מופע ההתנערות מאשמה של יולי אדלשטיין

 

יולי אדלשטיין סירב לנהל דיון בוועדת החוץ והביטחון בנוכחות דני אלגרט שאחיו איציק חטוף בעזה, בטענה שהטלאי הצהוב שענד אלגרט ועליו מצוין תאריך הטבח ב-7 באוקטובר הוא זילות השואה וזו חציית קו אדום מבחינתו. אינני מאמינה למלה מדבריו. כבר ציינו רבים את העובדה שגם שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן מופיע מאז הטבח עם טלאי צהוב על חזהו ואדלשטיין לא יצא נגדו ולא טען שארדן מוזיל את השואה. אבל הבעיה איננה רק בעשיית איפה ואיפה. הבעיה היא שאדלשטיין איננו אדם נייטרלי שזכותו לשפוט את התנהגותו של אלגרט, אלא בתפקידו כיו"ר וועדת חוץ ובטחון הוא אחד מהנושאים באחריות לטבח בשמחת תורה. הוועדה שאדלשטיין עומד בראשה היא הגורם החשוב ביותר שאמור לפקח על טיפול הממשלה בנושאי חוץ וביטחון. זו הוועדה שהיתה אמורה לדון בקונספציה שהחמאס הוא נכס למדינת ישראל שעוזר לה למנוע הקמת מדינה פלשתינית מאחר שהוא מחליש את הרשות הפלשתינית, זו הוועדה שהיתה צריכה לברר מדוע הממשלה מקטינה את תקציבי כיתות הכוננות בעוטף עזה, לוקחת מהן את הנשק הארוך ומשאירה בידיהן אקדחים בלבד. זו הוועדה שהיתה צריכה לשאול מדוע הממשלה מעבירה כוחות צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון ומותירה את ישובי עוטף עזה חשופים לגמרי לתוקפנות החמאס. אבל אדלשטיין, כמו כל ממשלת נתניהו, לא פיקח על מדיניות הממשלה ולא חלק עליה, מאחר שהיה שותף למחשבות ההבל שקידמו נתניהו וסמוטריץ', לפיהן חיזוק החמאס והעברת מימון לחמאס אלו פעולות נכונות למטרת החלשת הרשות הפלשתינית. כמו כל ממשלת נתניהו וכל זרועותיה של ממשלה זו, גם אדלשטיין צריך לתת את הדין על חוסר התפקוד שלו בפיקוח על התנהלותה של הממשלה בנושא הגנת עוטף עזה וכמו שאר האחראים למחדל ההגנה על ישובי העוטף ולאסון שקרה בעקבות מחדל ההגנה העצום של הממשלה שאיפשר את האסון הנורא, גם הוא צריך להתנצל לפני קורבנות המחדל ולפנות את מקומו לטוב ממנו, ולא לחלק ציונים למשפחות החטופים, בין אם מאבקם הנואש לשחרור קרוביהם מול ממשלה שעושה הכל להכפיש ולרמוס אותם נושא חן בעיניו ובין אם לאו.

ובדיוק משום כך, משום שאדלשטיין הוא חלק מהנושאים באשמה להפקרת עוטף עזה ולאסון הנורא שקרה לתושביה עקב מחדלם הנורא, בדיוק משום כך מוצא אדלשטיין פסול באחי החטוף, לא בגלל הטלאי הצהוב, שדווקא חביב על אנשי הימין, לא רק השגריר ארדן. גם בהתנתקות הצמידו תושבים מגוש קטיף ותומכיהם לחזם טלאי כתום דומה לטלאי הצהוב שאולצו היהודים לעטות בשואה. אדלשטיין טען אמנם שבזמנו התנגד בתוקף לטלאי הכתום – יכול להיות שכך הדבר, אם כי אינני סבורה שהוא דובר אמת. לדעתי ההשוואה בין טבח שמחת תורה לשואה מרגיזה אותו לא בשל זילות השואה, אלא בגלל שהוא מדגיש את אשמתה של ממשלת נתניהו למחדל הפקרת תושבי העוטף ואי מניעת הטבח, בשל טיפוח החמאס כמשקל נגד לרשות הפלשתינית, בשל העברת כוחות הצבא שהיו אמורים להגן על העוטף ליהודה ושומרון, בשל הפגיעה בכיתות הכוננות, בשל התנהלות שערורייתית ומופקרת שאפשרה את האסון ולא פעלה למנוע אותו או לפחות להקטין את היקפו.

ההתקפה של אדלשטיין על דני אלגרט היא התקפה לצורך התגוננות מאשמה. משפחות החטופים מותקפות השכם והערב על ידי אנשי הימין, מפני שהן מזכירות להם את המחדל הנורא של טיפוח החמאס והפקרת עוטף עזה. דווקא עיסוקי רב השנים בהכחשת השואה ובגילויי העוינות והתוקפנות בגרמניה ובאוסטריה ובמדינות נוספות ששיתפו פעולה עם הנאצים כלפי ניצולי השואה, מאפשר לי להבין את העוינות והתוקפנות של אנשי הימין כלפי משפחות החטופים וכלפי החטופים עצמם. אלה עוינות ותוקפנות של אנשים שיודעים שהם נושאים באשמה כלפי הקורבנות שמזכירים להם את אשמתם, אשמה שהם מסרבים לשאת בה ועושים הכל כדי להכחיש ולהטיל על אחרים. אבל לא ההתנתקות ולא עסקת שליט ולא הסכמי אוסלו ולא השמאל אשמים בטבח שמחת תורה. רק ההתנהלות הכושלת של נתניהו וממשלתו אשמה בטבח, ומסע ההכפשה הזדוני וחסר המעצורים נגד החטופים ומשפחותיהם, וההתנערות מחובת הממשלה להגן על כל אזרחיה, ומהאחריות הנוראה להפקרתם ולאסונם, לא תשנה את העובדה העצובה הזו. האשמה צרובה על מצחה ועל ידיה של ממשלת נתניהו ואנשיה, ושום מתקפה על הקורבנות ומשפחותיהם לא תנקה אותה מכך, היא רק תגביר את אשמתה.