השבוע נדהמו הגרמנים לגלות שבמשך עשר שנים פעלה ברחבי גרמניה מחתרת נאציונלסוציאליסטית שקראה לעצמה מחתרת נאציונלסוציאליסטית ורצחה לפחות עשרה אנשים, מהם שמונה מהגרים מתורכיה ומהגר אחד מיוון ושוטרת גרמניה אחת. רצח השוטרת ופציעה קשה של שותפה השוטר נחשבו למיסתוריים. רצח המהגרים התורכים והיווני נחשב לרצח רגיל – קראו לזה רציחות הקבאב וייחסו להן מניעים פליליים, ברמז עבה שהתורכים רוצחים את עצמם. בשבוע שעבר חברי המחתרת נכשלו בשוד בנק בעיר אייזנאך – אחד מרבים שהם ביצעו כדי לממן את פעילותם הנאצית - והחליטו להתאבד ובאמת התאבדו בקרוואן שלהם שבו הגיעו לבצע את השוד, והודיעו לחברתם שנשארה בדירתם המשותפת בעיר צוויקאו שתתאבד גם כן, אבל היא ברחה ולבסוף הסגירה את עצמה למשטרה אחרי שניסתה לפוצץ את הדירה כדי להשמיד ראיות, דבר שלא צלח בידה, כי המשטרה הצליחה למצוא בדירה את האקדח שבו רצחו את השוטרת ועוד כלי נשק ועדויות לעשרת מעשי הרצח ולפשעים נוספים. כולם בגרמניה מאד נדהמו איך יכלה מחתרת נאציונלסוציאליסטית לפעול עשר שנים ולרצוח לפחות עשרה אנשים מבלי ששירותי המודיעין הגרמניים יתפסו אותה. אני שיש לי לצערי מושג מה עושים שירותי המודיעין הגרמניים בימים ובעיקר בלילות דוקא בכלל לא התפלאתי שאין להם זמן לתפוס רוצחים נאצים, אם בכלל היה להם רצון לגלות ולתפוס אותם, דבר שלא הייתי מתחייבת עליו. בכל מקרה הרשויות בגרמניה מאד מודאגות מכך שמתפרסם מידע על פשעים נאצים שזה, כפי שהקנצלרית אמרה, בושה לגרמניה, וזה מבייש את הגרמנים, ולכן הם פועלים ללא לאות ובלי לחסוך במשאבים כדי שפשעים נאצים לא יתפרסמו. אתמול היתה להם הצלחה מתונה. אמנם בביטאון הרשמי של היהדות הבינלאומית המכונה הניו יורק טיימס גילוי המחתרת הנאציונלסוציאליסטית ומעשיה, כולל השמועה שחברי המחתרת שימשו כמודיעים של המשטרה ולכן לא פעלו נגדם למרות שהיו מוכרים למשטרה, התפרסמה בעמוד הראשון, אבל בעיתון "הארץ", שחלק נכבד ממניותיו נמכר למו"ל נאצי קשיש מקורב מאד לקנצלרית, לא הזכירו במלה את עניין היות חברי המחתרת מודיעים משטרתיים ובכלל פירסמו את דבר גילוי המחתרת בעמוד תשע למטה, שזה המקום שבו מפרסמים חדשות מביכות לגרמנים. גם כשהדלפות ויקיליקס חשפו את העובדה המביכה שגרמניה הפעילה מאחורי הקלעים לחצים על ארצות-הברית לתמוך בדו"ח גולדסטון ולהוקיע את ישראל כפושעת מלחמה, בעודה מעמידה פנים שהיא תומכת בעמדת ישראל, פירסמו במהדורה האנגלית של "הארץ" בעמוד הראשון, אבל במהדורה העברית בעמוד תשע למטה שזה כנ"ל המקום לחדשות מביכות על הגרמנים. גם בערוצי הטלויזיה הנצפים 2 ו-10 סוקר אתמול גילוי המחתרת הנאציונלסוציאליסטית בקצרה באמצע המהדורה ולא התחרה בתשומת הלב שעוררו הפיצוץ באירן והתפטרות הרופאים המתמחים. פעם היו לערוצי החדשות כתבים לא רק בארצות-הברית, אלא גם בארצות כמו רוסיה וגרמניה. למשל כשעוד ראינו חדשות בערוץ 1, דוד ויצטום היה כתב בגרמניה, והוא כמובן מדבר גרמנית וקורא גרמנית ויודע מה קורה בגרמניה. היום יש כתבים בעיקר בארצות דוברות אנגלית כמו ארצות-הברית ובריטניה ובעיקר הארצות האלה מסוקרות. כך למשל במהדורת אחר הצהריים של ערוץ 2 דיברו על הקריירה החדשה בעיתונאות של צ'לסי קלינטון, אבל לא הזכירו במלה את גילוי המחתרת הנאצית בגרמניה. בערוץ 10 נדב אייל דוקא כן השתדל ודיבר על זה אבל הוא קרא להם כל הזמן המחתרת הניאו-נאצית, למרות שהם קראו לעצמם המחתרת הנאציונלסוציאליסטית ואין סיבה מיוחדת לקרוא להם אחרת, וחוץ מזה כל הפרטים התבלבלו לו ואת תמונות הפושעים הנאצים הוא תיאר כתמונות הנרצחים והתקשה להסביר היכן הם פעלו. באמת זה מסובך, כי הם פעלו בהרבה מאד ערים במזרח ובמערב גרמניה, ובשביל להבין כהלכה צריך להיות מסוגלים לקרוא ולהבין את התקשורת הגרמנית, אבל כיום אין לאמצעי התקשורת הישראלים כתבים קבועים בגרמניה. לכל היותר שולחים כתב מארץ אחרת שאיננו דובר גרמנית. בעיתון "הארץ" היה לא כל כך מזמן כתב שהירבה לדווח על פעילות אנטישמית ונאצית בגרמניה ובדרך פלא הוא נעלם מדפי "הארץ" מבלי שאיש אמר על כך דבר. זה הזכיר לי את האופן שבו אני נעלמתי מעל דפי "הארץ" לפני שנים, אחרי שדובר שגרירות גרמניה כתב לעיתון שפירסום מאמריי מהווה סכנה ליסודות קיומה של הרפובליקה הגרמנית. עכשיו אפשר לקרוא את המכתב השלם בתיק בית המשפט, באחת מתביעות הדיבה נגדי, ואת פסקי הדין בתביעות הדיבה נגדי אפשר לקרוא בהרבה אתרים באינטרנט, ועל המחתרת הנאציונלסוציאליסטית אפשר גם כן לקרוא בהרבה אתרים באינטרנט בגרמנית ובשפות אחרות, וגם את הרשימות שלי אפשר בינתיים לקרוא באינטרנט ואני מקוה גם לפרסם עוד ספרים. בשורה התחתונה אני לא בטוחה אם אני צריכה להצטער על כל ההתנכלויות כלפיי הפירסומים שלי. אני אדם מאד שמרן, ולולא מנעו ממני כליל לפרסם מאמרים בעיתונות היומית, אולי עד היום הייתי ממשיכה לשלוח מדי פעם לעיתון "הארץ" מאמרים צנועים של 600 מלה ולקוות שאחד מתוך עשרה יתפרסם, כמובן בחינם. את האינטרנט גיליתי מחוסר ברירה, בהעדר במה אחרת, ביסודי אני אדם של חומרים מודפסים, ומעדיפה תמיד לקרוא ספרים ועיתונים מאשר במחשב, למרות שבלית ברירה גם למחשב התרגלתי ואני שמחה על כך. בחיים אתה אף פעם לא יודע מאין תצמח לך רעה ומאין תצמח לך טובה, לכן למדתי לקבל הכל ולא להצטער יותר מדי ולקוות לטוב, שלפעמים גם בא.
*
בין ההתעסקות שלי אתמול באתרי החדשות הגרמניים ובטלויזיה הגרמנית כדי ללקט פרטים רבים ככל שניתן על המחתרת הנאציונלסוציאליסטית, ניסיתי גם למיין עיתונים ישנים שלאחרונה איימו להטביע אותנו, אחד מהם היה גיליון של דה מארקר מן ה-27 בספטמבר שבו מצאתי את כתבתו של אופיר בר-זוהר על פאנל "תקשורת בעידן של טייקונים", בהשתתפות אישי תקשורת, ביניהם גם אילנה דיין שדבריה משכו את עיקר תשומת לבי וגם צוטטו בכותרת הכתבה.
וכך צוטטה שם אילנה דיין: "מהרגע שאמצעי התקשורת נהפכו להיות לא רק נחלתם של בעלי ההון, אלא נחלתם של בעלי הון שהבינו שהיכולת שלהם נבנית לא רק מעמודי הפובליציסטיקה אלא גם בחדשות, היכולת השחיתה גם את השיח הציבורי . זה קורה בעיקר בעיתונות. מה שקרה בערוץ 10 זה עווית, זה פתולוגיה. גם אני חוויתי עווית כזו פעם אחת, אבל זה לא הרוטינה. זה כן הרוטינה ושגרת יומם של העיתונאים בחלק מהעיתונות הכתובה – לא בעיתון שרולניק עובד בו".
מה את אומרת, אילנה דיין. את אמנם לא עוסקת באנטישמיות או בנאציזם או בגרמניה או סתם בספרות יפה, ואת לא חייבת לדעת כל מה שעבר על ענת פרי וגם על עיתונאים מקצועיים שניסו לכתוב ב"הארץ" על נושאים כמו הסצינה הנאצית בגרמניה, אבל את חייבת לדעת על עיתונאית מאד חשובה ואמיצה בשם רותי סיני שפוטרה מ"הארץ" אחרי שנים רבות של עבודה מסורה שהביאה לעיתון הרבה כבוד, מפני שאמרה משהו שלא נשא חן בעיניי המו"ל ובסמיכות זמנים חשודה לניסיונה להקים ועד עובדים של עיתונאי "הארץ", שהמו"ל שלו מונע מהם את זכות ההתאגדות, שהיא זכות אזרח יסודית ויסוד מוסד של הדמוקרטיה. וזו רק דוגמה אחת, חשובה במיוחד אבל לא היחידה.
וזה לא הכל, אילנה דיין מצוטטת עוד:
"שמעתי מישהו שעבד פעם עם נוח מוזס והיה עוזרו האישי. הוא סיפר שמוזס ידע שמוטי גילת עבד על תחקיר על שר המסחר והתעשייה שהיה אז חיים בר-לב, מפא"יניק אהוב. מוזס אמר לעוזר "הוא איש טוב, בר-לב." מאותו רגע, גם העוזר וגם האחרים שהיו מעורבים הבינו את הרמז. היו גם רשימות "האנשים המוגנים" של דב יודקובסקי. "הארץ" היה יוצא דופן אז וגם כיום."
לא גברת דיין. "הארץ" מעולם לא היה יוצא דופן, אם כי "הארץ" הקפיד להתרחק מפלילים והסתפק בנבלות ברשות התורה. ב"ידיעות אחרונות" כשמישהו רצה למנוע את פרסום מאמרי בעיתון, הוא זייף את המאמר והכניס לתוכו שגיאות במוצאי-שבת, כשהעורכת הקבועה נעדרה, ולמחרת הוא צעק עליה שהמאמר שלי היה מלא שגיאות שהיא לא ראתה ואסור לפרסם אותי, ולא היה לי פשוט לשכנע אותה שלא היו שגיאות במאמר ששלחתי לה אלא הוכנסו שגיאות במערכת בכוונה, והיא גם מאד פחדה מהזייפן שהיה לו מעמד מאד חזק בעיתון. שקלתי להתלונן אז במשטרה אבל החלטתי שעדיף להתנזר מקריאת "ידיעות אחרונות". אחר כך הגיע שלדון אדלסון עם העיתון המחורבן שלו שמדפיסים דוקא בדפוס "הארץ", ונקם את נקמתי ב"ידיעות אחרונות" בצורה שלא יכולתי לחלום עליה, מה שמלמד שוב שמלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים. טוב, אולי אני לא צדיקה כל כך גדולה, אבל בהתחשב במה שסבלתי בגלל מאמציי לכתוב על הנושאים שחשובים לי ונדמה לי שחשובים גם לכלל, נדמה לי שמגיע לי שיחול עליי דין צדיקים.
אילנה דיין נחשבת לאשה אמיצה ונועזת ואולי היא באמת כזאת, אבל היא גם די חנפנית, וחנפנות היא דבר שבהחלט עוזר לאנשים בקריירה, ובמיוחד בקריירה בעיתונות.
*
באותו דיון דיבר גם עורך דה מארקר גיא רולניק על הקו העקבי שעיתונו מוביל במשך שנים בנושאי המחאה החברתית. מדבריו השתמע שבכלל דה מארקר התחיל את המחאה ודפנה ליף רק הצטרפה אליה. קודם כל יש הבדל מאד עקרוני בין דה מארקר שאכן כותב בעקביות נגד הריכוזיות במשק ובמיוחד נגד היריבים הכלכליים של עמוס שוקן, שלמשל שלשום, ב-13 בנובמבר, בכתבה בדה מארקר על הריכוזיות בתקשורת, כלל לא הוזכר, לבין המסרים של דפני ליף שרובם הפוכים למסרים של דה מארקר ועיקרם הוא גידול בתקציב וגידול בהוצאה בתקציב לחינוך, דיור ורווחה, כי דפני ליף ויצחק שמולי, עם כל ההבדלים ביניהם, מייצגים השקפות עולם סוציאליסטיות, ודה-מארקר מייצג השקפת עולם קפיטליסטית, שמנסה להסיט את המחאה למטרות של עמוס שוקן, כמו פגיעה ביריביו, למשל נוחי דנקנר, ושנאת חרדים, שמנהיגי המחאה בכלל לא התייחסו אליהם, כי שנאת חרדים שייכת להשקפת עולמם של עמוס שוקן וגיא רולניק אך לא להשקפת עולמם של מנהיגי המחאה. ובמה שנוגע לעקביות, הרי עיתון "הארץ" הוביל הגחכה גורפת של מחאת הקוטג', שללא הצלחתה לא היתה פורצת גם מחאת האהלים. צריך להודות שגם שלי יחימוביץ' מסיבותיה הבלתי מובנות לי התנגדה למחאת הקוטג', ושעיתון "הארץ" לוחם בעקביות בשלי יחימוביץ' בגלל עמדותיה הסוציאליסטיות. מאז אריאל שרון לא היה פוליטיקאי שעיתון "הארץ" נלחם בו כמו בשלי יחימוביץ', שרבים מהתומכים במחאה רואים בה כתובת פוליטית. נכון שכשעיתון דה מארקר ראה שאם ימשיך ללעוג למחאה הוא יאבד את קוראיו הצעירים – קוראי "הארץ" בני גילי ומעלה לרוב מתעבים את דה מארקר ומשתמשים בו בעיקר כבסיס לכוס הקפה או התה – מיהר גיא רולניק ובסיבוב פרסה הפך לתומך נלהב של המחאה, כשהוא מנסה להסיט אותה לכיוונו שלו כמובן, מה שמוכיח שהוא איש שיווק מצוין. הכרתי מישהו כזה שהתחיל כל ויכוח ב"אני בעצם מסכים איתך" ואז אמר את ההיפך הגמור מדבריי. כאיסטרטגיית שיווק זו בהחלט איסטרטגיה טובה.
*
בכל זאת נכנסתי אתמול גם לאתר ynet כדי לראות אם אולי העיתונאי אלדד בק כתב משהו ב"ידיעות אחרונות" על המחתרת הנאציונלסוציאליסטית בגרמניה. אני במקרה מכירה את אלדד מאז ששנינו חיינו בוינה. הוא שולט בשש שפות וחי עכשיו בגרמניה ונוסע הרבה בעולם וכותב על דברים שהוא גם מבין בהם, שזה די נדיר. פעם הזמינו את אלדד לתכנית של דנה וייס על המהפכה בתוניסיה. אלדד שולט בין השאר בצרפתית וערבית וביקר הרבה פעמים בתוניסיה, בפעם האחרונה לפני אותו דיון, אבל לא נתנו לו לפצות את פיו. בכל פעם שהוא ניסה לדבר התפרץ לדבריו עיתונאי אחד שאיננו דובר צרפתית או ערבית ומעולם לא ביקר בתוניסיה, אבל קולו היה כמעט היחיד שנשמע לאורך כל המשדר. בידיעות התפרסמה על המחתרת הנאציונלסוציאליסטית ידיעה של רויטרס, דוקא ידיעה די טובה, יותר טובה מזו של "הארץ" בכל אופן. במה שנוגע לגרמניה לעולם אינני סומכת על עיתון "הארץ" וגם לא על ערוצי החדשות. בכלל אם קורה משהו שמעניין אותי ומדובר בשפה שאני מבינה אני פונה לערוצי תקשורת זרים. לפני שהיה אינטרנט הייתי קונה אפילו יותר עיתונים. מעניין שדוקא השבוע היה בלתי אפשרי להשיג בארץ את "דר שפיגל" שאני אמורה לקבל בקביעות. אמרו לי בסטימצקי שהעיתון נשלח לארץ אחרת. קצת מוזר, כי העיתון בדרך כלל מגיע בטיסות הקבועות של לופטהאנזה לישראל, שלמיטב ידיעתי אינן עוברות בשום ארץ אחרת, אבל מה אני יודעת. אולי אצטרך לחכות שהכל יופיע באתר "דר שפיגל" באינטרנט. בינתיים קראתי מה שמצאתי וראיתי חדשות בערוצים הגרמניים שיש לי בחבילה. אני משתדלת לדעת את מה שאפשר לדעת. פושעים נאצים עדיין מטרידים אותי. גם מאיראן אני מפחדת בעיקר מפני שאני יודעת שלאחמדינג'אד קשרים הדוקים עם הסצינה הנאצית באוסטריה, אנשים כמו הרברט שאלר שייצג את מכחיש השואה דייויד אירווינג וגם השתתף בכינוס הכחשת השואה בטהראן. בישראל חושבים שאחמדינג'אד הוא מוסלמי פנאטי, שזה אולי גם נכון, אבל אני במיוחד מוטרדת מכך שאימץ את האידיאולוגיה הנאצית. מצחיק אותי שמדברים כל הזמן על מלחמת הציויליזציות, ובעצם החומייניזם הוא שילוב מושלם והרמוני של מזרח ומערב, שילוב של איסלם משיחי ונאציזם, שגם הוא תנועה משיחית מאד מעוגנת בנצרות. שתי התנועות הן תנועות אסכטולוגיות, כאלה שחותרות לקץ הימים, ולכן נוטות לשימוש רב באלימות, שבלעדיה קשה לדחוק את הקץ, שזו מטרתם. באיזו מידה הגרעין האירני מסוכן לישראל וכיצד רצוי לטפל בכך אין לי לצערי מושג. שאחמדינג'אד ומרעיו הם אנשים מאד מסוכנים אני משוכנעת, כי נאצים הם תמיד אנשים מאד מסוכנים, אם כי לא תמיד יודעים איך ומאין הסכנה הזאת תפרוץ. את הדיבורים על אירן בכל הקשר שהוא ובמיוחד בהקשר של הגרעין האירני ובמיוחד במיוחד הרמזים העבים שישראל עומדת מאחורי הפיצוץ באירן, בין אם הם נכונים ובין אם לאו אני מתעבת, מפני שנודף מהם ריח של תקשורת מריונטות שמופעלת בספינים ממשרד ראש הממשלה וזה סוג התקשורת היותר דוחה שקיים, זה שהופך את העיתונאים למשרתי השלטון ולכתבי חצר. זו כמובן איננה רק שאלה של עצמאות העיתונאים מול הטייקונים או מול הממשלה. זו שאלה של יושרה ובעיקר זו שאלה של השכלה וידע, כי לא רק כסף נותן לך כוח. גם ידע והבנה נותנים לך סוג של כוח, שמאפשר לך, למרות כל הקשיים וההתנכלויות, להשמיע בכל זאת את קולך.
זאת הרשימה המאה שאני מפרסמת כאן בבלוג וחשבתי שאולי זאת צריכה להיות רשימה מיוחדת, אבל זאת בעצם רשימה מחיי היומיום שלי ומהדברים שממלאים אותם, רשימה מהשוטף, כפי שזה נקרא, והיא עוסקת בניסיון להשיג מידע אמין, ובניסיון לבטא את מה שיודעים ומה שחושבים עליו, למרות הכל, ואולי זה דוקא הדבר הראוי והנכון לכתוב עליו ברשימתי המאה.
