יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרקים 11-10

אני מפרסמת כאן תרגום שני פרקים נוספים ממסתו האוטוביוגרפית של יעקב וסרמן (1934-1873). 

פרק 10 הוא בעל אופי מסאי ועוסק ביחסו להיינה - את עיקר הפרק כבר פרסמתי ברשימתי "היינה בלי טשולענט", ואילו פרק 11 ממשיך את סיפורו האוטוביוגרפי, הרווי בדידות, יתמות ועוני, לצד חיי נפש סוערים של מי שעתיד להיות סופר אהוב.

 יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי מבוא ופרקים 2-1

פרקים 3-4

פרקים 5,6,7

פרק 8

פרק 9

פרק 10     

לשיחות עם חברי, דוקרב דעות בלתי פוסק מתוך עניין ומחויבות הדדיים, היתה משמעות מרחיקת לכת עבורי. הן הציבו את עולם מחשבותי ורגשותי על בסיס הרבה יותר רחב. לעתים נדמה היה לי כאילו אצליח לכרות שלום עם האנושות כולה, אם אצליח לכרות שלום איתו, אך היה זה קשה לקבוע את תנאי השלום הזה, ואפילו רק לשכתב אותם, ללא אי-הבנה.

 ההחלטה שהחבר הציב בפני, פחות במלים ויותר באמצעות יחסו אליי, היתה: האם אתה יהודי, או האם אתה גרמני? אתה רוצה להיות יהודי או גרמני? ובדיוק בהחלטה זו היה עלי לעסוק באותם ימים. מצאתי שהכרחי הדבר שאכריע לכיוון האחד או למשנהו, למרות שלא ראיתי את הדרך שהיה עלי ללכת בה אז לכיוון האחד או למשנהו. מה ישתפר או יורע עבורי לאחר ההחלטה? והאם המלה לבדה, ההחלטה לבדה, שינוי הכיוון לבדו, הוא קנה המידה? חיפשתי דוגמה ומופת, עידוד ואישוש אצל אלה, שהקדימו ללכת לפני לכיוון האחד או למשנהו, אך החיפוש לא הניב תוצאות.

בילדותי היה עדיין היינריך היינה שם רב-עוצמה בחוגי אנשי הרוח בגרמניה. אם דיברו על הישג יהודי, על הצלחה יהודית, על תהילה יהודית, הצביעו על היינה. לא רק יהודים התלהבו מהיינה: השפעותיו של משורר זה הגיעו לשכבות הרחבות ביותר, מן האמנותי והפיוטי ועד לפוליטי ולחברתי. וכפי שידוע, הוא שייך לאותם גרמנים מעטים שנהנו מיוקרה והערצה בצרפת. אנשים מלומדים ונאורים  קראו את היינה, ציטטו את היינה, הסתמכו על היינה, וחוג המעריצים השתרע מחברי הסטודנט הקטן במינכן, שהכיר בעל פה תריסרים משירי היינה, והתענג על ביטויים מבדחים של היינה, ועד לקיסרית אוסטריה, שהורתה לבנות מקדש לאלילה הזה. זה היה בלתי נתפס בעיניי. כיום אני רואה בכך ביטוי אופייני לתפיסה תרבותית מאד מוגדרת, כלומר כזו, שמעדיפה את הכישרון על פני האנושיות. במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה הוקם מה שמכונה מזבח הכישרון, כשם שבמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הוקם מזבח הגאונות: אבל מושג הגאונות כלל באותם ימים גם את האישיות על כל ביטוייה, גם הבלתי נעימים, בעוד שבפולחן הכישרון, שתחת השפעותיו הניכרות ושאינן קלות לניתוח עומד עדיין עולמנו כיום, נחשב ההישג הרוחני לבדו. היינריך היינה הוא הדוגמה המובהקת לכך.מלכתחילה מצאתי את עצמי ביחס של התנגדות, אפילו של סלידה עזה מהיינה. שירתו נראתה לי, בהשוואה לזו של גיתה, הלדרלין או מריקה, מתקתקה, מצועצעת וסנטימנטלית באורח גס, הפרוזה שלו עוררה את שנאתי בגלל נטייתה לעוקצנות, ועירוב בין קלות-דעת למלאנכוליה בוטה, את כתביו הביקורתיים, הפולמוסיים, הפוליטיים, מצאתי בחלקם רדודים ובעלי ברק שטחי, בחלקם בלתי כנים ורהבתניים. לכתביו הסאטיריים, שחשפו את איכויותיו הבולטות ביותר, לא היתה בי הבנה רבה, ומה שמכונה שירים אחרונים, שבהם ישנם צלילים כנים ומזעזעים, היו חשודים בעיני כמתבוססים בצער.

ללא ספק היו שיפוטי כמו גם תחושתי בלתי מוצדקים. אי הצדק, שהנחתי לו להשתלט עלי, התבסס על כך, שהיה צריך לכאורה להיות משהו מקודש, ראוי לחיקוי ומשמש דוגמה, דבר שחשבתי למזיק והרסני. בזמן האחרון הופיעו כל כך הרבה קטיגורים ומזלזלים בהיינה, מנימוקים טובים ורעים, אבל לרוב מנימוקים רעים, עם כלי נשק טהורים ובלתי טהורים, אבל לרוב בלתי טהורים, שרק בעל כורחי, ומשום שקטע אמת זה שייך לאמת כולה, החלטתי לטפל בנושא. העובדה שהשונאים העיוורים והמסיתים הזדוניים אינם צודקים, אינה מוכיחה שהכל איננו מוצדק. שתיקה והתייפייפות אינם מחזקים טיעון חלש. מה שהרתיח את דמי בהיינה היה אולי הדם. הופעתו תלוית הזמן היתה באופן תלוי זמן יהודית, והדבר הבולט בה ביותר היה דו הקיום המגושם בין רוח הגטו ורוח העולם, בין הזעיר בורגנות היהודית והאירופאיות, בין דימיון פיוטי וחיבה יהודית תלמודית למשחקי מלים, ללבוש המלה, לרוח הרפאים של המלה, אותה תערובת אחרונה שציינו בטעות כאירוניה רומנטית, בזמן שהיתה תוצאה של הסתגלות יהודית נפלאה ולפיכך של אי ביטחון פנימי עמוק בחיים ובעולם. ממקור זה נובע גם הכישרון העיתונאי, כי היינה יכול להיקרא בעצם היוצר, אם לא של העיתונאות, הרי של בן מינה הפיליטוניזם, אותו תחליף אומלל לביקורת, דיון, שיפוט וצורה סגנונית, סם הרדמה לחברה שוקעת ואמצעי להסוות אחריות.

היינה היה בוודאי במלוא התמימות יהודי, הוא היה גם במלוא התמימות גרמני. הוא קונן על גורלו היהודי וסבלו היהודי ובגד ביהודי שבו. הוא הציג את עצמו כפטריוט גרמני, כמהגר גרמני, כגרמני במוצא ומבחירה, ובגד בגרמני שבו. גם זה, כפי שהייתי משוכנע, במלוא התמימות. הוא היה איש הכישרון, פשוטו כמשמעו, ללא מחויבות לאל, ללא קשרים אמיתיים, מבודד ללא תקנה, תלוי לגמרי בעצמו, באני הבודד שלו, ללא מיתוס, ללא אם, ללא שמיים ולפיכך גם ללא ארץ. כאשר מישהו שיבחו בפני,  חשתי תמיד נבגד, אני מתקשה להסביר כיצד, אבל נראה לי, שאני עומד בקוטב אחר, ושאני חייב תחילה לנצח אותו, את פועלו, את דיוקנו, את השפעתו, לפני שאוכל להתחיל בפועלי שלי, בדיוקני שלי, בהשפעתי שלי. לכל היהודים מחניף השם היינריך היינה, לי, לעומת זאת, נראה שהיה עליהם לפחד ממנו, כי הוא פיתה אותם לסטות מן הדרך הישרה והפוריה ובמשך עשרות שנים הציב דגם מעוות של אדם יהודי ושל גרמני יהודי.

אמרו לי: מדוע אתה נטפל להיינה, מדוע אינך מסתכל על אלה, שפחות או בכלל לא מעוררים את התנגדותך? ישנו פליקס מנדלסון, ישנו ברנה, ישנה רחל [ורנהאגן] הנפלאה, ישנו דיזראעלי, ישנם לאסאל ומרקס, ישנו לסיום שפינוזה, אנשים גדולים, אחרוני הנפילים, לא יהודים עוד, יצאו מן המסגרות הצרות של האמונה והכת, אנשים בזכות עצמם, מאורות הזמן! למדתי להסתכל גם עליהם. פיתוי וסכנה היו גם בהם, אך הם התנהלו ביתר רצון בעקבות הפנים והחוויות. היינה היה תחילה יותר מדי שייך לנוכחים ויותר מדי לא שייך. הוא היה הפצע, שסבלתי זה מקרוב.      

ריפאתי אותו באמצעות רוחות של השפעות מנוגדות שהוטבעו בי: יותר מדי הייתי מרחיב את היריעה לו ביקשתי למנותם כאן ולתאר את השפעותיהם: מסרוונטס עד טורגנייב ודוסטוייבסקי, מדיקנס, ת'אקרי, ריצ'רדסון ובלזק עד קלר, גוטהלף, ארנים וקלייסט: ההתלהבות לקחת חלק, התשוקה לחיים ולחיוניות, לאמנות ולצורתה, ההיצמדות ללב העוצמתי, הסגידה והמסירות הנלהבת. חיפשתי בהם ואצלם את העולם, את הזמן, את האנושות, את הדמות, את הלהט והזרימה של מה שלא ניתן לבטא שמקיף את חופי הנשמה כמו זרם מפרץ רוחני. לצד זאת העסקתי את עצמי הרבה בלימודי הסטוריה, שבהם עברתי יותר ויותר מהכללי לפרטי, מעט מתוך נטייה לגורל האישי, ומעט מתוך רעב לתוכן ולחומרי חיים, ומלבד זאת באסטרונומיה, לגמרי בחובבנות אבל עם הרבה דמיון, מתוך חיפוש אחר טלטלות רמות כמו גם מתוך עייפות מהדוחק המייאש והעדר האופק של מצבי. 

פרק 11

בהדרגה הייתי למשא על חברי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, סיכוי להתפרנס לא היה לי, כי לא למדתי שום דבר כמו שצריך ולא התאמתי לשום עיסוק מעשי. אמצעי המחיה הדלים של חברי התכלו כליל, במצוקתו הוא חידש קשרים עם מכרים קודמים, ולזמן מה עדיין החזקנו את עצמנו מעל המים בעזרת משאביהם, מה שהביא איתו את הרע מכל, שאיבדנו את חירותנו ושוב נסחפנו להוויית משתה ובית-מרזח. אני מסיבה כלשהי לא הייתי אהוד על האנשים, וכאשר במהלך שייט על אגם ציריך איבדתי במשב רוח את כובע הקש הישן שלי, נהייתי בנוסף לכך מגוחך. חברי שהפך מפוחד וחרד הפקיר אותי ובחוג שונאי נטה לרעתי. הוחלט שעלי לחפש משרה במערכת עיתון. רשמו לי כתובות ושלחו אותי עם כובע לבד שאול להסתובב כל היום. חוסר החשק היה רשום על מצחי – בשום אופן לא רציתי להיעשות עיתונאי. ייתכן שגם מראי לא היווה המלצה, וכך שבתי מכל סיבוב בידיים ריקות. אז הם ערכו מועצת מלחמה והגיעו למסקנה שראשית, צריך לקנות לי כובע חדש, ושנית, שצריך לאסוף את דמי הנסיעה שהיו נחוצים לי לצורך נסיעה למינכן. במינכן חי באותה עת אבי. זה התרחש כך: נדמה לי שזה הסתכם בעשרים פרנקים בנוסף לכובע, שמתוכם הם השאירו עבורי בתחנת הרכבת כרטיס עד לינדאו, ואת שאר הסכום מסרו בידי. הפרידה מהחבר היתה קרירה ומרירה, למיטב זכרוני. זכור לי גם שבמהלך הנסיעה מציריך לאגם בודן נתקפתי רעב. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי לאכול לשובע לאחר זמן רב, ולקחתי מן הכסף שיועד להמשך הנסיעה. כשעמדתי בתחנת הרכבת בלינדאו, דקות ספורות לפני עזיבתה של הרכבת למינכן, נראיתי בוודאי כדמות ראויה לחמלה, כי כרטיסן זקן ניגש אלי, נכנס בשיחה עמי, ולאחר שהודיתי בפניו שאין לי כסף לנסיעה, הוא הניח לי לעלות ובמהלך הנסיעה דחף לידי כרטיס באומרו שהוא בוטח בקלסתר פני ההגון, שאשיב לו את ההוצאה. על הכרטיס הוא רשם את כתובת דירתו במינכן, שציינתי לעצמי, ואהבת האדם של הכרטיסן גרמה לתקרית מזעזעת ביני לבין אמי החורגת. הלכתי מיד לדירתו של אבי. אבי היה בנסיעה. ראיתי שמצבו היה בכי רע, ובכל זאת ביקשתי מאשתו שתיתן לי את הכסף עבור הכרטיסן, אולי עשרה או שנים-עשר מארק. היא סירבה בתוקף, אני התעקשתי ונהייתי בהול יותר, היא יצאה מכליה, המטירה עלי גינויים ונזיפות וגירשה אותי מהבית. אז איבדתי את עשתונותי, תפסתי סכין מטבח ואיימתי עליה. היא נכנעה מיד: יהא זה משום שמראי הטיל עליה אימה, או משום שחשה אינסטינקטיבית בייאושי. לאחר זמן מה היא הביאה לי צמיד כסף שהיה שייך לאמי, ואמרה שאוכל למשכן אותו.

לאחר מכן נותק כמובן כל קשר עם אבי, ולאחר שובו הוא כתב לי רק כמה שורות, שהסעירו אותי בביטוי הקמצני של צער שלא היה אופייני לו. כעת הייתי לדידו חלאת אדם ולא יוצלח גמור. אני מספר כל זאת כי אחרת אינני יכול להסביר כהלכה את תקופת חיי בעקבות אותו קרע, כי היו אלה חודשים כה מלאים בדידות והזנחה ומצוקה כה חונקת, שנדירות אפילו בעיר גדולה מודרנית, שכדי לשאת אותן דרוש כוח התנגדות בלתי רגיל. התקיימתי מתפוחים, גבינה וסלט. את הסלט מצאתי מדי בוקר לפני דלת עליית הגג שלי. גברת שהתגוררה ממולי ונודע לה מצבי חסר-הישע, עשתה עמי צדקה בדרך עדינה זו. כאשר הודיתי לה באחד הימים, היא הנידה בראשה ללא מלים. אבל בעצמי לא יכולתי להמשיך לחיות כך, לולא שלח לי אבי פה ושם מכתב, שבתוכו הטמין כמה מרקים שמימשתי. הוא בוודאי עשה זאת בסתר ללא ידיעת אשתו. מאוחר יותר הכרתי ארכיונאי, מלחך פנכה, צייד אותות הצטיינות וחוקר הסטוריה בנוסח הקלסיקה הדלפינית [מהדורה של כתבים לטיניים קלאסיים שהותקנה בצרפת במאה ה-17 עבור יורש העצר, ע.פ.] שניצל אותי לזמן מה כמעתיק. זה היה פושט עור אדם חסר מצפון, כפי שפוגשים לעתים לא נדירות בין פקידים זוטרים: הנאה צינית נגרמה לו להפיק תועלת ממצוקתי ולנצל לרעה את כוחו. אפילו במעמדו הנדכא הוא הפיק עונג מלהיות אדונו חסר המעצורים של מישהו נדכא ממנו. כאשר במשך שבוע שלם העתקתי את הקטעים שלו וסיפקתי לו עשרה עד חמשה עשר גליונות, הוא שילם לי על פי שרירות לבו ומצב רוחו טאלר עד טאלר וחצי. היו ימים שבהם הרווחתי עשרים או שלושים פפניג בקפה שכונתי, שם הייתי חייב לשים לב שלא להיכנס למשחק עם שחקנים טובים ממני. אין צורך להזכיר שגופנית הדרדרתי יותר ויותר. קיבתי דיממה, וגזרתי על עצמי דיאטת אורז חמורה, שבאמת ריפאה אותי. בחיצוניותי הייתי לגמרי מוזנח, למרות שדאגתי בכל מאודי להסתובב בלי חורים, כתמים וטלאים. בתוכי קרה עמי משהו מופלא: הייתי במצב של מתח בחציו מענה ובחציו משמח, שמתוכו השתחררו לאיטן דמויות, תמונות, התרחשויות. תבנית יומי היתה חלום נסער. בלילות ישבתי לעבוד וישנתי רק שעות מעטות. הבדידות, המחסור המוחלט במגע ובשיחה עוררו סערת חושים חוזרת ולבסוף נסתרת ומפתיעה, שלעתים התחלפה בפחד פתאומי וממושך. היו לי הזיות, דיברתי בקול רם עם עצמי וזכור לי שפעם, בגשם סתווי, רצתי ברחובות מחצות הלילה עד שלוש לפנות בוקר, מלא בעתה מאחר שהאמנתי שמישהו רודף אחרי, אויב מושבע, שאת מראהו ודמותו הכרתי במדויק.

דברים דומים קרו לעתים קרובות יותר. למרות זאת כלל לא הייתי מיואש. בכל אופן לא באופן ממשי, גם לא ממורמר או תובעני או שונא אדם. אינני חושב שאהיה חייב הסבר נוסף אם אומר, שהסבל החיצוני נזל עלי כמו מים על קיר משוח בשמן. חשתי בתוכי כמות בלתי מתכלה של כוחות. מה שהיה עלי לסבול חיצונית, נראה לי שאיננו עומד בשום יחס למה שהייתי בפנימיותי. היה עלי להתמודד איתו בסבלנות רבה, ולא עוד. זה לא היה ביטחון בעתיד שחיזק אותי. לביטחון כזה דרוש אמון מסוים בעצמך, וכזה לא היה לי. גם לא לגבי עבודתי, שאמנם בערה בי, אבל הבחנתי בהיותה לא בשלה ולא מספקת. אך זה לא כיבה את הבעירה, כך שבהתמדה כמעט מפוכחת שבתי שוב ושוב להתחלה: קשה כמובן לאחר עשרות שנים במבט אחורה לחקור את כל מַצָּבֵי  התפתחותי כהווייתם, מבלי ליפות את התמונה, אך כאשר אני בוחן בלבי את עצמי ואת אותה תקופה, שתי עובדות נותרות עבורי בלתי מעורערות: ראשית, שבלבה של עיר גרמנית היה יחסי לעולם כמו זה של רובינזון קרוזו באי שלו, שנית, שסבלתי את הבידוד הממושך והקודר הזה רק משום שחייתי כמו תולעת משי בתוך קופסה, בדמדומים חייתיים, בציפיה, רגיש במלוא העוצמה לכל מה שהתרחש איתי, לאנשים, לחפצים, לקולות, לצבעים, לנימה, למלה ולהבל הפה, אך רגיש כבחלום, כמו מישהו שנברא בו משהו, שהוא רק חלק ממנו, משהו שנוצר באמצעות קיומו, בעוד הוא עצמו נותר כלי עבודה בלבד. 

פרק 12

פרק 13