אורי בר-און / 10% ילדה שלי

הצפייה בסרטו של אורי בר-און "10% ילדה שלי", גרמה לי להתרגשות גדולה מאד, ליתר דיוק בכיתי די הרבה בסרט, שלרוב הוא דוקא מצחיק, אבל מצליח לגעת מאד בעדינות במקומות כואבים, בחייהם המבולבלים, מלאי התקוות והתיסכולים, של יוצרים צעירים, ובחייהן של אמהות גרושות וילדיהן, שככל שהן מנסות לפתוח דף חדש וטוב יותר בחייהן, נישואיהן האומללים עוקבים אחריהן כמו מכוניתו הצהובה עם הגג הנפתח של אביה של פראני, שעוקבת אחרי הילדה פראני ו"בן זוגה החדש",  ניתאי-ניקו, מאהבה הצעיר של אמה, שהוא גיבור הסרט, ואודי פרסי משחק אותו בדרך שחודרת לנשמה, ואי אפשר להתיק ממנו את העיניים. למרות קסמה הבלתי מעורער של יהלי פרידמן שמשחקת בטבעיות גמורה את פראני, אודי פרסי ממלא את המסך, ועיניו העצובות הן אלה שממשיכים לראות לפני העיניים גם אחרי שהסרט מסתיים.

נקודת המוצא שאורי עצמו הציג לסרטו היא השאלה האם הורים חורגים חייבים להיות האם החורגת של סינדרלה או שלגיה, שאלה שהניעה אותו ליצור מתוך חייו שלו את הסרט, שכמו באגדות מרחיק מהבמה את ההורים הביולוגים ומעמיד במרכזו את היחסים בין בן-זוגה החדש של האם לבתה של אהובתו, אבל בהיפוך תפקידים: הילדה היא זו שמתעללת בו, כמחוות נאמנות לאביה, כביטוי של כעס כלפי אמה, כניסיון של ילדה קטנה לאחות את חייה שנקרעו מבלי שהיתה לה שליטה על כך, והוא, שאהובתו תובעת ממנו למלא תפקיד של אב חליפי ולסייע לה בטיפול בילדה, מנסה להתידד איתה, לקנות את לבה במיטב כישרונו ובעל כורחו לתפקד כאב, תפקיד שהוא פוחד ממנו פחד גדול ואולי אפילו מתבייש בו. קשה לומר שניקו מתבגר בסרט. הוא מנסה לקנות את לבה של פראני כמו ילד שמנסה לפתות חבר לשחק עמו. הדבר שמניע יותר מכל את יחסיו של ניקו עם בת אהובתו פראני, היא העובדה ששניהם חסרי אחיזה משלהם בעולם – פראני היא ילדה בת שבע שאמה שולחת את מאהבה לקחתה מבית-הספר ולהשגיח עליה, מבלי לשאול לרצונה של פראני ומבלי לחשוב מה משמעות הדבר עבור בתה, אפילו מבלי לומר לה מראש שניקו יבוא לקחת אותה, וניקו הוא מאהב צעיר ומבולבל וחסר-אמצעים של אשה שהיא אם לילדה, שמתאמץ להתגבר על הילדותיות והפחד מאחריות שלו עצמו כדי לרצות את אהובתו, ומיטלטל בין מאמציו לנהוג כמבוגר אחראי לבין פרצי הילדותיות והבריחה מאחריות שלו. הקשר שמתפתח ומתהדק בינו לבין פראני נובע מכך שלשניהם יש מעט מאד שליטה בחייהם ומעט מאד יכולת להתמודד עם הקשיים והתיסכולים שעמם הם אנוסים להתמודד, והם נאחזים זה בזו כמו אח ואחות עזובים שהוריהם נטשו אותם לבדם ביער, והטילו עליהם לחפש את הדרך הביתה לבדם. אבל זה קשר חסר-תקוה, כי הוא איננו נובע מכך שניקו מקבל את פראני כבתה של אהובתו וכאביה החורג, אלא מכך שהוא נוטה לשכוח שהיא ילדה קטנה ולא חברה בת גילו, ואילו פראני נצמדת אליו מפני שאין מישהו אחר שבאמת מתעניין בה או טורח להתייחס אליה, גם אחיות או אחים אין לה, אמה איננה שואלת ואיננה טורחת להסביר לה דבר, וניקו הופך לאדם היחיד שהיא יכולה לשתף במצוקותיה ולהפיג בחברתו את בדידותה. באינטימיות שנוצרת בין ניקו לפראני בעל-כורחם הם הופכים לשותפי סוד, והסודות שהם מגלים זה על זו מעיקים על שניהם עד מאד. הקשר בין פראני לניקו מתפתח בצל קשיי התקשורת בין הוריה ובין כל אחד מהם לפראני. נדמה שחוץ מניקו איש איננו מדבר איתה או אליה. היא לומדת הכל מהתבוננות והקשבה לדברי המבוגרים בינם לבין עצמם ומתגובותיהם היא מחליטה איך לנהוג, והיא עושה זאת על דעת עצמה.    

ניקו כועס על כך שאסור לפראני לספר לאביה על יחסיו עם אמה, כי לילדים, הוא אומר, מותר לומר מה שהם רוצים למי שהם רוצים. אבל זו איננה אמירה של אדם מבוגר שכועס על יחס בלתי ראוי לילד, כי ניקו איננו אומר את הדברים רק על פראני – הוא תובע גם לעצמו את הזכות לספר כל דבר לכל אחד. כשניקו מדבר עם פראני, הוא שוכח לא פעם שהוא מדבר עם ילדה קטנה. הוא מספר לה דברים שלא מספרים לילד, והוא עתיד לשלם על כך מחיר כבד.

גור בנטוויץ' הנהדר בתפקיד יואב, בעל הבר שבו ניקו עובד, ממלא עבורו מעין תפקיד אב, אבל גם בתמיכתו ניקו מתקשה להתבגר ולקבל החלטות. הסרט מותח קו ישר בין היכולת להתבגר ליכולת להפוך לאב, בין הבגרות לאבהות. הקושי של ניקו להתבגר מונע ממנו להפוך לאב, בין אם אב אמיתי או אב חורג.

יש משהו עצוב בסרט הזה, שכאמור לרוב הוא דוקא מצחיק. יש בו סוג של מראה על יחסם של אנשים לילדים, שלכאורה אין בו שום דבר קיצוני או טראגי: איש איננו מכה את פראני גם כשהיא מאד מעצבנת, היא איננה ילדה מוזנחת או מורעבת, היא יפה ונקייה, אנשים אוהבים ומפנקים אותה, אבל בעצם היא איננה יכולה לסמוך על איש מלבד המאהב הילדותי של אמה, שהוא חמוד ונוגע ללב, לא שום דבר שמתקשר עם הדימוי המפלצתי של אב או אם חורגת, אבל הוא איננו אדם שאפשר לסמוך עליו, ובכל זאת פראני יכולה לדבר רק איתו על מה שמתחולל בנפשה. לפראני יש אמא ואבא ואבא חורג ואולי תהיה לה גם אמא חורגת, ובעצם אין לה איש שהיא יכולה לבטוח בו. זה סרט שאיננו מתיימר לאמירה גדולה על המציאות. הוא מקפיד לספר רק סיפור אישי קטן, והוא מקפיד להתמקד בקשר בין המאהב הצעיר לבת אהובתו כדי להאיר במיוחד את הקשר המסוים הזה, ובכל זאת הוא מספר, אולי מבלי להתכוון לכך כלל, את סיפורם של ילדים כה רבים בימינו, שבקושי רואים את הוריהם האמיתיים ובקושי זוכים לדבר איתם, בעידן שיש בו כל כך הרבה דרכי התקשרות מתוחכמות, ורק השיחה הכנה והטבעית פנים אל פנים הופכת נדירה כל כך במציאות.

הצילום של דניאל קדם וקובי צאיג יפהפה ותל אביב נראית בסרט קסומה, גם מצד החצרות האחוריות הפחות מחמיאות שלה.

הסרט "10% ילדה שלי" מוצג עכשיו בהצגות טרום-בכורה ויעלה לאקרנים בקרוב.