כבר
שלושה ימים אני חושבת על סמי. התחלתי לחשוב עליו בגלל שדיברו על חולי נפש וסמי היה
חולה נפש. הכרתי אותו בבית חולים לחולי נפש, כשבאתי לשם לבקר חולה אחרת. סמי לא
היה דומה בשום דבר לחולי נפש שרואים בסרטים. הוא היה מסודר ושקט וחביב, והיה נעים
לדבר איתו. הוא לא אמר שום דבר מוזר ולא עשה שום דבר מוזר, ואם לא הייתי יודעת
שהוא התאשפז בבית חולים לחולי נפש ושהרופאים הסכימו לאשפז אותו, לא הייתי מעלה
בדעתי שהוא חולה נפש. הוא רק היה עצוב ועישן כל הזמן, והיה לו קשה להתמודד עם
הבדידות שהוא חש ועם הדיכאון שהיה שרוי בו. לכן הוא אשפז את עצמו לעתים קרובות
והסכימו לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום בעיות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים
וישב בשקט ועישן בלי הפסקה. אמרתי לו שגם אני לבד. התכוונתי שאני גרושה ומגדלת לבד
את בנותי, אבל סמי אמר שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות ואני תמיד איתן ואף פעם לא
לבד. הרבה פעמים אחר כך נזכרתי בדברים האלה שסמי אמר לי, והוא צדק כמובן. אפשר
להגיד שבדידות זה עניין של הרגשה, שלהיות לבד אין פירושו להיות בודד, אבל זאת
התפלפלות, כי אם אין לך משפחה אתה לבד בעולם ואם יש לך ילדים אתה לא לבד, והמשפחה
שלך גם גדלה עם הזמן, כשהילדים שלך מתחתנים ונולדים לך נכדים. אם אין לך ילדים אתה
לבד. גם הסופר יהושע קנז שמת חולה ובודד אמר לעיתונאי סיני שדיבר איתו שהוא לא
נשוי ואין לו ילדים וכל המשפחה שלו זה רק הוא. שבר לי את הלב לקרוא את הדברים
האלה. מהסיפורים שלו הכי אהבתי את הנובלה המוקדמת שלו "מומנט מוסיקלי" ואת הנובלה המאוחרת "נוף עם שלושה
עצים" שקראתי פעמיים ולא הצלחתי לקרוא את הנובלה שלפניה. יש בסיפורים האלה
הרבה בדידות ועצב. רציתי לקרוא שוב את "נוף עם שלושה עצים" אבל אני לא
מצליחה למצוא את הספר. לפחות יהושע קנז הגיע לגיל מבוגר ורוב שנותיו היה סופר פורה
ומאד מוערך והיו לו הרבה חברים שהספידו אותו כשהוא מת. סמי לא מת במיטתו, הוא נרצח
באכזריות שאי אפשר לתאר במלים. השכנים שלו רצחו אותו בגלל סכסוך או אולי בגלל שראו
שהוא לבדו בעולם וחשבו שיוכלו לנצל את זה, אבל הם לא חמקו מעונש, כי נער אחד ראה
אותם מובילים בעגלה את הגופה המבותרת של סמי. הוא לא ידע שהם הובילו גופה אבל חשד
ודיווח למשטרה ועצרו אותם. הם בוודאי עדיין בכלא אבל זה כבר לא יעזור לסמי. אני לא
יכולה להבין איך אנשים יכולים להיות אכזריים בצורה מפלצתית כזאת, אבל ככה זה.
רציתי להזמין את סמי אלינו הביתה אבל הרופאים בבית החולים אמרו שזה לא רצוי. אני
לא זוכרת למה בכלל שאלתי אותם ולמה בכלל שמעתי להם. אולי יכולתי לעזור לסמי אבל
אולי גם לא יכולתי לעזור לסמי וסתם הייתי מסתבכת בצרות. כשהייתי צעירה יותר היה לי
יותר אומץ ועכשיו אני הרבה יותר מפחדת מכל דבר. הרופאים בבית החולים לחולי נפש לא
עודדו קשרים בין החולים, אבל הקשרים בין החולים וגם בין המבקרים לחולים נוצרו
מעצמם, וכנראה גם דעכו או התפרקו מעצמם. החולה שבאתי לבקר השתחררה אחרי כמה שבועות
ואז נפרדתי גם מסמי, שאמר לי שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות והו איתי. אני לא
זוכרת אם אי פעם פגשתי את סמי שוב ואם דיברתי איתו פעם שוב. נדמה לי שפגשתי אותו עוד
פעם במקרה כשהוא היה בתקופה טובה. הוא היה מתאשפז לתקופות קצרות כדי לא להרגיש
יותר מדי לבד ולצאת קצת מהדיכאון, אבל אף פעם הוא לא יצא לגמרי מהדיכאון ולכן הוא
תמיד חזר לבית החולים ולרופאים לא היה אכפת לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום צרות, רק
לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן. אותי עיצבן שהרופאים מעודדים את
החולים לעשן בגלל שזה מרגיע אותם ולרופאים זה נוח שהחולים רגועים, אבל אני חשבתי
שאם למישהו יש כבר מחלת נפש, אין שום סיבה שיהיה לו גם סרטן. זה מה שאני חשבתי.
אני לא מבינה הרבה במחלות נפש. ראיתי חולים שאומרים דברים מוזרים ומתנהגים מוזר.
אחת חטפה לי את הכובע מהראש וחבשה אותו בעצמה, והייתי צריכה לבקש מהצוות שיעזרו לי
לקחת את הכובע ממנה. היה לה בן בצבא והיא השתגעה מזה. זה נשמע די הגיוני להשתגע
מדאגה, אבל רוב האמהות לא משתגעות גם אם יש להן סיבה לזה. רוב האנשים מתמודדים
איכשהו עם החיים שלהם ורוב האנשים הם לא לגמרי לבד כמו שסמי היה. ליהושע קנז למשל
היו המון חברים שאהבו אותו אהבת נפש, אבל גם הם התקשו לבקר אותו כשחלה ואיבד קשר
עם המציאות בסוף ימיו. זאת טעות שהרבה אנשים עושים, שהם מפסיקים לבקר חולים במחלות
נפש או בדמנציה. אנשים זקוקים לחברה דוקא כשהם חולים מכדי לתקשר עם זולתם. אסור
לעזוב אנשים לבדם כשהם חולים. אם סמי לא היה כל כך לבד אני מאמינה שלא היו רוצחים
אותו, אבל אני לא יודעת בוודאות כמובן. בימים האחרונים אני חושבת עליו כל הזמן ולא
מצליחה להפסיק לחשוב עליו. הוא היה איש טוב, איש נחמד. היה נעים לדבר איתו. הוא
היה כל כך אנושי. הגיע לו לחיות חיים טובים והחיים שלו היו כל כך עצובים ואני לא יכולה
להשלים עם הרצח שלו. המחשבות עליו גורמות לי להרגיש חוסר אונים נורא והחמצה. הייתי
רוצה לכתוב עליו הרבה אבל אני לא יכולה לכתוב עליו הרבה, כי אני לא יודעת עליו הרבה,
רק מה שהוא סיפר לי דרך אגב כשביקרתי בבית החולים. היה לו שם משפחה אחר במקור אבל
הוא בחר לעצמו את השם קורל, סמי קורל. כשהודיעו בחדשות על הרצח לקח לי כמה דקות להבין
שבו מדובר, וההבנה שבו מדובר חלחלה אליי פתאם כמו סכין בלב דוקא עם השם היפה הזה
שהוא בחר לעצמו שפירושו אלמוג. אני לא זוכרת את שם המשפחה הקודם שלו. לפעמים שם
חדש נותן לאנשים חיים חדשים ולפעמים השם נשאר כמו הבטחה שלא התקיימה, ורק זיכרון
עצוב נשאר.
