אפגניסטאן

 

אני יודעת כל כך מעט על אפגניסטאן. רק תמונות מצפייה בטלויזיה. כמעט כולן תמונות זוועה. האנשים שנאחזו במטוסים הממריאים ואז נפלו מהם אל מותם הזכירו לי תמונת אדם שקפץ אל מותו ממגדלי התאומים כדי לא להישרף באש. אולי קיוה בכל זאת שיינצל בדרך פלא. הוא לא ניצל. גם הנאחזים במטוסים נהרגו כולם. מראה הנפילה הוא מראה אדם צונח אל מותו. מראה שלא נותן מנוח, כי תמונת ההתרסקות אל הקרקע צפונה בתמונת הנפילה. אין צורך לראות אותה במציאות כדי לחוש אותה בעצמות, כדי לשמוע באזנינו את החבטה שתבוא.

מה ידענו כל השנים על מה שקורה באפגניסטאן? כמעט לא כלום. אחרי שהאמריקאים השתלטו עליה היתה מין אוופוריה. ראינו את הנערות שהלכו לבית הספר, את הנשים שהשתחררו מן הבורקה ויצאו לעבוד ולחיות. האם ידענו כמה הטאליבן חזק, כמה הוא שומר על כוחו? לא ממש. בניגוד לעיראק שנשארה בתודעה ,אפגניסטאן נותרה רחוקה ובלתי ידועה. פעמיים ראיתי את סרטו של מוחמד מחמלבאף "ליקוי חמה בקנדהאר". חשבתי שהסרט נעשה אחרי פיגועי האחד עשר בספטמבר, אבל בעצם הוא נעשה לפניהם. הוא איננו מסרטיו הטובים של מחמלבאף – כמוהו כאוסף של תמונות חולפות מחלון רכבת שמותירות זיכרון עמום, שהתבלבל בתודעתי עם סרטה של בתו סמירה מחמלבאף "בחמש אחר הצהריים"  על נערה אפגנית שאפתנית, שאף הוא מבולבל משהו, ומותיר בזיכרון בעיקר דמות נערה עטופת בורקה תכולה משוטטת בבורקה ובנעלי עקב. מדוע נמשכו בני משפחת מחמלבאף לתעד את אפגניסטאן שאיננה ארצם? אני יודעת רק שגם עבור האיראנים אפגניסטאן היא ארץ אויב. ניכר בסרטים האלה שנעשו במבט מבחוץ ולא במבט מבפנים. אני מזכירה אותם מפני שרבים מאיתנו מכירים ארצות, את ארצות הברית למשל, דרך סרטי הקולנוע שנעשים בהן. את אפגניסטאן איננו מכירים אפילו מהקולנוע. רב המכר "רודף העפיפונים" נכתב על ידי אפגני שהיגר לארצות הברית והסרט שנעשה על פיו בוים על ידי במאי אמריקני וצולם בסין. עיתונאים מארצות אחרות מיעטו לבקר באפגניסטאן, ומי שביקרו בה וחזרו בשלום לא ששו לשוב לשם. סכנת החיים היתה גדולה מדי.

אפילו על חיי החיילים האמריקנים באפגניסטאן בקושי שמענו. הנסיגה האמריקנית החזירה אותה פתאם לתודעה מבלי שהיינו כמעט מודעים לנוכחותם שם במשך עשרים שנה. אפילו כיצד נראית קאבול אין לי מושג. כשאני מפשפשת בזיכרון אני מצליחה להיזכר רק בנוף מדברי, בבקתות ובאנשים עטופים שכבות בגדים שמצביעות מן הסתם על אקלים קר. רק התמונות העכשוויות של שדה התעופה בקאבול והאנשים המצטופפים שם כדי לעלות על המטוסים מרחפות לי לפני העיניים.

כיצד השתלט הטאליבן שנית על אפגניסטאן? האם האמריקאים רצו בכך כדי להחזיר את חייליהם משם? מדוע חשב ביידן שאם יוציא את הכוחות יבוא קץ לטרור? מבלי לדעת דבר על אפגניסטאן שמעתי את דבריו כשהפינוי החל, וחשבתי לעצמי, מבלי לדעת דבר על אפגניסטאן: הטרור לא יפסיק, הוא רק יתעצם. זה קרה מהר יותר משיכולתי לשער.

בעצם חשבתי על לבנון, שצה"ל פינה בן לילה כנמלט, ועל אינתיפאדת אל אקצה שבאה בעקבותיה. לא שרציתי שצה"ל יישאר בלבנון, אבל חשבתי שהיו צריכים להתפנות אחרת, בצורה יותר מסודרת, לאחר חתימת הסכם. כמובן אינני יודעת אם זה היה עוזר. אם הטרור לא היה מתגבר ורודף אותנו בכל מקרה, ומעצים את השנאה בין יהודים לערבים בישראל כפי שלא היתה מעולם.

חשבתי על היאוש של מי שאיננו רוצה במלחמה, ואיננו רוצה בכיבוש, ורוצה לפנות את החיילים ממדינות זרות וכבושות, וחולם על שלום, ורוצה להאמין שאם לא יהיה כיבוש לא יהיה טרור, אבל החיילים מתפנים והטרור רודף אחריהם לארצם, ואולי עוד לפני שהגיעו לארצם.

ואולי יש מי שמבינים ויודעים ויש להם תשובה, אבל לרובנו ישנם רק הרחמים למי שנשארו שם ואינם יכולים להימלט משם, לנשים שנהפכו בן לילה לאסירות בבתיהן, למי שיעונו ויירצחו באכזריות באין מציל, וגם לחיילים האמריקנים שרצו לכונן שם מדינה טובה יותר ולא עלה בידם, ואולי ייאלצו בלית ברירה להישאר שם או לשוב לשם, כי הטרור ירדוף אחריהם גם שם ואולי גם בארצם.

רק רחמים ופחד על אנשים ונשים כמונו בארץ שאת פניה איננו מכירים, וחוסר האונים שאוחז בנו מול רוע בלתי מובן.