים לנתח אותו, ולא יכלו כי הסרטן כבר התפשט במוח, ואחי תיאר לי איך הרופא דיבר אליו וחשבתי שהוא באמת אדם גס רוח, שכך הוא הצטייר גם בתחקיר של "עובדה". הבחור שאל על המחלה של אחי ובן כמה הוא היה כשהוא מת, ואמרתי לו שהוא היה בן חמישים וחמש. והוא סיפר לי שכבר ארבעה בני משפחה שלו מתו מסרטן, ושדודו חלה בסרטן ריאות אבל כרתו לו אונה מהריאות והצילו אותו, ואמרתי לו שכמעט בכל משפחה יש אנשים שמתו מסרטן, המחלה הזאת כל כך נפוצה, וחשבתי גם על בת הדודה שלי תמי שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים והשאירה תינוק בן שנה, אבל לא דיברתי על תמי. ואז הוא סיפר לי שאבא שלו חלה בניוון שרירים, ושהם שמעו שיש איזה טיפול בדרום-קוריאה והם מקווים להגיע לשם. דרום-קוריאה זה בקצה השני של העולם, אבל כשאנשים נלחמים במוות הם מוכנים לנסוע לקצה העולם. רציתי להגיד לו משהו מנחם, ואמרתי לו שבמחלת ניוון שרירים לפעמים אנשים מחזיקים מעמד יותר זמן ממה שמצפים, ונזכרתי בסטיבן הוקינג, שגם הוא סבל מניוון שרירים וחי עם המחלה המון שנים, אבל הבחור אמר שלסטיבן הוקינג היה סוג אחר של ניוון שרירים. נזכרתי גם בבחורה ישראלית שצפו לה רק שנתיים לחיות אבל היא שרדה ולמדה ועבדה ואפילו ילדה שני ילדים. הבחור סיפר לי שבאמת כשהדודה שלו חלתה במחלה צפו לה שנתיים לחיות, אבל היא חיה עוד שמונה שנים, אם כי בשנה האחרונה היא כבר היתה כמעט צמח ולא יכלה לדבר, רק להניע את העיניים. ואז הבנתי שזה כבר המקרה השני במשפחה שלהם, של מחלת ניוון שרירים, ובעצם מה שהוא מספר לי זה שארבעה אנשים במשפחה שלהם מתו מסרטן, והדודה מניוון שרירים, מחלה שעכשיו אבא שלו חלה בה. הוא בחור כזה שהוא אוהב לראות את חצי הכוס המלאה, שאולי זאת תכונה של ליכודניקים, אז הוא אמר לי שפעם בכלל לא היה מה לעשות, ועכשיו אפשר לפחות להילחם במחלות, ואמרתי לו שבאמת פעם אנשים פשוט מתו, ואפילו לא איבחנו איזו מחלה היתה להם. אנשים שחלו בלוקמיה היו מתים תוך כמה שבועות והמוות שלהם נראה כמו מוות פתאומי ולא כמו מוות ממחלה קשה. עכשיו אפשר לפעמים להציל את החולים, או לפחות להאריך את חייהם, וחשבתי שדוקא האפשרות הזו להאריך את חייהם הופכת את מה שהיה פעם מוות פתאומי למחלה ארוכה וקשה, וכמעט בכל משפחה מתמודדים עם מחלות קשות, אם כי יש משפחות שהן מוכות גורל במיוחד, כמו המשפחה של הבחור הזה, שהתמודדה עם ארבעה מקרים של בני משפחה שחלו בסרטן ושני מקרים של ניוון שרירים, שבעצם אבא שלו וכל המשפחה רק מתחילים להתמודד עם זה, ואולי הם יסעו לדרום-קוריאה, שזה בקצה השני של העולם, בתקוה למצוא מזור למחלה חשוכת-המרפא, והם שמחים שיש בכלל אפשרות כזו להילחם במחלה, ולכן הבחור האופטימי הזה חושב ששפר גורלנו לעומת האנשים בימים עברו, שלא היתה להם שום אופציה ושום תקוה. אבל לפעמים התקוה גורמת לאנשים לעשות מעשי יאוש ולהשליך את כספם למען תקות שוא ולאבד את רכושם לחינם. כשאחי חלה אני גם חשבתי שאולי יקרה נס והוא יבריא, או שלפחות ימצאו איזו תרופה שתעצור או תאיט את המחלה. אבל לאחי לא היתה שום תרופה, והרופא גס הרוח אמר לו שהסרטן כבר התפשט במוח ואין כבר מה לעשות, שזאת היתה כמובן תשובה יותר הגונה וישרה מזו שהוא נתן לתיירי המרפא, שגם להם לא היתה שום תקוה אבל בכל זאת לקחו מהם כסף. לפעמים היה נדמה לי שגם אחי מצפה לנס, או שוכח שהמחלה שלו סופנית ואין לו סיכוי, ולפעמים היה נדמה לי שהוא רואה הכל נכוחה. אני לא יודעת מה באמת עוזר לחולים, ההשלמה או התקוה. כשאחי היה כבר רדום דיברתי אליו באוזן ואמרתי לו שזאת אני, ומהעין העצומה שלו התגלגלה דמעה גדולה וזלגה על הלחי, ולא ידעתי אם הוא בכה או שהדמעה היתה לא רצונית. ניסיתי לנחש מה הוא מרגיש ולא ידעתי. פעם אנשים מתו כל כך מהר ועכשיו הם מתים לאט יותר. כל כך הרבה אנשים חולים ומתים, ואני חושבת עכשיו על האבא של הבחור שאולי הוא בן גילי ואולי אפילו צעיר ממני. לא שאלתי אותו בן כמה אבא שלו כי חשבתי שזאת לא ממש שאלה לעניין. כי מה זה כבר משנה. אני מקוה שבמקום כלשהו בעולם ימצאו לו תרופה. חשבתי שניוון שרירים היא מחלה מאד נדירה אבל אולי לא כל כך. גם סרטן מוח היא מחלה יחסית נדירה, לעומת סוגי סרטן אחרים, אבל כשמישהו קרוב אליך מת ממנה היא לא נראית לך נדירה, וגם כשאתה מכיר מישהו שיש במשפחה שלו חולה, וזה מישהו שאתה פוגש בחיים הרגילים, לא במקום מיוחד, סתם בטיול עם הכלב, אתה מרגיש שהמחלה לא רחוקה ולא נדירה, אלא ממש מעבר לפינה. מאז הפגישה הזאת אני חושבת על הבחור ועל האבא שלו וכל המשפחה שלו ואני מתפללת בשבילם, ועכשיו בכל פעם שאפגוש אותו אחשוב מה קורה עם אבא שלו, בין אם נדבר על זה ובין אם נדבר רק על הכלב שלי והכלבה שלו, ועל הנכד הקטן שלי ועל התינוקת שלו, שנולדו כמעט באותו זמן, כי יותר נעים לדבר על הדברים בחיים שלנו שהם שגרתיים ויומיומיים ומשמחים אותנו ונותנים לנו את ההרגשה שהחיים נמשכים ושיש לנו תקוה.