הכל אישי

 

לא היתה לי עמדה נחרצת לגבי קיום השיחות בבית הנשיא. לא ידעתי אם הן יועילו או יזיקו או סתם לא ישנו דבר. כשמקיימים שיחות, אפילו עם גורמים בעייתיים כמו הממשלה הנוכחית, לפעמים יוצא מזה משהו טוב למרות הציפיות הנמוכות, אז חשבתי שאולי כן כדאי לקיים שיחות. אבל כששמעתי שקרובים להסכמה על פגיעה במעמד היועצים המשפטיים הייתי די מזועזעת – דוקא על זה להסכים, לפגוע בשומרי הסף החשובים ביותר והמותקפים ביותר, כי הם בקו הראשון של שלטון החוק, עוד לפני השופטים, שאליהם מגיעים רק אלה שיכולים ושמתעקשים. עכשיו אני חושבת – עדיין איננו יודעים בדיוק לאלו הסכמות הגיעו, או רצו להגיע, אבל הדברים שאמר ליברמן, שההסכמה העיקרית תהיה להחזיר את דרעי לממשלה, כלומר לבטל פסק דין של בית המשפט העליון בהרכב של 11 שופטים ששלל את חזרתו לממשלה, קשה לי לעכל את זה. אמנם מדובר לכאורה בעניין אישי של עבריין ספציפי שהוא גם ראש מפלגה שנמצאת בקואליציה, אבל מרגע שמדובר בביטול למעשה של פסק דין של בית המשפט העליון ועוד בהרכב מיוחד של 11 שופטים, המשמעות איננה שולית, כי אם אפשר לבטל פסק דין של בית המשפט לגבי אריה דרעי, ולא בדרך המוסדרת בחוק של חנינה, שבכל מקרה ספק אם דרעי, עבריין סדרתי, היה עומד בקריטריונים של מועמדים לחנינה, מה לגבי עקרון השוויון בפני החוק? ומה לגבי שמירת טוהר המידות של אנשי ציבור ומניעת שחיתות? אבל לפני הכל, כמה עלובה ה"רפורמה המשפטית" הזו, שבסך הכל נועדה למלט שני פוליטיקאים מושחתים, אריה דרעי ובנימין נתניהו, מאימת הדין, תוך ניצול מעמדם הפוליטי ובחירתם השקרית לכנסת, כי הם נבחרו לכנסת בהבטחה לדאוג לעניים ובכלל לאזרחים הפשוטים, להוריד את יוקר המחיה ולהפחית את הטרור והפשע, בזמן שכוונתם האמיתית היתה לחזור לשלטון כדי להשתמש בו לרסק את מערכת המשפט ולמלט את נפשם מאימת הדין. כלומר, לולא השחיתות של נתניהו ודרעי שהובילה אותם להיות נאשמים בפלילים, ובמקרה של דרעי גם להיות מורשע בדין יותר מפעם אחת, כל המהפכה המשפטית לא היתה באה לעולם, וכל ההתקפות המכוערות על השופטים לא נועדו אלא למלט מהדין את הפושעים היותר מיוחסים, אלה שנמצאים בשלטון ומנצלים אותו לא כדי להיטיב עם הציבור אלא כדי לנצל את העוצמה השלטונית לצבירת טובות הנאה אישיות. אמנם אי אפשר להעמיד לדין פוליטיקאים על רמאות וגניבת דעת, אבל מאד מוגזם לראות בבחירה כזו בחירה דמוקרטית. בתי שרון אמרה לי שברור שזו היתה המטרה ומה אני מתפלאת, ובכל זאת ציפיתי שלפחות יעמידו פנים שהרפורמה המשפטית, כפי שמכנים אותה הוגיה, היא יותר מחבל הצלה לדרעי ונתניהו מהאופי העברייני הבלתי נשלט שלהם. אבל היא פשוט לא. היא תחבולה שקופה של פושעים ולא שום דבר יותר מזה. אמרו תמיד על יריב לוין שהוא אידיאולוג ולא נהנתן. אולי באמת בניגוד לנתניהו, אין לו עניין בסיגרים ושמפניות, ואשתו לא מבקשת צמיד תואם לשרשרת, אבל בכתבה גדולה שהילו גלזר הקדיש לו במוסף "הארץ" לפני כמה שבועות היה רק עניין אחד: שנאה חולנית לערבים ורצון אינסופי לפגוע בהם, מאז שהיה תלמיד תיכון ועד היום. שנאה גזענית איננה אידיאולוגיה, היא רק דעה קדומה שממלאת את מוחו של לוין ומניעה אותו באש שנאה בוערת, וככל השונאים הפנאטים, הוא איננו מוכן להביא בחשבון נזקים או מגבלות של פעולותיו, והוא אדם מסוכן. ואלה אכן מרכיביה של ה"רפורמה המשפטית": גזענות חסרת רסן, עבריינות ותחבולות של עבריינים. וזה מה שמטריד אותי לגבי השיחות בבית הנשיא: על מה אפשר להסכים כאן? על לגיטימציה לגזענות? על שחיתות אין קץ? על טובות הנאה  לעבריינים? על פושעים בממשלה? ולמה בכלל השיחות האלה חשאיות? הרי זה עניין ציבורי, ועצם קיום השיחות הוא תוצאה של מחאה ציבורית עזה והן הכי מעניינו של הציבור, אז איך אפשר להסתיר אותן מעין הציבור ולהתייחס אליהן כאל סוד מדינה, כאילו דנו שם במדיניות הגרעין הישראלית ולא בחקיקה בעלת השפעה מכרעת על אופי המשטר. אולי בעצם עדיף שלא להסכים לדבר ושהממשלה הגרועה בתולדות ישראל תעשה כטוב בעיניה ותשבור את הראש בקיר, ואנחנו נמשיך להפגין ולצעוק, עד שתיפול הממשלה במהרה בימינו בקרוב.