ליד מיטת החולה

ידידי לקה בשבץ. הלכתי לבקרו בבית החולים. שערו האריך והלבין וגם פניו היו חיוורים. הוא ישב על הכסא ליד מיטתו. הושיבו אותו שם – חייבים להושיב את החולים לזמן מה, כדי שלא ישכבו כל הזמן, דבר שעלול להזיק למצבם. הוא רצה מאד לשוב ולשכב. ביקש שאומר לאחות שיחזירו אותו למיטה. הוא היה עייף. איננו ישן טוב בלילה, ובגלל מחלתו אסור לו לבלוע כדורי שינה. האחות היתה אדיבה מאד, אבל אמרה לו שהוא חייב לשבת עוד קצת. שמתי לב שהיא איננה לובשת מדי אחות אלא מדים אחרים שלא ידעתי מהם. אחרי זמן מה באה האחות עם עוד אח והשכיבו אותו במיטה. שאלתי את ידידי איך הוא מרגיש והוא אמר שעכשיו יותר טוב. הוא מחכה לעבור לשיקום. מחכה בכיליון-עיניים לעבור לשיקום, אבל במחלקת השיקום טרם נתפנה לו מקום. הוא קורא קצת עיתון וצופה רק בלונדון וקירשנבאום. זה כל מה שהוא רואה. חדשות איננו רואה. אמרתי שאין שום דבר שמח לראות והוא אמר בדיוק. באו אב ובנו ושאלו אם הוא רוצה להניח תפילין. הוא אמר שהוא יכול להניח רק תפילין של ראש, כי ידו המשותקת מחוברת לצינורות ואי אפשר לכרוך עליה את התפילין. זה ציער אותו שאיננו יכול להניח תפילין מדי בוקר כפי שהיה רגיל. עזרו לו להניח תפילין של ראש ואיחלו לו רפואה שלמה והלכו. אחר כך בא מישהו והציע חלה קטנה לשבת, אבל אסור היה לו לאכול חלות. אחר כך באו ונתנו לי נרות לשבת. אמרתי להם שלא אשאר בבית החולים לשבת והם אמרו לא חשוב, תקחי. אחר כך ביקש ידידי שאביא את הצעיף שהיה מונח ליד החלון ואכרוך סביב צוארו, כי הוא חש בקור שבא מכיוון החלון. ניסיתי לבדוק האם החלון סגור היטב ואם אני חשה ברוח קרה שנושבת מן החלון. תחילה לא הצלחתי לחוש בדבר ואחר כך נדמה היה לי שאני חשה במשב של רוח קרה מן החלון, וניסיתי לסגור את החלון טוב יותר בעזרת הכפתור שהיה לידו. לא ידעתי אם הצלחתי או לא. עדיין היה לו קר בידו הימנית הפונה לחלון והוא ביקש ללבוש על ידו את החותלת שהשאירה לו שם בתו כדי שיתחמם. הוא אמר שקר לו שם וראיתי שהשמיכות קלות והוא לבוש בפ'יגמה קייצית קלה, למרות שהחורף בעיצומו וקר מאד. אמרתי בוודאי מחממים פה היטב והוא אמר שלא. דיברתי על הגשם שירד ועל השלג שירד והוא אמר לא ראיתי גשם ולא ראיתי שלג, למרות שהיה מול מיטתו חלון גדול, שמורדות ההרים נשקפו ממנו, אבל הוא לא הביט בחלון ונזכרתי שגם אחי כשהיה מאושפז בבית-החולים ליד הים לא ראה את הים שנשקף מחלונו קרוב מאד, כי לא היה לו הכוח להזדקף ולהתבונן בגלים. אני התבוננתי בחלון כל העת ורק כשיצאתי מבית החולים הבנתי שלא ראיתי דבר, כי בחוץ ירד כל העת גשם כבד, אבל מחלון בית-החולים לא ראיתי את הגשם יורד, וחשבתי איך מחלון בית החולים אין רואים דבר, כאילו היתה זו תמונת נוף ולא חלון. הביאו לחולים ארוחת-צהרים, אבל ידידי אמר שאיננו רעב. שאלו אותו אם הוא רוצה שיאכילו אותו והוא אמר שהוא אוכל לבד. שאלתי אם הוא רוצה לראות מה הביאו לאכול והוא אמר שכל יום זה אותו הדבר. ביקש רק שאחתוך את האוכל לחתיכות קטנות, כדי שיוכל לאכול בכף. היו שם קציצות מאורכות של עוף, פירה תפוחי אדמה וקישואים מאודים, וגם מרק מרוסק ורסק תפוחים לקינוח. חשבתי כמה חבל שאין ירקות ופירות טריים, שבריאים ומשמחים את הלב. שאלתי אולי הוא רוצה לאכול את המרק והוא אמר שלא, שהוא יאכל הכל יחד, כי המרק עוזר לו לבלוע את האוכל. הבנתי שבגלל זה כל האוכל לחולים קצוץ  או מרוסק, כדי שהחולים יוכלו בקלות לבלוע, אבל אפשר לרסק גם ירקות או פירות חיים ולא רק מבושלים, חשבתי לעצמי, למשל גזר עם מיץ תפוזים או תות שדה טרי, אבל אולי בבית החולים קשה להכין מאכלים כאלה בכל כך הרבה מנות, ובית החולים הזה גדול מאד. נזכרתי באחי שבימיו האחרונים התקשה לבלוע ונפל עלי צער גדול, אבל אמרתי לעצמי שזה לא נורא עד כדי כך. ידידי לקה בשבץ כשאשתו היתה לידו והיא הזעיקה מיד אמבולנס ובמהרה הם הגיעו לבית החולים, והפגיעה איננה קטלנית, גם לא נפגעו הדיבור והזיכרון, וגם השיתוק בצדו השמאלי של הגוף איננו מוחלט ויש תקוה לשיפור. כאילו קרא את מחשבותי אמר ידידי שהוא שואל את עצמו מה עדיף, שבץ או סרטן. התחלחלתי ואמרתי רק לא סרטן, אחי מת מסרטן. ואני גם שואל את עצמי, אמר ידידי, מה עדיף, אלצהיימר או שבץ, ואמרתי טוב מאד שיש לך את הראש שלך. ולעצמי חשבתי שברוב בינה רוב כעס והמחשבות שרצות בראש לעתים הן כל כך עצובות. כדי לשמחו שאלתי על בנותיו והוא אמר שמזל גדול שיש לו בנות, שעכשיו הוא מבין למה הוא הביא ילדים לעולם וטרח לגדל אותם כדי שעכשיו יטפלו בו. הוא אמר שבתו הבכורה לימדה אותו לאכול לבד וגם לסבול כאבים, כי הוא לא מסוגל לסבול כאבים, ואני חשבתי שכנראה הוא כן מסוגל, כי לא התלונן בכלל, למרות שהרגל המשותקת למחצה הכאיבה לו מאד. שאלתי על נכדיו הקטנים והוא אמר שאיננו מרשה להביא אותם לבית-החולים, איננו רוצה שיראו אותו חולה ואולי יישארו להם זיכרונות. את שכנו לחדר בא לבקר זוג צעיר עם פעוטה. הם התאמצו לדבר ולצחוק עם הסב החולה. ידידי אמר לי ששכנו לחדר לקה בשבץ כבר בפעם השנייה. ניכר היה בו שמצבו קשה מאד. אשתו האכילה אותו מן המרק והוא אכל מעט ובקושי, כמעט לא זז ולא דיבר. חשבתי שחבל שאיננו נמצא בחדר עם מישהו שמצבו קל יותר, ואז היו יכולים לדבר זה עם זה. אבל את החולים שמגיעים במצב חירום משכיבים היכן שיש מיטה פנויה, ואין זמן להתאים את החולים זה לזה. שאלתי את ידידי שוב אם הוא רוצה לאכול, אבל הוא רצה לחכות שיסיימו את הטיפול בו, הוא לא רצה לאכול לפני שיסיימו את הטיפול, כי אחרי האוכל הוא רצה לישון. הוא ביקש שאגיד לאחות שיבואו כבר לטפל בו. הלכתי לתחנת האחיות והאחות והאח ישבו שם ואמרו שהם יבואו עוד מעט, אבל הם חייבים לחכות שיבוא עוד אח, כי צריך שני גברים כדי להרים גבר שהוא חצי משותק, ובינתיים היה במחלקה רק אח אחד. חזרתי לידידי ואמרתי לו שהם מחכים שיבוא עוד אח, ושלמרות שאמרו לי שיבואו עוד מעט, נדמה לי שיחכו עוד זמן רב, ואולי כדאי שיאכל בינתיים, כי הוא היה כבר רעב והאוכל התחיל להתקרר, אבל הוא לא רצה בשום אופן לאכול לפני שיסיימו לטפל בו. באמת עברה עוד שעה או יותר עד שבאו לטפל בו. באמצע האחות נכנסה והוא ביקש ממנה שיבואו כבר, והיא אמרה לו שעוד מעט יגיעו אליו, שיש עשרים וארבעה חדרים ועוד מעט הם יגיעו אליו. היא היתה כל העת אדיבה וחייכנית אבל לא יכלה לעזור. אמרתי לידידי איך במחלקה כל כך גדולה יש רק אח אחד וצריך לחכות לחילופי משמרות בשביל לטפל בחולים, וידידי אמר שחסרים עובדים וחסרים רופאים בלילה ושהאחים והאחיות כולם הם עובדי קבלן, ואז הבנתי מדוע אינם לובשים מדי אחים ואחיות אלא מדים אחרים, והם מקבלים רק שכר מינימום, וגם ראיתי שהם ערבים, ונזכרתי שרוב אלה שהם עובדי קבלן ומקבלים שכר מינימום הם נשים וערבים. וידידי אמר איך אפשר שבאותו מקום אחד יקבל מאה אלף שקל משכורת ואחד שכר מינימום, ואמרתי שככה זה בכל המדינה, וידידי אמר אני יודע, אבל ידעתי שבבית החולים זה צועק במיוחד, כמו שכל דבר אחר מוכפל שם אלף הכפלות, החיים והמות. בסוף באו וטיפלו בו והוא הסכים לאכול. הוא ביקש שארים את ראשו ואוריד את רגליו בעזרת הכפתורים שבצד המיטה ואסובב וארים את השולחן בעזרת הכפתורים שבצד השולחן כדי שהאוכל יהיה לפניו. עם כפתורים אני לא כל כך מסתדרת ובסוף ביקשתי עזרה מהאחות שסידרה הכל מיד וכל הזמן חייכה אלינו. אחר כך ידידי ביקש שאחתוך את הקציצות שחתכתי לחלקים קטנים לחלקים קטנים עוד יותר והוא אכל במאמץ רב. כדי לעודד אותו אמרתי שהאוכל נראה טעים והוא אמר שלא. שאלתי אם אפשר להביא לו אוכל מבחוץ והוא אמר שלא. אמרתי שככה זה אוכל של בית-חולים והוא שתק. אחרי האוכל הוא ביקש לקרוא עיתון ואני נפרדתי ממנו והוא אמר שהוא מקוה שכבר בתחילת שבוע הבא, כבר ביום ראשון או שני, הוא יעבור לשיקום, אבל ידעתי בלבי שהוא יחכה עוד זמן רב, ובזמן שהוא יחכה לשיקום הוא יחכה לאחים ולאחיות שיטפלו בו, כל הימים הוא יחכה ויחכה ולא יתבונן בחלון.