המוות ביקר פעמיים

 

השבוע ביקר אצלנו המוות פעמיים. בשבת ה-9 במרס נפטרה אמו של חתני עירית רותם ז"ל, וביום שני ה-11 במרס נהרג בעלי לשעבר ד"ר עודד פרי בתאונת צלילה. בתי ניצן שחיה באנגליה היתה בדרכה לישראל ללוויית חמותה כשחתני גיא התקשר אליה לבשר לה שאביה נהרג, ובעצם היא באה לשתי לוויות. אני חזרתי מטיול הבוקר עם הכלב וראיתי שיחה שלא נענתה בסקייפ. חשבתי שזו שיחה מניצן להגיד לי שהם כבר ברכבת בדרכם לשדה התעופה, אבל זו היתה שיחה מבתי הבכורה שרון, שהתקשרו אליה ממשטרת אילת שלאבא היתה תאונת צלילה. שאלתי אם הוא בבית החולים יוספטל באילת כי חשבתי שהוא רק נפצע, אבל תוך כדי שדיברנו הודיעו לשרון שקבעו את מותו. הייתי בהלם בגלל הפתאומיות וגם בגלל שיש מין הרגשה טיפשית כזאת שאם מישהו במשפחה בדיוק מת, לא יכול להיות שעוד מישהו במשפחה ימות אחרי יומיים, זה נראה לגמרי לא הגיוני. בזמן האחרון נכדי דין שהוא בן שש וחצי התעניין במשפחה ואמר לבתי ניצן שהוא רוצה להכיר את אביה, כלומר את סבו. הוא ידע שאביו של חתני גיא מת בדמי ימיו, והוא רצה להכיר את הסבא השני שלו שהיה עדיין בחיים. ביקשתי מבתי שרון שהיתה בקשר טוב עם אביה ובילתה איתו לעתים קרובות, שתאמר לו שדין רוצה להכיר אותו, והוא שאל למה. זה היה גם מצחיק וגם עצוב. חשבתי שעכשיו דין לא יוכל כבר לפגוש אותו והיה לי חבל בשביל דין שהוא כבר לא יוכל לפגוש אף לא אחד מהסבים שלו, ושבתוך יומיים הוא איבד גם סבתא וגם סבא, ועכשיו אני הסבתא היחידה שלו שנשארתי בחיים, ואני גם הסבתא היחידה של נכדי הקטן אביב, ואני צריכה להיזהר לא למות, אחרת לא תהיה לנכדים שלי סבתא בכלל.

המשטרה לא התקשרה לחגית, בת הזוג של עודד, כי הם לא היו נשואים וגרו בדירות נפרדות. הם היו ביחד הרבה שנים ואני לא יודעת למה הם לא התחתנו רשמית. אולי אחרי שני נישואים ושני גירושים הוא לא רצה להתחתן פעם שלישית, וכשהוא היה בחיים זה לא שינה שום דבר, אבל אחרי שהוא מת זה כן שינה, כי אם הם היו נשואים המשטרה היתה מודיעה לחגית, אבל מכיוון שהם לא היו נשואים התקשרו קודם לבן הצעיר שלו מגרושתו השנייה ואחר כך התקשרו לבתי הבכורה שרון. נראה שהמשטרה חיפשה מישהו מהמשפחה, מי שזה לא יהיה, כי כשמישהו נהרג הם צריכים להודיע למשפחה. לשרון לא היתה ברירה. היא היתה צריכה להודיע לחגית בעצמה, וחגית היתה בעבודה ולא יכלה לענות לטלפון, אז שרון השאירה לה הודעה שהיא מחפשת אותה, והתקשרה לבני, האח הבכור של עודד, ובני התקשר למשטרת אילת, כי מכיוון שכבר קבעו מוות היו צריכים להעביר את הגופה למכון הפתולוגי באבו-כביר ובני הבטיח לשרון שהוא יילך לשם לזהות את הגופה, ושרון הרגישה הקלה שהיא לא צריכה ללכת בעצמה לזהות את הגופה. הם לא ידעו לאיזו חברא קדישא צריך להתקשר, כי לא היה להם מושג איפה עודד התגורר. הוא היה אדם מסתורי ושרון רק ידעה שהוא גר בקיבוץ קרוב לירושלים ויש לו גינה שהוא מטפח שהיא מעולם לא ראתה.

שרון החליטה להתקשר לצבא שהיה המשפחה האמיתית של עודד שהיה עובד צה"ל כמעט חמישים שנה והצבא הבטיח לערוך לו לוויה צבאית בבית קברות צבאי ולטפל בכל מה שצריך. בינתיים חגית התקשרה לשרון ושרון היתה חייבת לספר לה שעודד נהרג וחגית היתה בהלם גמור כי הם עמדו לנסוע לחופשה בקפריסין ובעצם לצורך החופשה הזו הוא צלל את הצלילה הקטלנית הזו כדי לחדש את רשיון הצלילה שלו ולצלול בחופים של קפריסין, וחגית כעסה על עצמה שהיא לא מנעה ממנו לצלול, ושרון חשבה שאם הוא היה נהרג בזמן החופשה שלהם בקפריסין והיו צריכים להטיס את הגופה לישראל זה היה עוד הרבה יותר גרוע, ואם כבר מתים עדיף למות בארץ ולא בחופשה בחו"ל.

ביום שלישי קברו את עירית וביום רביעי את עודד. בלוויה של עירית החברות שלה סיפרו כמה היא היתה מצחיקה ואהבה קולנוע ותיאטרון, אבל בעצם עירית היתה אשה עצובה שכל החיים שלה התאבלה על בעלה זיו שמת בדמי ימיו וכל חייה היא אהבה רק אותו והתגעגעה אליו תמיד. בשנים האחרונות היא היתה מאד חולה וכבר לא צחקה בכלל ולא היתה אף פעם שמחה. אני ידעתי שהיא רצתה מאד למות והיא תמיד עשתה מה שהיא רצתה וכשהיא רצתה למות היא מתה. רשמית היא מתה מדלקת ריאות אבל באמת היא מתה מצער. היא התחילה למות כשזיו מת והיא המשיכה למות כל חייה עד שהיא מתה סופית ולמרות שכאילו זה בכלל לא היה תלוי בה אני ידעתי שהיא מתה מרצונה. עודד לא רצה למות. היו לו חיים טובים מאד. הוא אהב את העבודה שלו ואהב את הצבא ונסע עם חגית להרבה טיולים בחו"ל, ויכלו להיות לו עוד הרבה שנות חיים טובים אם היה מוותר על הצלילה, אבל הוא אהב מאד לצלול. על הקרקע הוא היה נכה צה"ל עם רגל פצועה ובמים הוא היה כמו דג. אולי גם המוות שלו, כמו המוות של עירית, היה בלתי נמנע, למרות שהיה מיותר להפליא. חגית היתה שבורת לב ולא הצליחה לדבר בהלוויה, וגם שרון היתה מאד עצובה, ואמרה לי שכל הלוויה היא רק רצתה לדבר עם אביה, שהיה אומר בוודאי משהו מאד משעשע על הלוויה שלו, והמחשבה שלעולם לא תוכל עוד לדבר עם אביה שברה את לבה. אני הצטערתי יותר על עירית, כי עם בעלי לשעבר לא דיברתי כבר שלושים וחמש שנה, ולעירית הרגשתי הרבה  קרבה דווקא בשנים הרעות כשהיתה כבר מאד חולה ומאד בודדה. ובכל זאת היה חבל לי מאד על שרון, שתמיד כל כך שמחה לפגוש את אבא שלה. אמרתי לה שזה מזכיר לי את המוות של אבי שנהרג בתאונה טיפשית כשיצא לקניות ופגעה בו מכונית ושרון אמרה שזה לא אותו דבר שזאת היתה תאונה, ואבא שלה כנראה מת מאירוע לבבי שתקף אותו במצולות, וזאת לא תאונה, אבל זה כן היה דומה לקבל פתאם טלפון שאבא שלך מת באופן לגמרי פתאומי, ופתאם אין לך אותו יותר, ונדמה שזו גזירת גורל ובכלל לא תאונה.