קפקא וצלאן ואף לא אחד בהרים

מאמרו של הסופר נורמן אוהלר ב"די צייט", "התהומות של סילס-מריה", Norman Ohler, Die Abgruende von Sils-Maria, Die Zeit 52, 17 Dezember 2014 (שנכתב אולי בעקבות הסרט המצליח "ענני סילס-מריה" שהוקרן גם בפסטיבל חיפה ואין לו שום קשר לתוכן רשימה זו), הוציא אותי למסע ספרותי שהחזיר אותי לכמה טקסטים שכבר העסיקו אותי לפני שנים רבות, אבל כעת נזרעו אור חדש. סילס-מריה, ספק עיירה ספק כפר נופש במחוז גראובינדן בדרום-מזרח שוויץ, בגובה 1800 מטר במרומי האלפים, נודעה כמקום הקיט האהוב על ניטשה, שם שוטט בהרים וכתב את יצירותיו, וביתו במקום משמש כיום כמוזיאון. בעקבות ניטשה הגיע לסילס-מריה גם תיאודור אדורנו, שהירבה לבלות במקום ובשנות החמישים והששים חגג בו את ימי ההולדת שלו. בנוסף לאדורנו, היהודי מצד אביו, מבקש אוהלר להזכיר את מבקריה היהודים של סילס-מריה, ביניהם אנה פראנק בת השבע, שבילתה את הקיץ של 1936 בבית דודתה אולגה שפיצר בסילס-מריה, ואוהלר סבור שהמקום המופלא באלפים שהיא מדמיינת ביומנה, בו היא מחליקה על הקרח ומקבלת את אורחיה בוילה מהודרת, מבוסס על זיכרונותיה מאותו קיץ.

נוכחותו של אדורנו בסילס-מריה הביאה לשם בחודש יולי של שנת 1959 גם את פאול צלאן. במאמר על יחסי צלאן ואדורנו שפירסם יואכים זֶנג ב"פרנקפורטר רונדשאו" ב-25.11.2000, ופורסם מחדש באתר "הגליל", מספר זנג כי צלאן, שהעריך מאד את אדורנו, קיבל קשה מאד את הדברים שכתב אדורנו, שלמרבה הצער הם גם דבריו הידועים ביותר: "ביקורת התרבות מוצאת בשלב האחרון של הדיאלקטיקה את התרבות והברבריות זו כנגד זו: לכתוב שיר אחרי אושוויץ זה ברברי, וזה גורר את ההכרה שאומרת מדוע אי אפשר לכתוב כיום שירים".

הטענה שנטענת לעתים שאדורנו כתב את הדברים בתגובה ל"פוגת המות" של צלאן היא ללא ספק  אגדה – צלאן אמנם פירסם את פוגת המות כבר בספרו הראשון "החול מן המשרפות" שיצא לאור בשנת 1948 בוינה, בעת שהוא עצמו כבר עבר לפריס, אך ספרו מכר עותקים בודדים ונשכח, הוא היה עדיין משורר צעיר ולא ידוע. רק לאחר פירסום ספרו השני "פרג וזיכרון" בשנת 1952 החל שמו להתפרסם. גם השפעת דבריו הקשים של אדורנו, שצלאן העריך מאד, לא היתה מיידית כככל הנראה. רק בספרו הרביעי "סורג-שפה" שהתפרסם בשנת 1959 אימץ צלאן סגנון חדש, שפה שבורה וחידתית, שיש הרואים בה ניסיון להעניק לבוש חדש ל"שירה אחרי אושוויץ". צלאן אף זכה לאושרו לחוות-דעת חיובית על הספר מאדורנו, שהבטיח לו לכתוב ספר על שירתו. הספר מעולם לא נכתב וצלאן ככל הנראה התאכזב מאדורנו, שאותו חשב, עניין זה הוא מהותי ליצירתו "שיחה בהרים", ליהודי כמותו, והצטער לגלות שבעצם אדורנו הוא בן לאם איטלקיה קתולית ולאב יהודי מומר. למרות ההתכתבות המנומסת בין השניים, נראה שתהום עמוקה נפערה בין צלאן, ניצול השואה שהוריו נרצחו בטרנסניסטריה והוא עצמו שרד בעבודות כפייה נוראות, לבין אדורנו שבילה את ימי המלחמה בארצות-הברית, כמלומד בעל-שם, וצלאן חש שביחסו של אדורנו לשירת הניצולים יש אטימות-לב והתנשאות כלפי היהודים וגורלם האופייניים למי שמסתירים את יהדותם.

לדברי זנג, פטר סונדי, בלשן וחוקר ספרות יהודי-הונגרי, ניצול ברגן-בלזן שהתיישב בשוויץ והכיר היטב גם את צלאן וגם את אדורנו, היה זה שיזם פגישה בין צלאן לאדורנו, מעין פגישת פיוס, וצלאן הגיע לסילס-מריה ב-22 ביולי 1959 עם רעייתו ז'יזל ובנו הקטן אריק. מאוחר יותר נזכר סונדי בשתיקותיו הארוכות של צלאן למול הנוף. הפגישה עם אדורנו לא התקיימה – צלאן שב, אולי יש לומר נמלט, לפריס, בטרם הגיע אדורנו לסילס-מריה. אבל בהשראת הפגישה שלא התקיימה כתב את "שיחה בהרים", שירה בפרוזה, על פגישה בין שני יהודים – צלאן טרם ידע באותה עת שרק אביו של אדורנו היה יהודי וגם הוא המיר את דתו לנצרות. אדורנו דוקא התרגש מאד לקרוא את "השיחה בהרים", שבה תיאר אותו צלאן כ"גדול" ואת עצמו כ"קטן", ומכתבו הנרגש הביא לקירבת נפש מסוימת ביניהם לזמן מה, שכנראה לא שרדה לזמן רב – גדולים מדי היו הפערים בין ניצול השואה מרומניה לבין איש אסכולת פרנקפורט שמוצאו היהודי עניין בעיקר את האנטישמים, ושלא חוה אישית את מוראות השואה.

שמעון זנדבנק תירגם את "שיחה בהרים" בקובץ תרגומי צלאן שלו "סורג-שפה" שיצא בשנת 1994 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ושמור בספרייתי מאז. בטקסט המקורי של צלאן, Gespraech im Gebirg, שלי נשמע טבעי ורהוט לגמרי, וכיצד לא יישמע כך באוזני? הרי זו הגרמנית שדיברו סבי וסבתי, ילידי עיירות קטנות בקרבת סטניסלבוב שבגליציה. כך דיברו יהודי אוסטרו-הונגריה גרמנית, ואין זו יידיש. זנדבנק ראה את הטקסט של צלאן כגרמנית בלולה ביידיש, וכך כאשר צלאן כתב Jud, תירגם זנדבנק "יִיד", כאילו נאמרו הדברים ביידיש. אבל אפשר לשמוע את צלאן בהקלטה מקריא בפירוש "יוּד", ונדמה לי שיש לתרגם את הטקסט לא כתערובת של גרמנית ויידיש אלא כטקסט רהוט של גרמנית אוסטרו-הונגרית שהיתה לגמרי טבעית ליהודים שגדלו במחוזות הקיסרות, בבודפשט, צ'רנוביץ, סטניסלבוב או וינה ופראג. וכך אני מתרגמת פה את הטקסט הכל כך מיוחד, כל כך צלאני הזה, גם אם במתכונת פרוזאית נכתב: (בטקסט נזכרת דמות ידידו של גיתה, יעקב מיכאל ריינהולד לנץ, שנטרפה עליו דעתו והוא נשלח להחלים בשטיינטל שבשוויץ, כפי שתואר ביצירתו הקטועה של גיאורג ביכנר. ביכנר היה מהסופרים האהובים על צלאן):

פאול צלאן / שיחה בהרים

אוגוסט 1959

ערב אחד, השמש, ולא רק היא, שקעה, אז הלך, יצא מביתו והלך היהודי, יהודי ובן יהודי, ועמו הלך שמו, שאין לבטאו, הלך ובא, בא ונגרר, השמיע קול, בא במקלו, בא בסלע, אתה שומע אותי? אתה שומע אותי, זה אני, אני, אני והוא שאתה שומע, משער שאתה שומע, אני ורעי – הוא הלך איפוא, אפשר היה לשמוע, הלך ערב אחד, כי משהו שקע, הלך תחת העננים, הלך בצֵל, בצִלו שלו ובצֵל רעהו – כי היהודי, אתה יודע, מה יש לו כבר שגם באמת שייך לו, שלא היה מושאל, מקוזז ולא מוחזר – ובכן הוא הלך ובא, בא ברחוב היפה שאין דומה לו, הלך כמו לנץ דרך ההרים, הוא, שהניחוהו לגור למטה, שלשם הוא שייך, לשפלה, הוא היהודי, בא ובא.

בא, כן, ברחוב היפה.

ומי אתה חושב בא כנגדו? מנגד בא בן-דודו, בן-דודו ודודנו, המבוגר ממנו ברבע חיי יהודי, גדול הוא בא לשם, בא, גם הוא, בצֵל, בצֵל המושאל – כי מי, שואל אני ושואל, שהאל עשאו יהודי, יבוא עם שלו? – בא, בא גדול, בא לנגד רעהו, בא גדול אל קטן, וקטן, היהודי, ציוה על מקלו לשתוק לפני מקלו של היהודי גדול. אז שתק גם הסלע, ושקט היה בהרים, שם הלכו, ההוא והלה.

ובכן היה שקט, שקט שם למעלה בהרים.  לא ארך השקט, כי כאשר היהודי בא לשם ופגש את משנהו, חלפה השתיקה במהרה, גם בהרים. כי היהודי והטבע הם תרתי דסתרי, תמיד, גם כיום, גם כאן. ובכן הם עומדים, שני הדודנים, משמאל פורח שושן-התרבוש, פריחה פראית, שאין כמותה בשום מקום, ומימין, שם עומדת הפעמונית, ופרח הציפורן הגאה, הציפורן המפוארת, עומד לא הרחק משם. אבל הם, הדודנים, הָלינו לאל, להם אין עיניים. ליתר דיוק: עיניים להם, גם להם, אבל רדיד תלוי לפניהן, לא לפניהן, לא, מאחוריהן, רדיד מתנדנד: בקושי נכנסת תמונה, היא נותרת תלויה על האריג, וכבר יש במקום חוט, שנטווה שם, נטווה סביב התמונה, חוט רדיד: נטווה סביב התמונה ומוליד עמו ילד, חציו תמונה וחציו רדיד.

שושן-תרבוש מסכן, פעמונית מסכנה! שם הם עומדים, הדודנים, ברחוב בהרים, שותק המקל, שותק הסלע, והשתיקה איננה שתיקה, שום מלה ושום משפט אינם מושתקים שם, זו רק אתנחתא, רק רווחים בין המלים, זהו מקום ריק, אתה רואה את כל ההברות עומדות סביב: הן לשון ופה, שניהם כמקודם, ובעיניהם תלוי הרדיד, ואתם, אתם מסכנים, אינכם עומדים ואינכם פורחים, אינכם נמצאים, ויולי איננו יולי.

הפטפטנים! גם כעת, כאשר הלשון נדחפת במבוכה נגד השיניים, והשפה איננה מסתובבת, יש להם מה לומר! טוב, שישוחחו...

"באת מרחוק, באת עד כאן..."

"באתי. באתי כמותך."

"אני יודע".

"אתה יודע. אתה יודע ורואה: האדמה התקפלה פה למעלה, התקפלה פעם ופעמיים ושלוש, ונפתחה באמצע, ובאמצע עומדים מים, והמים ירוקים, והירוק הוא לבן, והלבן בא עוד יותר מלמעלה, בא מן הקרחונים, אפשר היה לומר, אבל לא צריך, שזו השפה שתקֵפה פה, הירוק עם הלבן בפנים, שפה לא בשבילך ולא בשבילי – כי, אני שואל, למי איפוא מיועדת האדמה, לא בשבילך, אני אומר, היא מיועדת, ולא בשבילי – ובכן שפה, כן כן, בלעדי ובלעדיך, בהחלט הוא, בהחלט הלה, אתה מבין, בהחלט הם, ואף לא דבר כמו זה.."

"אני מבין. אני מבין. באמת באתי מרחוק, באתי כמותך."

"אני יודע".

"אתה יודע ואתה רוצה לשאול אותי: ולמרות זאת באת? למרות זאת באת הנה? למה ומדוע?

"למה ומדוע... אולי כי אני מוכרח להָשִׂיחַ, עם עצמי או איתך, מוכרח להָשִׂיחַ בפה ובלשון ולא רק במקל. כי עם מי הוא מֵשִׂיחַ, המקל? הוא מֵשִׂיחַ עם הסלע, והסלע – עם מי הוא מֵשִׂיחַ?"

"עם מי, בן-דוד, עליו להָשִׂיחַ? הוא איננו מֵשִׂיחַ, הוא מדבר, ומי שמדבר, בן-דוד, איננו מֵשִׂיחַ עם איש, הוא מדבר, כי אף לא אחד שומע לו, אף לא אחד ואף-לא-אחד, ואז הוא אומר, הוא ולא פיו ולא לשונו, הוא ורק הוא אומר: אתה שומע?"

"אתה שומע, הוא אומר – אני יודע, בן-דוד, אני יודע... אתה שומע, הוא אומר, אני פה. אני פה, אני כאן, אני באתי. באתי במקלי, אני ולא אחר, אני ולא הוא, אני עם שעתי, שאינני ראוי לה, אני שנפגעתי, אני שלא נפגעתי, אני שזיכרוני עמי, אני שזיכרוני חלש, אני, אני, אני..."

"הוא אומר, הוא אומר... אתה שומע, הוא אומר... ואתה שומע, כמובן, אתה שומע, הוא איננו אומר דבר, הוא איננו עונה דבר, כי אתה שומע, זה הוא עם הקרחונים, הוא שהתקפל שלוש פעמים, ולא למען האנשים... הירוק-עם-הלבן שם, הוא עם שושן-התרבוש, הוא עם הפעמונית... אבל אני, בן-דוד, אני, שאני עומד פה, ברחוב הזה פה, שאינני שייך אליו, היום, כעת, כי הוא שקע, הוא ואורו, אני פה עם הצל, שלי ושל נכרי, אני – אני, שאני יכול לומר לך:

שכבתי על הסלע, אז, אתה יודע, על משטח הסלע, ולידי, שם הם שכבו, האחרים, שהיו כמוני, האחרים, שהיו אחרים ממני ובדיוק כמוני, בני-הדודים: והם שכבו שם וישנו, ישנו ולא ישנו, והם חלמו ולא חלמו, והם לא אהבוני ואני לא אהבתים, כי הייתי אחד, ומי רוצה לאהוב אחד? והם היו רבים, אפילו יותר מאלה ששכבו שם סביבי, ומי רוצה להיות מסוגל לאהוב את כולם, ולא אכחד ממך, לא אהבתי אותם, את אלה שלא יכלו לאהבני, אהבתי את הנר שבער שם, משמאל בפינה, אהבתיו, כי הוא בער עד כלות. לא משום שבער עד כלות, כי הוא, כי זה היה נרו, הנר שהוא, אבי אמותינו, הדליק, כי באותו ערב החל יום, יום מסוים, יום שהיה השביעי, היום השביעי שבעקבותיו בא היום הראשון, השביעי ולא האחרון, אהבתי, בן-דוד, לא אותו, אהבתי את בעירתו עד כלות, ויודע אתה, מאז לא אהבתי דבר.

לא כלום, לא: או אולי את זאת, את מה שבער כאן עד כלות כמו אותו נר באותו היום, השביעי ולא האחרון: לא האחרון, לא, כי הרי אני נמצא פה, כאן, ברחוב הזה, שעליו אומרים שיפה הוא, הרי אני כאן, ליד שושן-התרבוש והפעמונית, ומאה צעדים הלאה, שם למעלה,  שלשם אשים פעמיי, שם עולה הארזית אל האורן, אני רואה זאת, אני רואה זאת ואינני רואה זאת, ומקלי, הוא דיבר, דיבר אל הסלע, ומקלי, כעת הוא שותק, והסלע, אתה אומר, הוא יכול לדבר, ובעיני, שם תלוי הרדיד, הרדיד המתנדנד, שם תלויים הרדידים, המתנדנדים, הרמת את האחד, וכבר תלוי שם השני, והכוכב – כי כן, הוא ניצב כעת מעל ההרים, אם ירצה לבוא הנה יצטרך להתחתן ובמהרה לא יהא עצמו אלא חצי רדיד וחצי כוכב, ואני יודע,  אני יודע, בן-דוד, אני יודע, פגשתי אותך, כאן, ושוחחנו, רבות, והקפלים שם, אתה יודע, לא למען האנשים הם שם ולא למעננו, שהולכים כאן ופוגשים איש את רעהו. אנו כאן תחת הכוכב, אנו, היהודים, שבאנו הנה, כמו לנץ, דרך ההרים, אתה גדול ואני קטן, אתה, הפטפטן, ואני, הפטפטן, אנחנו עם המקלות, אנחנו עם שמותינו שאין לבטאם, אנחנו עם צללינו, שלנו ושל נכרים, אתה כן ואני כאן – אני כאן, אני: אני, שיכול לומר לך כל זאת, יכול היה לומר: שאינני אומר לך זאת ולא אמרתי לך: אני עם שושן-התרבוש משמאלי, אני עם הפעמונית, אני עם הבוער עד כלות, הנר, אני עם היום, אני עם הימים, אני פה ואני שם, אני, אולי מלוּוֶה – כעת! – באהבתם של הלא-אהובים, אני כאן בדרך אליי, למעלה."      

(שושן-התרבוש הוא שושן האלפים האדמוני המכונה Tuerkenbund והפעמונית היא Rapunzel.)

שימו לב לקטע בטקסט שתירגמתי כך:

"עם מי, בן-דוד, עליו להָשִׂיחַ? הוא איננו מֵשִׂיחַ, הוא מדבר, ומי שמדבר, בן-דוד, איננו מֵשִׂיחַ עם איש, הוא מדבר, כי אף לא אחד שומע לו, אף לא אחד ואף-לא-אחד, ואז הוא אומר, הוא ולא פיו ולא לשונו, הוא ורק הוא אומר: אתה שומע?"

במלים "אף לא אחד" תירגמתי את הביטוי niemand באות קטנה, ובצירוף הממוקף אף-לא-אחד תירגמתי את הביטוי Niemand באות גדולה, כאילו היה זה שמו של אדם. את השימוש הזה באות גדולה בביטוי שמופיע כרגיל באות קטנה, לא המציא צלאן אלא שאל מטקסט של קפקא מתוך יצירתו המוקדמת "התבוננות", טקסט קצרצר שמכונה "טיול בהרים" ואני מתרגמת אותו כאן:

פרנץ קפקא / הטיול להרים

"אינני יודע", קראתי בלי טרוניה, "באמת שאינני יודע. אם אף לא אחד בא, הרי בעצם בא אף לא אחד. לאף לא אחד עשיתי רעה, אף לא אחד עשה לי רעה, אך אף לא אחד רוצה לעזור לי. בהחלט אף לא אחד. אבל בעצם אין הדבר כך. רק שאף לא אחד עוזר לי, אחרת אף לא אחד היה נחמד. בלב חפץ – ומדוע לא – הייתי יוצא לטיול עם חבורה של אף-לא-אחד בהחלט. כמובן להרים, וכי לאן מלבד זאת? איך אף-לא-אחד האלה נלחצים איש אל רעהו, הזרועות הרבות האלה התלויות ונמתחות לרוחב, הרגליים הרבות האלה, שצעדים זעירים מפרידים ביניהן! מובן שכולם לבושים בפראק. אנחנו הולכים לא רע, הרוח נושבת דרך הרווחים, שאנו וגפינו מותירים פתוחים. בהרים יוצאים צוארינו לחופשי! פלא הוא שאיננו שרים."

ואף אצל קפקא תירגמתי niemand באות קטנה כ"אף לא אחד" ו-Niemand באות גדולה כאף-לא-אחד כאילו היה זה אדם שזה שמו.

השפעתו של קפקא על צלאן, שתירגם את יצירות קפקא לרומנית, ידועה, אבל אין זו השפעה כפשוטה. אצל קפקא מייצג "אף-לא-אחד" את תחושת הבדידות המלוה אותו, בדידות שהופכת לישות בפני עצמה, והיא מיוצגת על ידי האנשים שאינם קיימים אבל מדומיינים כחבורה שלמה של אנשים מדומיינים. צלאן הוא זה שהפך את Niemand באות גדולה של קפקא לייצוג של האלהים שאיננו, וכך הופכת השיחה בין שני היהודים, שמנסים להשיח זה עם זה, שהרי אין אלהים שיקשיב להם, לקינה על העדר האלהים, כשם שהיא קינה על הנעדרים, על אלה שלא היה מסוגל לאהוב, ולכן לא היה מסוגל להציל. זוהי שיחה על אין מציל, שיחה שצלאן חשב שהיה צריך לקיים עם אדורנו, אבל לא היה מסוגל.

ואותו אף-לא-אחד שהוא העדר האלהים מופיע בשירו של צלאן "תהלים", שהוא שיר מר המהלל את אף-לא-אחד ומקונן על הווית האנשים שחיים את העדר האלהים, שבכך התחבר צלאן ליגונו של ניטשה המשוטט בפסגות ויערות סילס-מריה בשפיותו ובטירופו:

תהלים

אַף לֹא אֶחָד לָשׁ אוֹתָנוּ שׁוּב מֵאֲדָמָה וְטִיט

אַף לֹא אֶחָד מַשְׁבִּיעַ אֶת עֲפָרֵנוּ.

אַף לֹא אֶחָד.

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ, אַף לֹא אֶחָד.

לְמַעַנְךָ

רוֹצִים אָנוּ לִפְרֹחַ.

לְנֶגְדֵךָ.

לֹא כְלוּם הָיִינוּ,

הִנְנוּ, נִהְיֶה

אָנוּ נוֹתָרִים, פּוֹרְחִים:

שׁוֹשַׁנַּת הַלֹּא כְלוּם

שׁוֹשַׁנָּה שֶׁל אַף לֹא אֶחָד.

עִם עַמּוּד עֱלִי זַךְ נֶפֶשׁ

עִם זִיר אַבְקָן יְדוּעַ שָׁמַיִם

הַכּוֹתֶרֶת אֲדֻמָּה

מִמִּלַּת אַרְגָּמָן, שֶׁשַּׁרְנוּ

מֵעַל, הוֹ, מֵעַל לַחוֹחַ.

כשאני קוראת בקול רם "אף לא אחד" אני מאריכה ב"אחד", כמו בסופה של קריאת שמע.

בשנת 1959 נולד גם אחי, גלעד מרגלית ז"ל. היום ה-4 בינואר, אמור היה לחגוג את יום הולדתו ה-56, אבל לא זכה. ביולי האחרון הלך לעולמו. כשאני קוראת את מלותיו של צלאן: "אינכם נמצאים, ויולי איננו יולי", עובר בי רעד. אני מקדישה את הרשימה הזאת, שמאד אהבתי לכתוב, לזכרו של אחי ולחברתו תיבדל לחיים אסתי מירון-הולץ, ילידת ההרים היפים של שוויץ, שעמה קיוה אחי לחיות חיים ארוכים ומאושרים ולא זכה. אנו, שיש לנו אלהים, אמורים לקבל ולהצדיק את הדין, ואין לנו זכות המחאה.

ספר תרגומי קפקא שלי