חמותי מדי כבר בת תשעים ושבע. היא כבר מבולבלת. תמיד רציתי לראיין
אותה על הזוועות שעברה בשואה, במחנה טרנסניסטריה ברומניה ובצעדת המוות למוגילב
(מוהילוב), שם הצליחה לשרוד אצל אוקראינית שהעסיקה אותה בניקיון והרשתה לה, ולאחיה
ואחותה הקטנים ממנה, לישון אצלה במרתף, וגם נתנה למדי אוכל לה ולאחיה. מדי היתה
אובססיבית לניקיון, וביתה היה תמיד מסודר ומבהיק בניקיונו. מיד כשסיימנו לשתות
מהכוסות, היתה לוקחת אותן לכיור וממרקת אותן עד שהבריקו. היא לא סבלה שום דבר שנוטה
להתפזר. למשל את האגורות זרקה לזבל, והתפלאה כשאמרנו לה שאסור לזרוק לזבל כסף,
אפילו קל ערך, אבל אפשר לאסוף אותו בשקית ולהביא אותו לבנק כדי להמיר אותו במטבעות
גדולים יותר. היא רק הגיבה בתנועת יד מבטלת, ואם אמרנו לה שלא תזרוק משהו לזבל,
אמרה: אז תקחו את זה בשבילכם. גם כשהבאתי לה במתנה כלי או עציץ פורח, אמרה: מה אני
צריכה את זה? קחי את זה לעצמך. גם אוכל היא זרקה לפח, אוכל טוב. רוב ניצולי השואה
שהכרתי אגרו אוכל ולא זרקו פירור. גם סבי וסבתי שעלו מפולין בשנת 1936 ולא חוו את
השואה על בשרם, לא זרקו אף פעם אוכל. כשסבתא שפרה עברה ליד פח זבל וראתה כיכר לחם,
או אפילו פרוסת לחם זרוקה, היא כעסה ואמרה לי שכשגוי בפולניה היה רואה לחם זרוק
הוא היה מרים אותו ומנשק אותו. אז עוד הייתי ילדה ולא ידעתי שהלחם הוא בשרו של ישו
והוא קדוש. תמיד האשימו יהודים בגניבת לחם קודש מהכנסיה ובחילול גופו של ישו. היו
מוציאים אותם להורג על העבירה הזו, של גניבת לחם הקודש, אלא אם כן הסכימו להתנצר.
סבתא שפרה אף פעם לא זרקה לחם ישן, אלא ריככה אותו במים עד שהפך לעיסה, הוסיפה
ביצים וחלב והכינה פשטידה, שבאמצעה מרחה ריבת שזיפים. זו היתה פשטידה טעימה. עד
שבגרנו חשבנו שפשטידה זה שם למזון ממוחזר. סבתא ואמא תמיד הכינו פשטידות מאוכל ישן
שלא רצו לזרוק, ואחי ואני היינו מאד מופתעים בבגרותנו כשגילינו שיש אנשים שקונים
את מיטב הירקות והגבינות כדי להכין מהם פשטידה טרייה. סבתא ציפורה לא הכינה
פשטידות כי את הלחם הישן נתנה לאכול לברבורים שגידלה בלול בחצר, אבל את השאריות
מחלות השבת ייבשה וטחנה לפירורים, שבהם מילאה את הדגים הממולאים שלה, ששמעם יצא
לתהילה. אפילו את גולדברג מהמסעדה של בנימינה -אז היתה רק אחת כזו, ליד תחנת
הרכבת, שמעתי אומר לסבתא ציפורה, כשהזמין אותה לאכול את הטשולענט שלו, שהיא לא
מכינה טשולענט, היא מכינה דגים, והוא אמר את זה בהרבה הערכה. אבא שלי, שסבתא
ציפורה הכריחה אותו בכל בוקר לאכול שמנת, שאותה היה מקיא כשיצא מחצר הבית, היה
פשוט אוכל את הלחם הישן עד שנגמר, גם אם היה בבית לחם טרי, ואחי היה אומר שאנחנו
תמיד אוכלים לחם או ישן או עתיק. כל בני משפחתי שהצליחו לחמוק מן השואה לא זרקו
לחם, אבל חמותי מדי ששרדה את טרנסניסטריה ואת מסע המוות למוגילב והסתתרה שם עד
לשחרור, זרקה לחם ואוכל בלי שום בעיה, ובקושי מנעתי ממנה לזרוק עוגות טעימות ויפות
שאפתה. אז תאכלי אותן את, היא אמרה, או שאמרה תקחי אותן, אני לא רוצה לאכול. היא
כל כך פחדה להתפתות לאכול ולהשמין חלילה. היא לא היתה רזה מדי, אבל גם לא שמנה.
ואני לא הבנתי איך היא יכולה לזרוק עוגות טעימות שאפתה בעצמה. היא אהבה לאפות, וגם
בבית האבות המשיכה לאפות כשעוד הרגישה טוב, ותמיד כשבתי שרון באה לבקר אותה, ציידה
אותה בעוגות ועוגיות ששרון היתה מביאה אחר כך למשרד, ועמיתיה היו אוכלים מהן
ברצון.
תמיד רציתי לראיין את מדי על הזוועות שעברה בשואה אבל אף פעם לא ממש
הצלחתי, וכנראה כבר לא אצליח. מדי אף פעם לא רצתה לזכור ולא רצתה לדבר על הזכרונות.
הרבה פעמים כששאלתי אותה על המלחמה היא אמרה שהיא משתדלת לשכוח, אם לא מזכירים לה.
היא לא רצתה לדבר על השואה ולא רצתה שיזכירו לה. היא הניחה לחמי אמיל לספר שוב
ושוב על מחנה העבודה שהיה בו תשעה חודשים, על מרק השעועית שהשומרים הרומנים גנבו
ממנו את השעועית ושמו במקומה אבנים שחורות קטנות שאותן הגישו לאסירים לאכול,
ובלילה היכו אותם מכות רצח, סתם ככה, להנאה. אמיל אמר שמדי סבלה הרבה יותר ממנו,
אבל היא שרדה הכל. מדי אף פעם לא הבינה איך היא שרדה ואיך היא כל כך האריכה ימים,
אחרי שאחיה ואחותה הצעירים מתו ממחלות בשנות החמישים לחייהם, והם סבלו הרבה פחות
ממני, היא אמרה.
קראתי היום שוב בספרה של יוליה שקודובה "שלוש שנים ללא שם"
שכתבתי עליו כאן. יוליה הצליחה לשרוד שלוש שנים באושוויץ, ועבדה במחלקה הפוליטית
באושוויץ, שעסקה בתיעוד המתים. רק חלק מהמתים תיעדו, כי המתים היו רבים מכדי שיספיקו
לתעד את כולם וגם לא היה בכך טעם. בעצם תיעדו לצרכי רמאות, אם אני מבינה נכון.
כשהיו עוד לאסירים קרובי משפחה שאלו עליהם, שלחו להם הודעות שהם הועברו למחנה אחר,
או מתו ממחלה כזו או אחרת, אבל בעצם כולם נרצחו. היתה לנאצים המון בירוקרטיה של
מוות, וכולה היתה כתובה בשפה נאצית. לרצח של יהודים הם קראו "טיפול
מיוחד", שזה בגרמנית sonder
behandlung. האותיות SB הופיעו על המסמכים
ופירושן היה השמדה בגז. ולימדו אותן צופן מיוחד כדי להסתיר את מספרי המתים
המרובים. באביב 1944 הגז אוזל ואת האסירים שורפים חיים. משליכים ילדים אל הלהבות.
פעם בשובן מן העבודה במשרד הן רואות משאית עמוסה ילדים קטנים, ויודעות שזה יומם
האחרון. מראה הילדים הקטנים שובר את האסירות היהודיות. למותם של אנשים בוגרים,
אפילו למחשבה על מותן שלהן, כבר התרגלו. אבל ממראה הילדים הקטנים המובלים אל מותם
הן מתקשות להתאושש.
גם יוליה שקודובה מספרת על מכות: "ידו של קריסטן מוכנה תמיד
להנחתת מכה. בצעידה רגילה נמשכת ההליכה לבניין המטה בין עשר לחמש-עשרה דקות, אך
בנוכחותו של קריסטן עלינו לעשותה בחמש דקות. אם במקרה באה מולנו שיירת גברים,
קריסטן חובט בנו על ימין ועל שמאל, ללא כל סיבה. קריסטן הוא תוצר נאמן של
ההיטלריוגנד [תנועת הנוער הנאצית, ע.פ.]: צמא דם, גס רוח, מאמין באלוהותו של
הפיהרר ובשלטונו של הרייך השלישי באירופה כולה, ולא פחות מכך בחשיבותו שלו בבריאה
העולמית הזאת. הוא מפעיל את כוחו על בני אדם חסרי מגן שאיבדו צלם אנוש. הם נתונים
בידיו לשבט או לחסד."
כשמעבירים את העובדות לבלוק חדש היא פוגשת טיפוסים אחרים של אנשי
אס-אס:
"בחדר הראשון יושב איש אס-אס שמראהו תמים. בהביטי עליו, אני
שואלת את עצמי: מה לו ולאס-אס? הוא בחור טוב, לבטח לא יזיק הרבה. זהו איש האס-אס
פלורשיץ, אשר על אף פניו החפות מרוע הורג מדי יום בירי לפחות עשרים אסירים בעוון
בגידה במולדת או עבירה אחרת. הוא עושה זאת במלוא השלווה. הבחורות מכבסות את
כפפותיו המוכתמות בדם טרי. עליהן לעשות זאת לפני שהדם יתייבש. הוא אדם מנומס,
ובקבלו את כפפותיו הנקיות אומר יפה תודה".
(יוליה שקודובה, שלוש שנים ללא שם, אושוויץ 1945-1942, יד ושם וידיעות
אחרונות, 2022, תרגם מסלובקית אברי פישר)
מדי סיפרה לי מעט על האוקראינית שהסתירה אותה ואת אחיה. אף פעם לא
סיפרה על הנאצים, לא תיארה איש מהם. איזה מין נאצים פגשה בטרנסניסטריה, במסע
המוות? האם מישהו מהם היה אי פעם חביב אל היהודיה הצעירה, היפה, הבהירה וכחולת
העיניים, רק בת שבע-עשרה או שמונה-עשרה, או שרק רדו בה והיכו אותה? מדי לא רוצה
לזכור ולא מספרת. האם באושוויץ היו אנשי האס-אס המרושעים ביותר, או שכאלה היו בכל
מקום?
אני מנסה להבין את השותקים מתוך דבריהם של המדברים והכותבים. אבל את
הרוב הדברים איננו יודעים וגם לא נדע. אולי מדי כבר ממילא איננה זוכרת את מה שכל
כך רצתה לשכוח. אולי בסופו של דבר היא הצליחה לשכוח, כדי למצוא לנפשה מנוחה.
יום השואה הבינלאומי, 27 בינואר 2023
