השמאל רוצה יגאל עמיר

אפילו מירי רגב לא תיארה לעצמה שהשמאל מטומטם עד כדי כך. היא לא באמת רצתה לפסול סרט על יגאל עמיר – במחנה תומכיה של מירי רגב, יצחק רבין ולא יגאל עמיר הוא הדמות השלילית. לכן היא הציעה לפסטיבל הקולנוע "פשרה", שהסרט יוקרן מחוץ לפסטיבל, אבל יישאר מועמד לפרס בתחרות הקולנוע התיעודי של הפסטיבל, מה שאומר שהסרט נשאר בעצם חלק מהפסטיבל וגם עלול לקבל פרס, שיתפרש בהכרח כפרס לרצח רבין, והנהלת הפסטיבל מבינה זאת היטב, כפי שעולה מהאפולוגיה הארוכה והמביכה שצירפה להקרנת הסרט, כאילו מטרת הסרט היא לעורר מחשבה על בדידותו של הבמאי הרץ פרנק שעלה מרוסיה ולא נקלט בארץ, ולא לעורר חיבה ליגאל עמיר. לא חסרים סרטים תיעודיים מצוינים על סבלם של עולי ברית-המועצות בישראל: "סופרוומן" של יעל קיפר ורונן זרצקי ו"קולות מהבודקה" של לינה צ'פלין הם רק שניים מהם. הסרט על יגאל עמיר איננו סרט על כאב ההגירה, אלא המנון לרוצח רבין, ומירי רגב הביעה התנגדות סמלית נגדו, במחשבה שהדבר ישמש משקל נגד לצעדיה הדרקוניים כלפי תיאטרון אל-מידאן, שכבר נפגע מספיק מהוצאת הצגת "הזמן המקביל" מסל התרבות, צעד לגמרי צודק ומתבקש בעיניי של נפתלי בנט, כי מדינת ישראל איננה צריכה לממן צפיית תלמידי בית-ספר בהצגה המבוססת על סיפורו של מחבל רוצח ומגלה אהדה כלפיו, אבל אין הצדקה שמשרד התרבות ימנע מהתיאטרון תמיכה כוללת. נתניהו אמר בצדק שצריך להבחין בין חופש דיבור לבין מימון, ואכן צריך להבחין, וצריך גם להבחין בין קידום הצגה ספציפית לבין מימון לפעילות כוללת, שהפסקתו איננה ראויה כי היא פוגעת פגיעה לא מידתית בחופש הדיבור. מירי רגב חשבה לתומה שהשמאל לא יתלהב מסרט שכולו אהדה לרוצח רבין ושדבריה נגדו יזכו להסכמה משמאל, אבל היא טעתה. כשהשמאל שמע שמירי רגב מבקשת למנוע את הקרנת הסרט על יגאל עמיר בפסטיבל, הוא מיד נזעק וזעק: רוצים יגאל עמיר! רוצים יגאל עמיר! לא תקחו מאיתנו את הסרט הנפלא שסוגד לרוצח שרצח את השמאל בישראל ללא אפשרות תקומה! לא תמנעו מאיתנו להריע לאיש שהביא עלינו אסון שמעולם לא התאוששנו ממנו! אנחנו נראה למירי רגב! אנחנו רוצים את יגאל עמיר!

וכל זה מזכיר לי את הסיפור היפה על צב הנהר – יש גם גירסה עם שועל, אבל לא זה העיקר – צב הנהר שאכל לתושבי הכפר את הסרטנים החביבים עליהם, והם החליטו לתפוס ולשלוק אותו במקום את הסרטנים, וכך עשו. כשעמדו להטיל את הצב אל מי הסיר הרותחים, זעק הצב: בשלו אותי! שירפו אותי! איכלו אותי! רק אל תשליכוני למי הנהר! מיד רצו תושבי הכפר והשליכו את הצב למימי הנהר, והוא שחה לו שמח לדרכו והמשיך לזלול סרטנים.

כך נוהג גם השמאל שאך שמע את מירי רגב זועקת שלא תיתן לרוצח ראש הממשלה להיות כוכב ומיד עלה על בריקדות וזעק: רוצים יגאל עמיר! לא תקחו אותו מאיתנו! לא תמנעו מאיתנו למחוא כפיים ליגאל עמיר! ולימין היתה שמחה וצהלה.

ואולי בעצם, אם חושבים על מפלגת מר"ץ ועל עיתון "הארץ", צריכים להודות בצער שהם מעולם לא אהדו את יצחק רבין, בלשון-המעטה, ועשו הכל להורידו מהשלטון, ועיתון "הארץ" גם הצליח בכך יותר מאחרים. אי אפשר לשכוח איך בהפגנה ההיא עמדו אנשי מר"ץ עם השלט "השלום עבודה של מר"ץ", ורבין, שבעוד זמן קצר יירצח, הצביע על השלט ואמר: "השלט הזה זו חוצפה". אולי באמת מקומם הנכון הוא בין צופי הסרט על יגאל עמיר, ושלא ישכחו למחוא לו חזק כפיים.