יום ראשון, 27 באוקטובר 2024

מלחמת שמחת תורה

 

אני לא יודעת איך להתייחס ליום הזה, שנקבע להיות יום זיכרון לטבח שמחת-תורה, שכולם קוראים לו טבח השביעי באוקטובר, שאותי זה דווקא מעצבן, כי זה נשמע כמו חיקוי של ה-11 בספטמבר, ואני שונאת שמחקים דברים אמריקאים, אבל אולי זו רוח הזמן ואין מה לעשות נגד זה. בשבילי היום הכי קשה השנה והכי יום הזיכרון לטבח היה שמחת-תורה, ביום חמישי האחרון. מאז שקמתי בבוקר נזכרתי איך התעוררתי בבוקר שמחת-תורה ההוא מהאזעקה, ואיך במשך כמה שניות הייתי מבולבלת ולא בטוחה אם זו באמת אזעקה או צפירה ממושכת מדי של אמבולנס, ואחר כך שמעתי מעוד אנשים שאצלם זה היה בדיוק אותו דבר. אבל הצפירה היתה מאד ארוכה, ככה היא נשמעה לי, ואחריה באו עוד ועוד אזעקות, והיה ברור שמשהו מאד חריג קורה, כי בירושלים לכל היותר היו אזעקות בודדות בכל המלחמות והמבצעים, אף פעם לא היו כל כך הרבה אזעקות אחת אחרי השנייה, וכשראיתי שזה לא מפסיק החלטתי בכל זאת לצאת עם הכלב, ובכל פעם שהיו אזעקות נכנסנו לחדר המדרגות הכי קרוב, וככה הסתובבנו שעה שלמה, כי אושר לא רצה בשום אופן לחזור הביתה מהר, שזה מה שאני הכי רציתי, ולכל אדם שפגשתי ברחוב – כמעט כולם היו אנשים ששבו מבית הכנסת, אמרתי שיש מלחמה וצריך לחזור הביתה, וגם לזוג תיירים יפנים שפגשתי ליד בית הנשיא, והיו די המומים. ואז חזרתי הביתה והדלקתי את הטלויזיה לדעת מה קורה, וראיתי את כתבי החדשות מדברים עם אנשים בעוטף עזה שביקשו עזרה ואיש לא בא לעזור להם, ועדיין לא הבנתי בכלל מה קורה. המספר הראשון של קורבנות שאמרו בטלויזיה היה עשרים הרוגים, וחשבתי שזה הרבה. רק למחרת התחילו לדבר על שלוש מאות קורבנות, אחר כך חמש מאות, ושש מאות ושבע מאות, וכבר לא יכולתי לעכל את זה, ועד היום קשה לי לעכל שביום הנורא ההוא נרצחו אלף ומאתיים אנשים, ומאז מתו עוד שבע מאות ואולי עוד מעט זה יגיע לשמונה מאות ונגיע לאלפיים הרוגים, ואני חושבת שכל אחד חשוב ושככל שמספר ההרוגים רב יותר, ככה יותר כואב ויותר נורא לשמוע על עוד הרוג, ואני חושבת שמי שאמר שאם מתו כל כך הרבה לא נורא שימותו עוד מאה חטופים הוא אדם מתועב. ואת כל האימה והזעזוע והצער והאכזבה והיגון חוויתי שוב בעוצמה גדולה ביום שמחת תורה השנה, כאילו התעוררתי לחוות שוב את אותו יום שמחת-תורה ההוא. גם בכל יום כיפור בשתיים בצהריים אני חוזרת שוב ליום הכיפורים ההוא כשהייתי בת שבע-עשרה ועמדתי במרפסת בית הוריי בדרך הים בחיפה ונדהמתי לראות משאית נוסעת באמצע הכביש ובחלק האחורי שלה עומדים אנשים בטליתות ונוסעים למה שרק מאוחר יותר הבנתי שהוא מלחמה איומה ונוראה, ושאולי חלק מהאנשים שראיתי שלקחו אותם ישר מבית הכנסת למלחמה לא חזרו הביתה בחיים. נכון שמלחמת יום הכיפורים נשמע יותר מתאים ממלחמת שמחת-תורה, כי יום הכיפורים נשמע הרבה יותר מתאים למלחמה נוראה שמתחילה בטבח מחריד מאשר שמחת-תורה שהצירוף שלה עם מלחמה נשמע אוקסימורוני, ועכשיו שמעתי את השר לשעבר והאב השכול יזהר שי, שבנו נהרג במלחמה הזו, מציע "מלחמת שמיני עצרת", שזו הצעה טובה לדעתי, אבל בלבי תמיד אני אקרא לה מלחמת שמחת-תורה, ואם יותר מחמישים שנה אחרי יום הכיפורים הנורא ההוא אני עדיין חוזרת לעצמי בת שבע-עשרה ושומעת מדי יום על חברים גדולים ממני בשנתיים-שלוש שנהרגו במלחמה, המדריכים שלי בצופים עופר שוולבה וחיים שוורץ שהיה בן יחיד של ניצולי שואה, ואמא שלי שהיתה עובדת סוציאלית וביקרה את הוריו אמרה לי אין אלפיים חמש מאות הרוגים יש עשרת אלפים, כי כשהם נהרגו גם ההורים שלהם הפסיקו לחיות, והמדריך שלי בגדנ"ע שלמה הלפרין, שלושתם נשארו צעירים לנצח בזמן שאני בגרתי וזקנתי, כנראה שעד מותי כבר לא תהיה לי שמחת-תורה אלא בכל שמחת תורה אני אשוב ליום הטבח שלא היה כמוהו, ולא משנה מה יחליטו מי שמחליטים.