יורים על קריית שמונה

 

היום כשירו על קרית-שמונה נזכרתי איך בשנת שירותי הראשונה כשהייתי מורה חיילת בצפת ואחר כך בקריית-שמונה, ירו עלינו כמה פעמים קטיושות, ולא היה לנו מקלט כי גרנו בדירות ישנות של עמידר, ולא היה היכן להתחבא, רק ישבנו בדירה והתפללנו שלא יקרה לנו כלום. הרבה פעמים הקטיושות נפלו בצפת על בית הקברות ובדחני צפת נהגו לומר שנהרגו כמה מתים. נזכרתי בזה היום כי ירו על בית הקברות של קריית-שמונה והרגשתי צמרמורת וניסיתי להצחיק את עצמי ולהגיד לעצמי אולי נהרגו כמה מתים וזה בכלל לא הצחיק אותי. אולי מה שבאמת הגן עלינו כשגרנו בצפת זה המרחק מלבנון והעובדה שהקטיושות לא היו משוכללות כמו הטילים שיש היום, ובכל זאת פחדנו מאד, במיוחד כששומעים את הקטיושה באה לכיוון שלך במין קול יבבה כזה שמקפיא את הדם. כשבאתי לקריית שמונה - הייתי שם רק תקופה קצרה כדי להדריך בקייטנה בקיץ – שתי החיילות שגרו איתי בדירה הראו לי בור בחצר ליד הבית שנפלה בו קטיושה, אבל למזלי כשהייתי שם לא נפלה שום קטיושה ממש על ידינו, למרות שירו עלינו לפעמים. פעם כשהסתובבתי שם בלילה פגשו אותי אנשי מילואים מבוגרים שיכלו להיות הורי ואמרו לי למה אני מסתובבת ברחוב בלילה, שזה מסוכן ושאני אלך הביתה. הם התכוונו שמסוכן בגלל הקטיושות, לא בגלל דברים שבחורות מפחדות מהם בדרך כלל. הילדים בקריית שמונה שהדרכתי נכנסו לי ללב וניסו לשמור על קשר אחרי שעזבתי, אבל כבר שקעתי בעבודה החדשה בבית-שאן ולא שמרתי על קשר איתם. עכשיו הם כבר אנשים מבוגרים. מעניין כמה מהם נשארו בקריית-שמונה. בבית-שאן דיברתי עם לולה קורץ, מורה מבוגרת שעבדתי איתה ואהבתי אותה מאד, ואמרתי לה כמה קשה ומפחיד לחיות בקריית-שמונה ואיך האנשים בכל זאת נשארים לגור שם, והיא אמרה לי הו, הרבה עזבו, הרבה עזבו, אבל אני התפלאתי על אלה שנשארו וממש אהבו את קריית-שמונה, וחשבתי שהם ממש גיבורים. היום ראיתי אנשים בטלויזיה שגרים בקריית-שמונה ובצפון והם אמרו שהם לא מתרגשים ושהם ממשיכים בחיים ושגם התיירים נשארים. אולי היום יותר טוב לגור שם ממה שהיה פעם, כשהייתי חיילת באמצע שנות השבעים. וחוץ מזה, כבר ירו על ישראל כל כך הרבה טילים שקריית-שמונה כבר לא מיוחדת, כי רוב הזמן דוקא שקט שם, ועל עוטף עזה כל הזמן יורים. תמיד כשיורים טילים אני חוזרת בראש לדירה הקטנה בצפת ולעצמי בת תשע-עשרה מקשיבה לצפצופים של הקטיושה מתקרבת אלינו. בצפת הכל קטן מאד ואפשר להקיף את כל העיר ברגל. האנשים שגרו איתנו בבניין היו כל כך עניים. מתחתינו גרה אשה עם ילד קטן ותינוק וסיפרו לי שהיא גונבת אוכל מחנויות כי אין לה כסף להאכיל את הילדים, וראיתי אותה מכבסת בדוד קטן שהיא הרתיחה על הכיריים, וזאת היתה פעם ראשונה בחיי שראיתי מישהו מכבס בלי מכונת כביסה. בדירה התחתונה היה איש שהחזיק במרפסת שקי קמח ופעם התקלקל הביוב והיתה נזילה מהדירה שלנו למרפסת שלו ונרטבו לו שקי הקמח והוא צעק ורצה להרביץ לנו, ואז קראתי למשטרה ובא שוטר ואמר שהוא יבדוק את הביוב שלנו והוא פתח את הסתימה, והרגיע את השכן ואמר לו שהוא תיקן כבר ושלא ירביץ לנו. גם על זה אני חושבת היום כשמספרים על אלימות ואטימות במשטרה, איך פעם בטחתי בשוטרים והם באמת עזרו. צפת היתה קטנה מאד וכולם שם הכירו את כולם, אבל גם שאר המדינה היתה קטנה מאד בשנות השבעים, ונדמה לי שהכל היה אז שונה, אבל אולי זה רק נדמה לי. תמיד היו אנשים שקיבלו מכות משוטרים והייתי עדה לזה בשנות השבעים והייתי עדה בשנה האחרונה להתנכלויות של המשטרה למפגינים נגד נתניהו, שגם אותם עצרו סתם וגם הרביצו, וראיתי שמנעו מנשים וילדים שהפגינו לחזור למכוניות שלהם כדי לנסוע הביתה. אני בעצמי לא הפגנתי, רק הסתכלתי על המפגינים וחשבתי שגם הם גיבורים. החיים בישראל מאד קשים ובכל זאת אנשים חיים פה ושמחים בחיים פה למרות שרבים מהם סובלים. אולי זאת אהבת המולדת שנותנת אומץ ואולי זה הקשר לאנשים ולחברים, כמו שאני מרגישה כלפי הרבה אנשים בירושלים שרבים מהם אומרים לי שלום ואני לפעמים מתקשה להיזכר מי הם אבל זה לא כל כך חשוב, ולפני כמה זמן אשה שאני בכלל לא מכירה אמרה לי איך רזית, לפחות ארבעה קילו. הרגשתי מאד מוזר אבל היה בזה משהו נחמד. לפעמים עוברים על ידי אנשים שהכירו אותי הרבה שנים ובכלל לא מזהים אותי, אז אולי צריך לשמוח שיש כאלה שמתבוננים בי ואפילו שמים לב יותר ממני אם השמנתי או רזיתי ואם הכלב שלי חולה או בריא. אולי ההרגשה שרואים אותך היא מה שמשאיר אנשים אפילו במקומות שיורים עליהם טילים.