אורלי וגיא בשירות משה קצב

את המנה הראשונה קיבלתי במקרה לפני שבוע או שבועיים, כשהצצתי לראות במה צופה בתי וראיתי קטע מתוך הסידרה "מחוברים" שבו עירערה אורלי וילנאי על ההיגיון בכך שאשה שנאנסה תבוא שוב לפגוש את האנס מרצונה, ואז היא גם חלקה איתנו סוד: כשהיתה בת 23, הוזמנה להופיע בטלויזיה, והמזמין ניסה לנשק אותה, אבל היא אמרה לו לא, ומאז הוא לא הזמין אותה יותר להופיע בטלויזיה. "אני אמרתי לא", היא שיבחה את עצמה, כדי שנבין שרק הנשים המותקפות והנאנסות אשמות במה שקרה להן: הן לא אמרו לא כמוה, כי הרי ברור שלאשה תמיד יש בחירה, נכון אורלי וילנאי? ומה היית עושה אם התוקף לא היה "מנסה", אלא מצמיד אותך בכוח לקיר תוך כדי שהוא חובט את ראשך בקיר ומנשק אותך בכוח, מבלי שיכולת בכלל לומר משהו? אולי אז היתה לך קצת חמלה על נשים מותקפות ונאנסות, והיית מסוגלת להבין ש"אונס" כשמו כן הוא: מצב שבו אין לאשה בחירה, וגם אם היא מתנגדת התנגדותה מוכרעת בכוח. השבחים שחלקת לעצמך מייצגים תופעה שנקראת "הרחקה", או במלים אחרות "תסמונת לי זה לא יקרה". מאד נוח למי שלא הותקפה באלימות ולא נאנסה להרחיק מעצמה את הסיכוי לחוות פשעים כאלה, בכך שהיא אומרת לעצמה שרק נשים חלשות ועלובות שאינן מסוגלות להתנגד או שאולי רוצות בלבן להיאנס – האם לא כך טענו הגברים תמיד – חוות פשעים כאלה, והיא כמובן איננה כזו. לאשה כמוה, שבוחרת לא להיאנס, זה אף פעם לא יקרה, ולכן אורלי וילנאי, אינך צריכה לחמול על קורבנות פשעים כאלה. את צריכה לחמול על האנסים. כמו משה קצב שהורשע באונס בהכרעת דין מאד ארוכה ומפורטת שמעולם לא קראת. איך אני יודעת שאורלי וילנאי וגיא מרוז מעולם לא קראו את הכרעת הדין המאד ארוכה ומפורטת של בית המשפט המחוזי בעניינו של משה קצב? ראשית, כי אני כן קראתי אותה בעיון מתחילתה ועד סופה, ועיינתי בה מספר פעמים נוספות כשהתייחסתי אליה ברשימותי, ושנית, אתמול בערב קיבלתי בערוץ עשר את המנה העיקרית של מרק וילנאי-מרוז: כתבה שברור שפרקליטיו של קצב יזמו והינחו אותה, שלא לומר הכתיבו אותה. בעצם כך זה נראה בבירור: הכתיבו אותה, כי הכתבה הזו היתה הרצאה של כל טענות ההגנה של קצב שנידחו בשתי ערכאות משפטיות מסיבות רבות ומנומקות שפורטו בהכרעת הדין בהרחבה רבה. העובדות והנימוקים ודיני הראיות שבשלהם דחו השופטים בשתי ערכאות את טענות קצב לא הובאו בכתבה אפילו ברמז, ומה שהובא בה לא היה רק מגמתי אלא שקרי ממש, ואני אפרט כעת לפי הסדר.

העובדה שעורך-הכתבה האמיתי הוא פרקליטו של קצב ציון אמיר, למרות  שעל המסך הוא נראה בהופעה קצרה בלבד, ניכרת קודם כל ממה שאין בכתבה. אין בכתבה שום איזכור לאיך הפרשה התחילה והתגלגלה, כלומר בתלונתו של משה קצב עצמו ליועץ המשפטי דאז מני מזוז, על כך שמי שכונתה א' מבית הנשיא, המוכרת לנו כיום כאורלי רביבו, סוחטת אותו, תלונה שהביאה לפתיחת החקירה נגד קצב. אורלי רביבו איננה מוזכרת בכתבתם של אורלי וגיא אפילו במלה אחת, והרי היא זו שהביאה לחשיפת הפרשה וגם שטחה את עדותה המזעזעת בפני הציבור. כיצד אפשר בכלל להציג כתבה ארוכה על משפט קצב מבלי להזכיר את אורלי רביבו אפילו במלה? אבל בכתבה שיזם והכתיב פרקליטו של קצב ציון אמיר, ומטרתה המוצהרת היתה להציג את הרשעתו של קצב כעוול, לא היה שום עניין להזכיר לציבור את אורלי רביבו וסיפורה המזעזע. לאורלי רביבו הצליחו פרקליטי קצב לעשות סיכול ממוקד כבר בשלב השימוע, והיא הוצאה כליל מכתב התביעה ולא זכתה ליומה בבית-המשפט, בניגוד לדעתו של ראש אגף החקירות במשטרה ניצב יואב סגלוביץ שעמד בראש צוות החקירה בפרשה. בהתחשב בהתנהלות המתמיהה, בלשון המעטה, של רשויות האכיפה, שניסו לתפור לקצב עיסקת טיעון מקלה עד שערורייתית, קשה לדעת בדיעבד האם הוצאת עניינה של אורלי רביבו מכתב-האישום נועדה למנוע עדות לא אמינה, או בעצם נועדה להסתיר את חרפתה של הפרקליטות. לעוול שנעשה לאורלי רביבו אין כפרה, ואורלי וגיא הוסיפו אתמול עוד לבנה לעוול הזה, שאורלי רביבו מעולם לא התאוששה ממנו. ציון אמיר לא רצה את אורלי רביבו בכתבה, כי נוכחותה שם היתה עלולה למוטט את עדות ההגנה שהיא לבדה הוצגה בכתבה, ולהזכיר לצופים שהסיפור איננו בדיוק כמה משה קצב מסכן וכמה עוול נעשה למסכן הזה. הכתבה התמקדה ברצח אופי ועירעור האמינות של אשה אחת ששמה איננו ידוע לציבור, כי בית-המשפט אסר לפרסמו. האשה הזו העידה שמשה קצב אנס אותה פעמיים ובית המשפט האמין לעדותה, והעדות הזו עמדה במרכז הרשעתו וגזר-דינו של קצב. לכן הכתבה התמקדה אך ורק באשה הזאת. איזכור של נשים אחרות והבאת עדויותיהן – היו כאלה לא מעטות במשפט קצב, ולעדותן ולעדות קרובי משפחתן, למשל אבותיהן של שתי נשים צעירות ומפוחדות מאד שקצב הטריד והיו מאד מעורבים בחילוצן של בנותיהם, שאחת מהן נמלטה לחו"ל מרוב פחד מקצב ומקורביו – היה משקל חשוב בהכרעת הדין של השופטים. אחת מהנשים הללו שעל עניינה חלה התיישנות, אך היא העידה עדות שיטה במשפט, כבר נחשפה מאז כאודליה כרמון והופיעה לא מעט בתקשורת, אך בכתבתם של אורלי וגיא לא ראינו לא את אודליה כרמון, לא את עורכת הדין של אורלי רביבו כנרת בראשי, וכאמור לא את אורלי רביבו עצמה, ולא שמענו מלה על עדויות נוספות של נשים, קרובי משפחה של נשים שעבדו עם קצב ועובדים אחרים בבית-הנשיא שחיזקו את עדויות הנשים. העדה היחידה שראינו בכתבתם היא אשה שהיתה כפופה לעדת האונס והעידה שהנאנסת מנעה מהכפופות לה להיכנס לחדרו של קצב ודרשה שרק היא תיכנס אליו בעצמה, וכעסה כשקצב הורה למזכירות אחרות להיכנס אליו במקומה. מבחינתו של ציון אמיר זו הוכחה שהעדה שיקרה ומעולם לא נאנסה. בית המשפט לא חשב כך, כי כמה נשים העידו על כך שקצב רומם וגידל והעניק סמכויות מיוחדות לנשים שהיה מעוניין ביחסי מין איתן, ואם גילו התנגדות נטל מהן את אותן סמכויות מיוחדות, וזה בדיוק הדפוס שהעדה תיארה, למרות שמאד לא חיבבה את עדת האונס, ואפילו אורלי וילנאי נאלצה להודות שהעדות הזאת, שנועדה לעזור לקצב, דוקא מבססת אשמה של ניצול יחסי מרות. אורלי וגיא לא חשבו שההגינות מחייבת לראיין בכתבה גם את עורך-דינה של הנאנסת. הם רק ביקשו ממנו תגובה לכתבה בדיעבד, כפי שציין בתגובתו, מן הסתם לאחר שעורכי הדין החכמים של ערוץ 10 הזהירו אותם שללא תגובה כזו כתבתם עלולה להיחשב להוצאת דיבה על הנאנסת. לעניות-דעתי כתבתם היא בהחלט בגדר הוצאת דיבה כזאת בשירותם של פרקליטי קצב, ותגובתו של עורך-דינה של הנאנסת, שדעתו והשגותיו כלל לא נשמעו בכתבה עצמה אלא הוקראו בדיעבד, אין די בה כדי לבטל טענות להוצאת דיבה.

אורלי וגיא בהחלט העלו בכתבה אפשרות של ניצול יחסי מרות מצד קצב, בהחלט הציעו כאפשרות אשמה ביחסי מין תוך ניצול מרות, וקוננו על כך שקצב עצמו לא טען מראש שקיים עם המתלוננות יחסי מין בהסכמה. אבל אונס? חזרה ושאלה אורלי וילנאי במבט ישיר למצלמה, להרשיע אותו באונס? בתקוה שכל צופה יבין שההרשעה הזו מופרכת מיסודה. זה לא קו הגנה שאורלי וגיא הגו. זה קו הגנה שפרקליטיו של קצב ניסו בסיכומים לדיון בבית המשפט המחוזי, כחלופה לזיכוי מוחלט. השופטים סירבו לקבל את קו ההגנה הזה, מפני שמשה קצב בעדותו דחה בתוקף כל טענה לקיום יחסי מין עם המתלוננות בהסכמה או תוך ניצול יחסי מרות, ועמד על כך שלא היו כלל יחסי מין, והשופטים אמרו שעורכי-הדין אינם יכולים להציע בסיכומים טענה שלא רק שהנאשם מעולם לא טען, אלא הכחיש אותה בתוקף. גם בכתבה משה קצב, שאורלי וגיא פתחו את הכתבה בפגישה עמו בצאתו מבית-הסוהר לחופשה בביתו, איננו מתייחס כלל למשפט ואיננו אומר דבר. רק בנו בהקלטה, מבלי להראות את פניו, אומר שכנראה היה משהו שחבל שאביו לא הודה בו. בית המשפט לא היה מוכן לקבל טענה שמעולם לא נשמעה מפי הנאשם ולא הועלתה במהלך המשפט, אלא בעקיפין בסיכומי עורכי-הדין, וכעת לאורך כל כתבתם של אורלי וגיא, שכל מטרתה היתה לסייע לעורכי-הדין של קצב לקדם את טענתם שאולי היו יחסי מין תוך ניצול מרות, אבל בשום אופן לא אונס, יחסי מין שמשה קצב הכחיש בתוקף לאורך משפטו וגם כעת מסרב להודות בכך. בבית המשפט נכשלו הפרקליטים בניסיונם לגרום לבית-המשפט לקבל טענה שהנאשם מעולם לא טען. בבית-המשפט יש דבר שנקרא דיני ראיות וקובע אלו טענות הגנה אפשר לקבל ובאלו תנאים. אצל אורלי וגיא אין חשיבות לדיני הראיות, יש רק טענות הגנה שבית המשפט דחה על פי דיני הראיות, ולכן יזמו פרקליטי קצב את העלאתן בתוכניתם של אורלי וגיא שאיננה כפופה לדיני ראיות ולעקרונות עשיית הצדק שלהם כפוף בית המשפט, וגם להגינות פשוטה שמבין האדם הסביר איננה כפופה בשום אופן.

בנוסף לניסיונם של עורכי-הדין של קצב לקדם בתוכנית טענה שמרשם סירב לטעון ואף הכחיש, יוצרים אורלי וגיא לאורך כל כתבתם את הרושם השקרי שהרשעתו של קצב התבססה על עדות בלבד ללא כל סיוע, ושהשופטים התבססו כביכול רק על "מלה כנגד מלה". דבר זה איננו אמת.

לעדותה של הנאנסת במשפט נוספו כמה וכמה ראיות סיוע. חלקן טכניות, כמו קבלה על שהותו של משה קצב במלון, שהות שהוא הכחיש. אבל הסיוע החשוב ביותר היתה תלונה של הנאנסת בזמן אמיתי למרכז הסיוע לנפגעות אונס, תלונה שהיא שכחה מקיומה ולא דיווחה עליה לשוטרים. רישום התלונה נמצא באופן בלתי תלוי על ידי ניצב סגלוביץ' ברישומי המרכז במסגרת חקירת הפרשה, וחיזק מאד את עדותה המאוחרת של הנאנסת במשטרה, עדות שחשוב לזכור שניתנה בלחץ השוטרים שמונו לחקור את פרשת אורלי רביבו ולא ביוזמתה של עדת האונס. עדות זו לא רק סיפקה סיוע מרכזי לעדות האונס בבית המשפט, אלא גם מקעקעת את טענת פרקליטי קצב שאורלי וגיא מפמפמים אותה בכתבתם, כאילו מניעיה של העדה היו להתנקם בקצב. אילו רצתה להתנקם בקצב היתה פונה למשטרה ולא מסתפקת בתלונה למרכז הסיוע לנפגעות אונס, שרק מעניק סיוע נפשי למותקפות ואיננו פועל בשום צורה נגד התוקפים. הרישום המוקדם הזה, שהיה כה חשוב להרשעת קצב, איננו נזכר כלל בכתבתם של אורלי וגיא. הם מצלמים אמנם ביקור במרכז סיוע לנפגעות אונס, אבל אך ורק כדי להטיח בנשים העובדות שם שמתלוננות על אונס הן שקרניות ושהעובדות במרכז אינן יכולות לדעת אם התלונות אמיתיות. באופן הזדוני הזה הם מאשימים את עדת האונס בשקר, מבלי להזכיר ולו במלה את רישום תלונתה בזמן אמיתי, ובכך הם מסייעים לפרקליטי קצב לקדם את התקפתם על ראיה מרכזית בהרשעת קצב תוך כדי העלמת עצם קיומה של ראיה מרכזית זו מהצופים. עובדה זו הופכת את כתבתם מסתם כתבה שטחית ומגמתית לכתבה זדונית ממש.

כך הם נוהגים גם בטענות ההגנה שהתייחסתי אליהן בהרחבה ברשימתי "הסניגור, המכתב והתקליט". הם מביאים את הבדלי הגירסאות בחקירותיה של עדת האונס לגבי מכתב שכתבה לקצב שאותו הציג כהוכחה לחפותו.  כדי להציג את העדה כשקרנית, הם רק שוכחים לציין בכתבה ש"המכתב" הוא טקסט על נייר טיוטה משרדי צהוב, ללא נמען וללא חתימה. וכך התייחסו השופטים לצורתו:

"לו נתכוונה א' לכתוב מיוזמתה מכתב אהבה לנאשם, בוודאי היתה טורחת ומקפידה לכתוב אותו על נייר מכתבים מעוטר ומסוגנן, כראוי למכתב אהבה, ולא על גבי נייר פוליו צהוב ופשוט שנהוג להשתמש בו כציוד משרדי. גם ביטויי האהבה היו אמורים להיות ביטויי אהבה האופייניים לאהבת אשה לגבר, ולא ביטויים שמביעים כניעה ונאמנות מופגנת, או ביטויים המביעים אהבה אבהית. מן הסתם, מכתב אהבה כזה, גם היה מוצא לו "אכסניה" נאה בדמות מעטפה הולמת מעוטרת בפרחים או ברמזי אהבה אחרים, ולא היה נמצא "עירום ועריה". העובדה שהמכתב נכתב על גבי דף פוליו צהוב, המשמש בדרך כלל כנייר טיוטא משרדי, מחזקת את דברי א' כי המכתב במתכונתו ובצורתו הנוכחית לא היה "עשוי וגמור עד הסוף", והיא הראתה אותו לנאשם לבקשתו רק כדי שייראה אם לכך התכוון, שאז הנאשם נטל אותו ושם אותו בתיקו."

גם מהפרשנות שהעניקו פרקליטי קצב לתוכן המכתב, ואורלי וגיא אימצו בתוכניתם, הסתייגו השופטים בהכרעת הדין כדלהלן:

"שנה שתדע שיש מישהו שבאמת דואג לך ואוהב אותך

באהבה אמיתית ופשוטה בלי שום תמורות.

שנה שתבין שיש מישהו שנאמן לך בנאמנות מוחלטת

ואתה יכול לתת בו אמון מלא, 100%."

חרף השימוש במלה "אהבה" ב-ת/109, אין בו לטעמנו, ביטוי לאהבת אשה לגבר. הביטויים הולמים יותר אהבת בת לאביה, או אהבת בת חסות לפטרונה למשל:

"שנה שתמשיך להיות אבהי ודואג

שנה שתקשיב למי שבאמת רוצה את טובתך

שיהיה לך נחת מהסובבים אותך."

לא התעלמנו ממלות אהבה אחרות המופיעות במכתב, אך קריאתו ברצף על הנושאים הנכללים בו, איחולי בריאות, איחולי הצלחה לילדים, הצהרת נאמנות מוחלטת, אינם הולמים את הגדרת המכתב כ"מכתב אהבה" המופנה מ-א' לנאשם. מכל מקום, אין בו, גם לא בעקיפין, כל סממן ארוטי או כמיהה וגעגועים.

הגדרתו של ת/109 כמכתב "כנוע" שנועד לרצות את הנאשם, על גילויי הנאמנות, הכניעה וההתרפסות שבו, בנסיבות אלה - הולמת יותר מהגדרתו כ"מכתב אהבה".

אף לא מלה מדברי השופטים הובאה בכתבה, שעשתה הכל ליצור את הרושם שכל השופטים שדנו והכריעו בתיק, שכולם שופטים מאד מנוסים, נפלו קורבן לשקריה כביכול של עדת האונס הנקמנית, ורק אורלי וגיא הגאונים, שניזונו אך ורק מפיהם של פרקליטי הנאשם המורשע ואפילו לא טרחו לקרוא את הכרעת הדין המלאה, הם לבדם הבינו שלא היה שום אונס, אלא רק יחסי מין בהסכמה. טענה שנועדה ככל הנראה לקדם בקשת חנינה לקצב מבלי שיודה בדבר ומבלי שיביע חרטה.

עוד עדות הגנה שבית המשפט דחה, הקלטת המבושלת שהוגשה לבית המשפט מהקלטות ערוכות ומבושלות של שיחות טלפון של עדת האונס למקורבו של קצב אורי יואלי, שביקש ממנה להתקשר אליו ללשכה בתואנה שקצב יסדר לה עבודה, הוצגה בכתבה באופן זהה לזה שבו הוצגה בבית המשפט על ידי פרקליטי קצב, בלווית עדות מומחה שלמרות בישול הקלטות אפשר ללמוד מהן שעדת האונס ביקשה מקצב לסדר לה עבודה, וזה מוכיח כביכול שקצב מעולם לא אנס אותה. אורלי וגיא גם טענו בכתבה שהקלטות מוכיחות שהעדה שקרנית, כי היא טענה שהיא לא ביקשה מקצב לסדר לה עבודה, ומהקלטות מבינים שהיא כן ביקשה. השופטים סירבו לקבל את הקלטות כראיה מפני שהוכח שאורי יואלי ביקש מהעדה להתקשר ללשכת קצב בהבטחה שיסדרו לה עבודה, ומכיוון שהיוזמה וההבטחה באו ממקורבו של קצב, במטרה להקליט אותה מבקשת עבודה ולבשל מכך ראיית הגנה, ראיית ההגנה הזו מפוקפקת מאד. בכל מקרה הסיבה העיקרית לדחיית הקלטת המבושלת היתה דיני הראיות שאוסרים על בית המשפט לקבל ראיה שנעשו בה שינויים, ומחייבים למסור תמיד לבית המשפט, מסיבות שנדמה לי שאין צורך להסביר, את הטקסט המלא, המסמך המלא או ההקלטה המלאה. במקרה זה לא רק שקיומן של קלטות הועלם מבית המשפט והועלה רק באיחור רב, אלא שההגנה טענה שהקלטות המקוריות הועתקו ברומניה והלכו לאיבוד ברומניה. בית המשפט איננו יכול לקבל כראיה קלטת ערוכה שההקלטות שמהן נערכה הלכו לאיבוד ברומניה. אורלי וגיא דוקא קיבלו את הקלטת כראיה מרכזית בפסק הדין שהוציאו על עדת האונס בתוכניתם. למזלנו הרב אורלי וגיא אינם שופטים ולא יהיו שופטים, ותוכניתם היא רק עוד פרק בהתעללות הנמשכת של קצב ופרקליטיו בקורבנות ובמניפולציות האינסופיות שלהם כדי לסייע ללקוחם. עורכי-דין אמורים לעשות הכל למען לקוחם, אבל לעניות דעתי פרקליטי קצב חוצים שוב ושוב את כל הקוים האדומים. לגבי תיפקודם של אורלי וגיא כעיתונאים מוטב שלא להוסיף דבר.

וכדי שלא להשאיר את תהיותיה של אורלי וילנאי ללא תשובה: אשה שנאנסה מנסה קודם כל להציל את כבודה הרמוס ואת נשיותה שהושפלה, כדי שתוכל להמשיך לחיות עם עצמה אחרי האונס ולא להתאבד, כפי שנוהגות לא מעט נאנסות. את הדבר הזה שאורלי וילנאי לא רק איננה מבינה אלא גם איננה מסוגלת להבין, הבין כבר המספר התנ"כי כשתיאר כיצד תמר הנאנסת ביקשה מאמנון שלפחות ישאיר אותה בביתו ולא יזרוק אותה לרחוב, "כדי שיהיו לה פנים", תיאור נפלא להתמודדות עם מחיקת האישיות שמבצע האנס לנאנסת כאשר הוא הופך אותה למכשיר לסיפוקו המיני כאילו היתה חפץ. אשה שנאנסה על ידי אדם שעמו עבדה או יצאה לבילוי, רוצה להוכיח לעצמה שהאונס היה תוצאה של אי-שפיות זמנית שנגרמה על ידי תשוקה בלתי-נשלטת שנובעת ממשיכה עמוקה, ומצפה שהאנס יחוש רגשי אשמה וינסה לפצות אותה. זה מאד טפשי כי לאנסים לא אכפת מהנאנסות, אבל שום אשה איננה רוצה להאמין שהיתה רק סוג של בובה מתנפחת לצורכי סיפוקו של האנס, ובפרט כאשר מדובר באדם מוכר לה היטב, שעמו עבדה או בילתה. מבחינה נפשית דוקא אונס בידי אדם מוכר מערער את הנאנסת נפשית יותר מאונס בידי אדם לא מוכר שמתנפל עליה בסמטה חשוכה, גם אם האונס מהסוג האחרון נשמע הרבה יותר מפחיד, דוקא אונס בידי אדם מוכר, שכאלה הם רוב מעשי האונס, מערער את הנפש, את הכבוד העצמי והזהות  ללא תקנה. לכן נשים שנאנסו משקיעות את כל משאביהן בשיקום כבודן האבוד בעיני עצמן ובעיני החברה, ובמהלך המאמץ לשקם את כבודן האבוד הן נשארות אצל האנס או חוזרות אליו, כדי להוכיח לעצמן שהוא לא סתם ניצל אותן אלא רק איבד את השליטה העצמית לרגע ובעצם הוא מעריך אותן ואפילו אוהב אותן, כי הן לא סמרטוט רצפה, הן בני אדם. כך לפחות נהגתי אני אחרי שנאנסתי בגיל מאד צעיר, צעיר בהרבה מזה של עדת האונס נגד קצב, ועשרות שנים לא סיפרתי לאיש, ובשנים האחרונות אני מנסה נואשות לשחזר לעצמי את האונס, ואני לא מצליחה לזכור שום פרט כהלכה: לפעמים נדמה לי שנאנסתי בפעם הראשונה שבאתי לביתו של האנס, ולפעמים נדמה לי שנאנסתי בפעם השנייה שבאתי לביתו, כי אני זוכרת את השמלה שלבשתי בפעם השנייה, שמלת כתפיות קייצית משובצת, ואני זוכרת שכיבסתי אותה בכיור אחרי האונס, ואני גם זוכרת את הבגדים שבהם באתי לביתו בפעם הראשונה בחורף, חולצה וסוודר ששאלתי מחברה, אבל אני גם זוכרת אותו מדבר איתי בביקור השני על האונס ואומר שהוא לא הבין בכלל מה קורה איתי, כמה רציתי להאמין בזה וגם האמנתי בזה המון שנים, אבל זה אומר שנאנסתי כבר בביקור הראשון ובכל זאת חזרתי אליו שוב, ואני גם זוכרת שכתבתי לו מכתב נורא ארוך אחרי האונס, לא מכתב אהבה אלא מכתב שמפרט את רגשותי, מה שדוקא מחזק את הגירסה שנאנסתי בביקור הראשון, כלומר שבכל זאת חזרתי אליו לביקור נוסף. אני לא מצליחה להחליט וטוב שלא התלוננתי ולא הייתי צריכה להעיד בבית משפט, כי כל פרקליט מתחיל היה מפיל אותי בעדות. רק שלושה דברים אני זוכרת בחדות מקפיאת-דם: שהוא אונס אותי ואני צועקת ובוכה אבל לא אכפת לו, ושהוא מצמיד את הזרועות שלי למיזרון בכוח באצבעות שלו והאצבעות שלו נורא מכאיבות לי, ועד היום אני יכולה להרגיש את הכאב הזה בזרועות, ושאחרי האונס הוא נרדם מיד ואני הולכת למקלחת ושופכת על עצמי מים שכבר נהיו קרים ואני ממשיכה לעמוד תחת המים הקרים ואין לי בראש שום מחשבות. זו היתה הפעם היחידה בחיי, שעברתי בהם הרבה חוויות קשות, שהרגשתי שהראש שלי לגמרי ריק ממחשבות, כאילו איבדתי לחלוטין את היכולת לחשוב. היום אני יודעת שזו תופעה של הלם שנגרמת בעקבות טראומת האונס, ושהרבה נאנסות מתנהגות בדיוק כמוני, ויש להן חורים מוזרים בזיכרון שאי אפשר למלא וכבר כתבו על זה המון אבל תמיד מישהו יעמיד פני תם וישאל איך זה יכול להיות. יותר נוח לרחם על האנס מאשר להזדהות עם הנאנסת, כי מי רוצה בכלל להיות במקומה, במקום הכואב והכל כך משפיל הזה.