ידעתי שיגידו שפסק הדין במשפט קצב הוא הוכחה שיש שיוויון בפני החוק ושלאשה יש זכות על גופה ושהחוק מגן על כבודה. אני בעצמי מאד התרגשתי ביום שהודיעו על הרשעת קצב בבית המשפט המחוזי, ולזמן מה הרגשתי מחוזקת והרגשתי שאולי באמת משהו השתנה, ונורא רציתי לעשות משהו, לצעוק משהו, להיות שמחה.
אבל זה לא באמת נכון.
אילו היה שיוויון בפני החוק משה קצב היה מזמן בכלא, ולנשים שהוא אנס היו חיים טובים וכבוד.
אבל זה לא באמת קרה.
האם מישהי היתה רוצה להיות א' מבית הנשיא, שאפילו לא זכתה לקבל את יומה בבית המשפט? האם במחשבה על א' מבית הנשיא מישהי תרצה לחשוף או להתלונן?
כל הזמן אמרו "הבחורות האמיצות" על המתלוננות שנכללו בכתב האישום, אבל הן לא היו אמיצות בכלל. הן לא התלוננו ולא רצו להתלונן. הן פחדו מאד. אחת נמלטה למגרש החנייה, התחבאה בין המכוניות והתקשרה לאביה שיבוא לקחת אותה. מאוחר יותר נמלטה מן הארץ. לא שיש לי טענות אליהן חלילה. אני נהגתי הרבה יותר גרוע מהן כשנאנסתי. אפילו להוריי לא סיפרתי. פחדתי גם מהם. פשוט שתקתי והמשכתי בחיי. אפילו כתבתי לאנס מכתב לאחר מכן. אני כבר לא זוכרת מה כתבתי. רציתי שהוא יידע שאינני חפץ אלא בן-אדם. זה היה תמים אבל זה מה שהרגשתי. רציתי להזכיר לו שהוא לא שכב עם חפץ אלא עם בן-אדם. רציתי להאמין שלפחות קצת אכפת לו ממני. זה היה טפשי אבל זה היה אמיתי. כשגבר אונס אותך את רוצה שהוא יזכור אותך וירגיש כלפייך משהו. בלבך את גם מצפה שיבקש ממך סליחה, גם אם בדיעבד זה נשמע מאד מטומטם. למזלי אנס אותי בחור צעיר שמעולם לא נהיה מפורסם ואיש לא יכול היה להגיע אליי. לקורבנות של משה קצב הגיעה המשטרה ולחצה עליהן להעיד. לאט לאט עבדו החוקרים בתנאים קשים מאד ואספו הוכחה להוכחה: חשבון החדר במלון שבו שהה קצב וממנו צילצל לפלאפון של א' ממשרד התיירות, רישום תלונתה בזמן אמיתי של א' ממשרד התיירות במרכז הסיוע לנפגעות אונס, שהיא עצמה שכחה מקיומו והתגלה בחקירת המשטרה, תיעוד פגישה של א' ממשרד התיירות עם עו"ד ידוע שתיעד את סיפורה ובשל הרגישות שמר אותו בכספת, עדויות אבותיהן של הנערות הצעירות שהוטרדו, מכתבים, יומנים, עדויות.
הפרטים שנאספו חיזקו את עדויות המתלוננות והחלישו את עדותו של קצב. הן לא רצו במשפט אבל קיבלו את יומן בבית המשפט.
א' מבית הנשיא היתה אמיצה. אבל היא לא נכללה בכתב האישום. דיברו עליה כאילו עשו עמה חסד בכך שלא העמידו אותה לדין על סחיטה, אבל בעצם לא העמידו אותה לדין על סחיטה כדי שסיפורה לא יגיע לבית המשפט. הוא היה סיפור נורא מדי. הוא לא רק סיפור של אונס. הוא סיפור של הרבה אלימות וניצול לרעה וטרגדיה של קורבן. הוא סיפור שאיננו מעורר שום רחמים על האנס.
האם מישהי היתה רוצה להיות א' מבית הנשיא? לעבור את מה שעברה א' מבית הנשיא?
לסיפור של א' מבית הנשיא לא היה סוף טוב, למרות שבעצם כולם זוכרים רק אותה ואת מסיבת העיתונאים הנוראה שלה, ואת התיאורים שלה על מה שמשה קצב עשה לה, ואת חולצת הפסים שלה בתמונתה המטושטשת ואת זנב הסוס שלה. לא פעם שמתי לב לכך שבעיתונות התבלבלו וייחסו לא' מבית הנשיא דברים שיוחסו בכתב האישום ובהכרעת הדין לא' ממשרד התיירות שכן נכללה בכתב האישום וגם נמצאו לא מעט הוכחות חיצוניות לסיפורה. זו לא היתה רק מלה כנגד מלה. אבל אפילו העיתונאים זכרו בעצם רק את א' מבית הנשיא שחשפה ונחשפה. מי יודע מה היו מוצאים אם היו חוקרים כראוי גם את המקרה שלה, אם היו מעמידים את קצב גם לגביה בחקירה נגדית. אבל לא עשו את זה.
האם יש ולו אשה אחת שהיתה רוצה להתחלף איתה?
לסיפור של א' מבית הנשיא אין סוף טוב. היא לא נישאה ולא ילדה ילדים ולא מצאה עבודה טובה. כמו תמר היא ישבה בבית הוריה אבלה ושוממה. האם רק קושי ראייתי מנע את הבאתה לבית המשפט, או יחסה של החברה לאשה שלא זו בלבד שהיא קורבן אונס, אלא שהיא גם רווקה וגם אומללה? האם מה שעמד מאחורי היחס כלפיה לא היתה הדיעה הקדומה, שאשה כזו חפצה להיאנס? שמשה קצב בכלל עשה לה טובה? שמעשי האונס האלימים במיוחד שהיא עברה מידיו היו בעצם לרצונה?
מי רוצה להיות א' מבית הנשיא? מי בכלל תרצה להתלונן במצבה?
והרי גם א' ממשרד התיירות עדיין צריכה לשמוע, אחרי הכל, אחרי פסקי דין של שתי ערכאות שאימצו את גירסתה, שהיא שקרנית, ועדיין היא מבוזה בראש חוצות מפי הסניגור אביגדור פלדמן, שבנה את כל האיסטרטגיה שלו על הכפשתה וביזויה, ובז לא רק לנאנסת עצמה אלא גם לצווי בית המשפט בעניינה. העובדה שהדבר לא סייע לו וללקוחו בבית המשפט היא הנחמה היחידה. מא' מבית הנשיא גם הנחמה הזו נגזלה.
*
לא תיארתי לי שאפגוש את אביגדור פלדמן באולם המשפט, אבל כעת הוא מייצג את חוה הופה במשפט עזבון מכס ברוד. בשבוע שעבר פגשתי אותו באולם המשפט. הוא התיישב במיוחד לידי וכל הזמן געה בצחוק: "יידיש, חה-חה-חה, אוסטרו-הונגריה, חה-חה-חה".
זה כאילו לא היה קשור לכלום, אבל זה התייחס לחוות דעת שכתבתי והשופטת סירבה לקבל, כי הספרייה הלאומית הגישה אותה מאוחר מדי, אבל אולי גם מסיבות אחרות. שם כתבתי שצריך להבין את מסמכיו של מכס ברוד, שכתובים בגרמנית אוסטרו-הונגרית ולא בגרמנית של גרמניה, על פי התרבות והחוק של אוסטרו-הונגריה. קפקא וברוד למדו משפטים באוניברסיטת פראג כשזו עוד היתה שייכת לאוסטרו-הונגריה. מסמכיו של ברוד כתובים בגרמנית אוסטרו-הונגרית במונחי החוק האוסטרו-הונגרי, שבישראל לא תירגמו כהלכה ולא הבינו כהלכה ורציתי להסביר את זה לבית המשפט אבל לא התאפשר לי לעשות זאת. בתחילת חוות הדעת צריך לכתוב על עצמך וכתבתי גם ששפת אמי השנייה היא יידיש. זה הצחיק אותם נורא. שלושה עורכי דין הגיעו לדיון ממשרד פלדמן לבדו – אביגדור פלדמן ועוד שניים ואולי היו שם גם עורכי דין נוספים של חוה הופה וכולם נלחמו כאריות כדי שלא אוכל לעיין בכמה מסמכים מהכספות שביקשתי לראות. הם טענו כמובן שהם מסרבים שנעיין במסמכים כי אלה מסמכים לטובתם. אמרתי לאביגדור פלדמן שאם כך הדבר, שייתנו לנו לעיין בהם. זו היתה הפעם הראשונה שהוא השתתק לרגע ולא ענה. בשאר הזמן הוא ישב וגיחך: "יידיש, חה-חה-חה, אוסטרו-הונגריה, חה-חה-חה", ואני חשבתי על הנאום של קפקא על היידיש, שתירגמתי אחרי שחזרתי הביתה ופירסמתי כאן. אביגדור פלדמן בוודאי לא הכיר את הנאום על היידיש. בוודאי לא ידע שקפקא, שמוצא משפחתו מהאיזור הכפרי של דרום בוהמיה, הבין יידיש, ואהב יידיש, ואהב את תרבות היידיש ואת שירת היידיש ואת תיאטרון היידיש. אביגדור פלדמן מנסה במשפט ברוד לעזור לגרמנים לקבל את כתבי קפקא, ומתאים לו כנראה להגיד שקפקא וברוד הם סופרים גרמנים שהכתבים שלהם צריכים להיות בגרמניה. האהבה של קפקא ליידיש ולשירת יידיש ולתיאטרון יידיש ממש לא מתאימה לקו הטיעון הזה של אביגדור פלדמן, שרוצה מאד שנאמין שקפקא וברוד הם סופרים גרמנים, שהגרמנים אף פעם לא שרפו את הספרים שלהם ואף פעם לא שרפו את המשפחות שלהם, ושלכן הגרמנים הם הכי ראויים לקבל את הכתבים שלהם.
אביגדור פלדמן הוא אחד מאותם אנשים שקפקא מגדיר בנאום שלו על היידיש כאנשים שמתייהרים כלפי היידיש, כלפי הז'רגון, אלה שאליהם הוא איננו רוצה כלל להתייחס.
אבל בשונה מקפקא אני חושבת שאביגדור פלדמן מתאים אפילו יותר לסוג השני שקפקא מציין בנאום על היידיש, לאלה שמפחדים מפני היידיש, ממה שהבנתה חושפת עליהם ועל מוצאם, שהם מנסים להתכחש לו, אולי חייבים להתכחש לו כדי להתחנף לגרמנים.
יש אנשים שמאד מתפעלים מאביגדור פלדמן. אני אינני ביניהם. נדמה לי שגם קפקא לא ממש התפעל מאנשים כאלה.
*
הדבר שהפתיע אותי במהלכה של פרשת קצב ובמהלך משפטו הוא התגובות המאד קשות שהיו לי לפרקליטים שלו ולמערכה הציבורית שניהלו כנגד המתלוננות, הסיוטים שסבלתי מהם עד כדי כך שפחדתי לצפות בהם על פני מסך הטלויזיה, כאילו רדפו אותי אישית. בכל פעם ששאלו: מתלוננת תכתוב מכתב לאדם שאנס אותה? אמרתי כן, אני כתבתי. מתלוננת לא תזכור בדיוק את התאריך? אמרתי לא. אני אינני זוכרת את התאריך, אפילו אינני זוכרת אם זה היה בחורף או בקיץ, רק את האונס אני זוכרת, את האנס מהדק את זרועותיי המאד דקות למזרון באצבעות. מאד הכאיבה לי האחיזה הזאת שהיא הדבר שאני זוכרת בחדות הרבה ביותר מהאונס, את אצבעות ידיו שמהדקות את זרועותיי למזרון ומכאיבות לי מאד.
בכל זאת כל השנים חשבתי שהוא לא היה מודע לחומרת מעשהו, שהוא לא חשב שהוא עושה פשע. רק בשלב מאד מאוחר, כשחשבתי מבלי לרצות לחשוב כל הזמן על משה קצב ובכל זאת חשבתי כל הזמן על משפט קצב, קלטתי שמי שמהדק בחורה למזרון בצורה כזאת יודע שהיא רוצה לברוח, שהיא לא רוצה בשום אופן לשכב איתו, שאם הוא יניח לה לרגע היא תברח. מי שמחזיק בחורה ככה יודע שהוא עושה פשע, וכנראה שכבר עשה את זה קודם גם לבחורות אחרות.
בכל זאת אני לא מצטערת שלא התלוננתי. אני לא חושבת שאז, כשהייתי נערה צעירה, הייתי עומדת בזה.
אבל גם את זה הבנתי במהלך פרשת קצב. שלכוח הרצון יש גבולות, שהטראומה של האונס, שהייתי נחושה להעמיד פנים שהיא לא קרתה, שהייתי כל כך נחושה להמשיך בחיי כאילו לא קרה דבר, חזקה ממני. באיזשהו מקום נשארתי תקועה. לא סיפרתי לאיש על כך, עשרים וחמש שנה עברו עד שכתבתי על האונס. יום אחד פגשתי את האנס ברחוב עם אשה וילד בעגלה. הוא לא זיהה אותי כי אני הייתי בשבילו רק חפץ ולא בן-אדם בכלל, אבל אני כן זיהיתי אותו והזדעזעתי עד עמקי נפשי, אבל ברחוב לא הנדתי עפעף, וחזרתי הביתה ולא אמרתי לבעלי, שהייתי נשואה לו אז, אף מלה.
אין לי צורך נפשי שקצב יישב בכלא הרבה. מספיקה לי שנה. רק בשביל הידיעה שנענשים על מעשים כאלה. לא היה מפריע לי אם בית המשפט העליון היה מקל בעונש. מפריע לי שאף אחד לא אוסר על הסניגורים שלו להמשיך להכפיש את המתלוננות ואת מערכת המשפט ששפטה אותו בעל כורחה, אחרי שניסתה בכל כוחותיה לחמוק מכך ולא עלה בידה. גם הויתור של קצב על עיסקת הטיעון נעשה לדעתי מתוך יוהרה. הוא חשב לדעתי שהפרקליטות תעזור לו, כפי שעזרה לו באישור עיסקת הטיעון, לערער את המתלוננות, לרסק אותן ואת טענותיהן. לפחות זה לא קרה, אבל הוא עדיין מנסה לעשות זאת באמצעות פרקליטיו, סומך על רשעותה של החברה כלפיי נשים, כלפיי נאנסות. כל כך הרבה דברי רחמים אני שומעת על משה קצב, גם מנשים. מעט מאד רחמים אני שומעת כלפיי הנאנסות. קוראים לזה הרחקה. זו הסיבה שאנשים מעדיפים להתנכר לקורבנות פשע. נדמה להם שאם יתנכרו לקורבנות, תרחק מהם הרעה. הרי מפחיד כל כך לחשוב שזה יכול לקרות גם לך, שזה יכול לקרות לכל אשה. עדיף לחשוב שזה קורה רק לאשה רעה. לא למישהי שהיא ממש כמוך, ואולי טובה ממך.
הפחד. כל כך הרבה רישעות ושיפלות מקורן בפחד. לא קרה במשפט קצב שום דבר שיסיר את הפחד הזה. קרו הרבה מאד דברים שהעצימו אותו.
ולכן אינני אופטימית, וגם אינני שמחה.
