היום, ה-3 ביוני, הוא יום מותו של קפקא בשנת 1924. אני מביאה כאן
תרגום של קטע סיפור מיומנו של קפקא, שמכס ברוד פירסם מן העיזבון.
מתוך יומני קפקא, 21 ביוני 1914
פיתוי בכפר
[השוליה הזקן עם צורת הזקן המשתנה]
[האשה הלבושה לבן באמצע החצר של טירת קינסקי. צללית ברורה של קמרון
החזה למרות המרחק. ישיבה נוקשה]
(שני המשפטים בסוגריים מרובעים לא נכללו בטקסט "פיתוי בכפר"
שמכס ברוד פירסם מתוך היומנים ולא ברור האם הם קשורים לטקסט).
פעם בקיץ, לקראת הערב, הגעתי לכפר, שמעולם לא הייתי בו עדיין. שמתי אל
לבי כמה רחבות ופנויות היו הדרכים. בכל מקום, לפני חוות האיכרים, נראו עצים זקנים
גבוהים. זה היה לאחר גשם, האויר היה נקי, הכל כה מצא חן בעיני. ניסיתי להראות זאת
בברכתי לאנשים, שעמדו לפני השערים. הם ענו בידידות, אם גם מסויגת. חשבתי שטוב יהיה
ללון פה, אם אמצא פונדק.
בדיוק עברתי על פני חומה גבוהה מגודלת-ירק של חוה, כאשר נפתחה בחומה
זו דלת קטנה, שלושה פרצופים הציצו החוצה, נעלמו, והדלת שוב נסגרה. "יוצא מן
הכלל", אמרתי הצדה, כאילו היה לי מלוה. ובאמת עמד לידי, כאילו כדי להביך אותי,
איש גדול, ללא כובע ומעיל, במקטורן שחור סרוג, ועישן מקטרת. התעשתי מיד ואמרתי,
כאילו כבר קודם הייתי מודע לנוכחותו: "הדלת! גם אתה ראית, איך נפתחה הדלת
הקטנה הזאת?"
"כן", אמר האיש. אבל מדוע זה יוצא מן הכלל? אלה היו ילדי
החוכר. הם שמעו את צעדיך והסתכלו, מי הולך פה כל כך מאוחר בערב."
"אכן זה הסבר פשוט", אמרתי בחיוך, "לזר הכל נראה יוצא
מן הכלל. אני מודה לך." והמשכתי. אבל האיש הלך אחרי. בעצם לא התפלאתי על כך,
יכול להיות שדרכי היא גם דרכו, אבל לא היתה סיבה לכך שנלך זה אחר זה, במקום זה לצד
זה.
הסתובבתי ושאלתי: "האם זו הדרך הנכונה לפונדק?"
האיש נותר על עומדו ואמר: "פונדק אין לנו, או ליתר דיוק יש לנו
אחד, אבל אינו ראוי למגורים. הוא שייך לקהילה, ומכיוון שאיש לא היה מעוניין בו,
היא השכירה אותו כבר לפני שנים לנכה קשיש, שהיתה חייבת לדאוג לו עד אז. הוא מנהל
אותו כעת יחד עם אשתו, ובאופן כזה שאי אפשר לחצות את סף הדלת, כה גדול הסירחון
שיוצא משם. בחדר הפונדקי מחליקים מרוב לכלוך החוצה. פונדק עלוב, בושה לכפר, בושה
לקהילה."
התחשק לי לסתור את דבריו,
מראהו גירה אותי לכך, הפנים האלה הרזים ביסודם עם הלחיים הצהבהבות, דמויות
העור, שאינן מרופדות היטב, והקמטים השחורים, התועים על פני כל הפנים עם תנועות
הלסתות. "ככה", אמרתי, מבלי לבטא תמיהה נוספת על נסיבות אלה, ואז
המשכתי: "בכל זאת אתגורר שם, כי כבר החלטתי ללון כאן."
"יהי כן", אמר האיש בחופזה, "אבל לפונדק עליך ללכת
מכאן", והוא הצביע לכיוון שממנו באתי, "לך לפנייה הבאה ואז תסתובב
ימינה. מיד תראה שלט של פונדק. שם זה נמצא."
הודיתי על המידע, ושוב חלפתי על פני האיש. שכעת התבונן בי בתשומת-לב
מיוחדת. אמנם לא יכולתי להתגונן נגד האפשרות שהראה לי אולי כיוון שגוי, גם לא
הייתי צריך להתפלא על כך שאילץ אותי כעת לעבור שוב על פניו, ולא על כך שהניח כה
מהר לאזהרתו לגבי הפונדק. את הפונדק יכול היה להראות לי גם מישהו אחר, ואם הוא
מלוכלך, הרי אני יכול גם לישון פעם בלכלוך, אם רק יבוא על סיפוקו יצר ההתנגדות
שלי. מלבד זאת לא היתה לי ברירה אחרת, כבר החשיך, דרכי העפר התלחלחו מגשם, והדרך
לכפר הסמוך עוד היתה ארוכה.
האיש כבר היה מאחורי והתכוונתי שלא להתעסק איתו יותר, אבל שמעתי קול
אשה שדיברה אליו. הסתובבתי. מן החושך שמתחת לקבוצת עצי דולב יצאה אשה גדולה
זקופת-קומה. שמלתה בהקה בחום-צהבהב, על ראשה וכתפיה היה מונח אריג שחור בסריגה
גסה. "בוא כבר הביתה", היא אמרה לאיש, "למה אתה לא בא?"
"אני כבר בא", הוא אמר, "תחכי רק עוד קצת. אני רק רוצה
עוד להסתכל, מה האיש הזה יעשה כאן. הוא זר. הוא מסתובב פה בלי שום צורך. רק
תראי."
הוא דיבר עלי כאילו הייתי חירש, או כאילו לא הבנתי את שפתו. אמנם לא
היה אכפת לי מה שאמר, אבל כמובן יכול היה להיות בלתי נעים עבורי, לו הפיץ בכפר
שמועות בלתי נכונות אודותי. אמרתי איפוא לאשה: "אני מחפש כאן את הפונדק, לא
שום דבר אחר. לבעלך אין זכות לדבר עלי ככה ולתת לך אולי רושם מוטעה לגבי."
אבל האשה בקושי הביטה בי, אלא הלכה לבעלה – זיהיתי נכון שהוא בעלה,
היחס ביניהם היה כה מובן מאליו – והניחה את ידה על כתפו: "אם אתה רוצה משהו,
אז תדבר עם בעלי, לא איתי."
"אני לא רוצה כלום", אמרתי, רוגז על ההתנהגות הזאת,
"אני לא מתעסק אתכם, אל תתעסקו איתי, זו בקשתי היחידה." האשה נדה בראשה,
את זה עוד יכולתי לראות בחושך, אבל את מבע עיניה כבר לא ראיתי. בוודאי רצתה לענות
דבר מה, אבל בעלה אמר לה: "תהיי בשקט!" והיא שתקה.
נדמה היה לי שהפגישה הזו הסתיימה, הסתובבתי ורציתי ללכת הלאה, אבל
מישהו קרא: "אדון". נראה היה שהכוונה אלי. במבט ראשון לא ידעתי כלל מאין
בא הקול. אז ראיתי מעלי על חומת החוה צעיר יושב, שברגליים מיטלטלות וברכיים שמכות
זו בזו אמר לי באדישות: "עכשיו שמעתי שאתה רוצה ללון בכפר. חוץ מאשר כאן בחוה
לא תקבל בשום מקום אכסניה ראויה."
"בחוה?" שאלתי ושלא מרצוני, אחר כך כעסתי על כך, הסתכלתי
בשאלה על בני הזוג, שכל הזמן עמדו שם שעונים זה על זו וצפו בי.
"ככה זה", הוא אמר, בתשובתו כמו בכל התנהגותו היתה יהירות.
"משכירים כאן מיטות?" שאלתי שוב, כדי להיות בטוח, וכדי להדוף
את האיש המציג עצמו כמשכיר.
"כן", אמר, וכבר היפנה את מבטו מעט ממני, "נותנים פה
מיטות ללילה, לא לכל אחד, אלא רק למי שמציעים לו."
"אני מקבל את ההצעה", אמרתי, "אבל כמובן אשלם על המיטה
כמו בפונדק."
"בבקשה", אמר האיש וכבר מזמן הביט מעלי הלאה, "לא נרמה
אותך".
הוא ישב למעלה כמו האדון, אני עמדתי למטה כמו משרת זוטר, היה לי חשק
רב לידות בו אבן, כדי להפוך את דמותו לממשית יותר, במקום זאת אמרתי: "אז פתח
לי בבקשה את הדלת."
"היא לא נעולה", הוא אמר.
"היא לא נעולה", חזרתי אחריו בזעף. כמעט מבלי דעת פתחתי את הדלת
ונכנסתי. במקרה הסתכלתי מיד לאחר כניסתי למעלה אל החומה. האיש כבר לא היה למעלה.
ברור שלמרות גובהה של החומה הוא קפץ למטה ואולי שוחח עם הזוג. אם ברצונם לשוחח, מה
יכול היה לקרות לי, בחור צעיר, שמזומניו עולים בקושי על שלושה זהובים, ויתר רכושו
איננו כולל הרבה יותר מחולצה נקיה בתרמילו ואקדח בכיס מכנסיו. מלבד זאת האנשים כלל
לא נראו כאילו ברצונם לשדוד מישהו. אבל מה יכלו לרצות ממני מלבד זאת?
זה היה הגן המוזנח הרגיל של חוות איכרים גדולה, למרות שחומת האבנים
המוצקה גרמה לי לצפות ליותר. בעשב הגבוה עמדו, ברווחים קבועים ביניהם, עצי דובדבנים
כמושים. במרחק נראה בית האיכרים, מבנה חד קומתי רחב. כבר החשיך מאד. איחרתי להגיע:
אם האיש על החומה שיקר לי, יכולתי להימצא במצב לא נעים. בדרך לבית לא פגשתי איש,
אבל כבר כמה צעדים לפני הבית ראיתי דרך הדלת הפתוחה, בחדר הראשון, שני זקנים
גדולי-גוף, איש ואשה זו לצד זה, פניהם פונים לדלת, אוכלים איזו דיסה מתוך קערה
אחת. בחשכה לא הבחנתי ביתר דיוק, רק על מעילו של האיש ריצד פה ושם משהו מוזהב, כנראה הכפתורים או אולי שרשרת השעון.
בירכתים לשלום ואז אמרתי, מבלי לחצות את סף הדלת: "בדיוק חיפשתי בכפר
מקום לינה, אז איש צעיר, שישב על חומת הגן שלכם, אמר לי שאפשר ללון כאן בחוה תמורת
תשלום." שני הזקנים תקעו את כפותיהם בדיסה, נשענו אחורה על הספסל וצפו בי
בשתיקה, התנהגותם לא היתה ידידותית במיוחד. לכן הוספתי: "אני מקוה שהמידע
שקיבלתי נכון, ושלא הפרעתי לכם שלא לצורך." אמרתי זאת בקול רם מאד, כי אולי
היו השניים גם כבדי-שמיעה.
"התקרב בבקשה", אמר האיש לאחר זמן מה.
רק מאחר שהיה כה זקן צייתתי לו, אחרת הייתי כמובן עומד על כך שיענה לי
תשובה ברורה על שאלה ברורה. בכל מקרה אמרתי בעודי נכנס: "אם האירוח שלי עלול
לגרום לכם קושי ולו הקטן ביותר, אנא אימרו לי זאת בגלוי, אני בהחלט לא אתעקש על
כך. אני אלך לפונדק, זה לגמרי לא משנה לי."
"הוא מדבר כל כך הרבה", לחשה הזקנה.
זה יכול היה להשתמע רק כעלבון. על הנימוס שלי עונים בעלבונות, אבל זו
היתה גברת זקנה, הייתי חסר-אונים מלהתגונן. ובדיוק חוסר האונים הזה היה אולי הסיבה
שהערתה הבלתי ניתנת לדחייה של האשה השפיעה עלי הרבה יותר מהראוי. חשתי הצדקה כלשהי
לגינוי כלשהו, לא מפני שדיברתי יותר מדי, כי בעצם אמרתי רק את הנחוץ ביותר, אלא
מסיבות אחרות, שנוגעות לעצם קיומי. לא אמרתי עוד דבר, לא התעקשתי על תשובה, בפינה
חשוכה קרובה ראיתי ספסל, הלכתי אליו והתיישבתי.
הזקנים החלו שוב לאכול, נערה נכנסה מחדר צדדי והציבה על השולחן נר
דולק. כעת ראו עוד פחות מקודם, הכל הצטמק בחשכה, רק הלהבה הקטנה היבהבה מעל
לראשיהם הכפופים מעט של הזקנים. כמה ילדים רצו פנימה מן הגן, אחד נפל ובכה, האחרים
האטו את ריצתם ועמדו כעת מפוזרים בחדר. הזקנה אמרה: "לכו לישון, ילדים."
מיד הם התאספו, רק הבוכה עדיין ייבב, ילד אחד שהיה קרוב אליי משך אותי
במעיל, כאילו חשב שגם עלי לבוא עימם. האמת שרציתי גם אני ללכת לישון, אז קמתי
והלכתי בשתיקה מן החדר, כאיש גדול בין הילדים, שאמרו בקול רם וביחד "לילה
טוב". הילד הקטן הידידותי אחז בידי, כך שהתמצאתי בקלות בחושך. מאד מהר הגענו
לסולם, עלינו למעלה והגענו לעליית-הגג. דרך צוהר קטן פתוח בדיוק ראו את הירח הצר,
זה היה תענוג לעמוד תחת הצוהר – ראשי כמעט יצא ממנו – ולנשום את האויר, שהיה חמים
וקריר כאחת. על הרצפה ליד אחד הקירות שפכו קש, שם היה מספיק מקום לישון גם בשבילי.
הילדים – אלה היו שני בנים ושלוש בנות – התפשטו בעודם צוחקים. אני השלכתי את עצמי
על הקש בבגדיי, בכל זאת הייתי בין זרים, ולא ציפיתי לחוש פה משוחרר. נשען על מרפקי
התבוננתי זמן מה בילדים, ששיחקו חצי עירומים בפינה. אבל אז חשתי את עצמי כה עייף,
שהנחתי את הראש על תרמילי, פשטתי את זרועותי, זמן מה עוד שוטט מבטי על קורות הגג,
ונרדמתי. בהירדמי נדמה היה לי ששמעתי עדיין את אחד הבנים צועק: "זהירות, הוא
בא!", ואז הידהדו בתודעתי הנעלמת צעדיהם הממהרים של הילדים, שרצו אל מקום
משכבם.
בוודאי ישנתי רק זמן קצר מאד, כי כשהתעוררתי, נפל אור הירח דרך הצוהר
כמעט ללא שינוי על אותו המקום ברצפה. לא ידעתי מדוע התעוררתי, כי ישנתי שינה עמוקה
ללא חלומות. אז הבחנתי לידי, בערך בגובה אוזני, בכלב שעיר ממש קטן, אחד מאותם כלבי
שעשועים דוחים עם ראש גדול יחסית מוקף תלתלים, שבו משובצים העיניים והפה כמו
תכשיטים מחומר חסר חיים דמוי קרן. איך הגיע לכפר כלב-כרך שכזה? מה הביא אותו בלילה
אל הבית? מדוע נעמד ליד אוזני? נהמתי עליו כדי שיילך, אולי היה צעצוע של הילדים והגיע
אליי רק בטעות. הוא נרתע מנהימתי אבל לא ברח. אלא רק הסתובב סביב, נעמד שם כעת על
רגליו העקומות והראה את גופו המדולדל, הקטן במיוחד ביחס לראשו הגדול. מכיוון שנשאר
רגוע, רציתי לחזור לישון, אך לא יכולתי, כל הזמן ראיתי בדיוק לפני עיניי העצומות
את הכלב הקטן מתנדנד באוויר והעיניים יוצאות מחוריהן. זה היה בלתי נסבל, לא יכולתי
לסבול את החיה לידי, קמתי ונטלתי אותו בזרועי כדי להוציאו החוצה. אבל החיה שהיתה
עד כה כה אדישה החלה להתגונן, וניסתה לתופסני בטפריה, לכן נאלצתי להישמר גם
מטלפיו, מה שהיה קל מאד: את כל ארבעתם יכולתי לאחוז ביד אחת.
"ובכן, כלבלבי", אמרתי לראש הנרגש עם התלתלים המיטלטלים
מטה, והלכתי עמו בחושך כדי לחפש את הדלת. רק כעת שמתי לב, כמה שקט היה הכלבלב, הוא
לא נבח ולא צרח, רק דמו היכה בפראות בכל עורקיו, בזאת חשתי. לאחר כמה צעדים –
תשומת הלב שדרש הכלב גרמה לי להיות בלתי זהיר – נתקלתי למרבה הכעס באחד הילדים
הישנים. כעת היה לגמרי חשוך בעליית הגג – דרך הצוהר הקטן חדר עדיין רק מעט אור.
הילד נאנח, עמדתי לרגע ללא נוע ולא הרחקתי את רגלי, כדי לא לעורר את הילד עוד יותר
בתנועותי. זה היה מאוחר מדי, פתאם ראיתי סביבי את הילדים מתרוממים בכותנותיהם
הלבנות כאילו נדברו, כמו לפי פקודה. זו לא היתה אשמתי, אני הערתי רק ילד אחד,
וההתעוררות הזאת לא היתה כלל התעוררות, רק הפרעה קטנה, ששנת ילד היתה צריכה לגבור
עליה בקלות. כעת הם היו ערים. "מה אתם רוצים, ילדים", שאלתי,
"תמשיכו לישון".
"אתה מחזיק משהו", אמר אחד הבנים, וכל החמישה הקיפו אותי.
"כן", אמרתי, לא היה לי מה להסתיר – לו רצו הילדים לשאת את החיה
החוצה זה היה אפילו עדיף. "אני מוציא החוצה את הכלב הזה, הוא לא נתן לי
לישון. אתם יודעים למי הוא שייך?"
"לגברת קרוּסטֶר", כך דימיתי לפחות לשמוע מתוך קריאותיהם
המבולבלות, הלא ברורות, המנומנמות, שלא כיוונו אליי אלא זה לזה.
"מי זו הגברת קרוסטר?" שאלתי, אבל כבר לא קיבלתי מהילדים
הנרגשים שום תשובה. אחד מהם נטל מזרועי את הכלב, שכעת נרגע לגמרי, ומיהר איתו
החוצה, כולם הלכו אחריו.
לא רציתי להישאר כאן לבד, גם הישנוניות כבר הסתלקה ממני, אמנם
התמהמהתי רגע, נדמה היה לי שאני מתערב יותר מדי בענייני הבית הזה, שאיש בו לא הראה
אמון רב כלפי, אבל לבסוף רצתי אחרי הילדים. שמעתי מעט לפני את רגליהם מגששות, אבל
בחשיכה הגמורה ובדרכים הלא מוכרות מעדתי תכופות, ואפילו חבטתי את ראשי חבטה כואבת
בקיר. הגענו גם לחדר שבו פגשתי לראשונה את הזקנים, הוא היה ריק, ודרך הדלת הפתוחה
תמיד ראו את הגן באור הירח. "צא החוצה", אמרתי לעצמי, "הלילה חם
ובהיר, אפשר לצעוד הלאה או אפילו ללון תחת כיפת השמיים. הרי זה כה חסר-טעם, לרוץ
פה אחרי הילדים." אבל בכל זאת רצתי הלאה, גם השארתי בעליית הגג כובע, מקל
ותרמיל. אבל איך הילדים רצו! את החדר המואר באור הירח, כפי שראיתי בבירור, הם חצו
בכותנותיהם המתנפנפות בשתי קפיצות. עלה בדעתי, שגמלתי כראוי להעדר הכנסת האורחים
בבית זה, בכך שהבהלתי את הילדים, גרמתי לריצה סביב הבית, אפילו, במקום לישון. הבית
המה כולו (צעדי רגלי הילדים היחפות בקושי נשמעו לצד מגפי הכבדים) ולא ידע כלל מה
יכול להיגרם בעקבות כל זה.
לפתע האיר אור בהיר. בחדר שנפתח לפנינו, עם כמה חלונות פתוחים לרווחה,
ישבה ליד שולחן גברת עדינה וכתבה לאור מנורה עומדת גדולה ויפה. "ילדים!"
היא קראה מופתעת. אני טרם ראיתיה, נשארתי לפני הדלת בצל. הילדים הניחו את הכלב על
השולחן, הם מאד אהבו את האשה, שוב ושוב הם ניסו להביט בעיניה, אחת הילדות אחזה
בידה וליטפה אותה. היא הניחה לכך לקרות ובקושי שמה לב לכך. הכלב עמד לפניה על נייר
המכתבים, שעליו היא בעצם כתבה, ופשט כנגדה את לשונו הקטנה הרועדת, שנראתה בבהירות
קצת מתחת לאהיל. הילדים ביקשו כעת, שתרשה להם להישאר שם, וניסו לקבל את הסכמתה
בחנופה. האשה לא היתה נחרצת, היא קמה ופשטה את זרועותיה, והראתה על המיטה היחידה
והרצפה הקשה. הילדים לא רצו להתחשב בכך וכהוכחה נשכבו על הרצפה, בדיוק היכן שעמדו:
זמן מה היה הכל שקט. האשה הביטה בחיוך, ידיה מקופלות בחיקה, על הילדים שלמטה. פה
ושם הרים אחד הילדים את ראשו, אבל מכיוון שראה גם את האחרים שוכבים, חזר ונשכב.
זה סוף הפרגמנט כפי שמכס ברוד פירסם אותו מתוך היומן. ביומן מתחיל מיד
אחר כך סיפור אחר:
"באחד הערבים שבתי הביתה מן המשרד מאוחר מן הרגיל", שברור
שאיננו שייך ל"פיתוי בכפר".
מכס ברוד פירסם את הטקסט הנ"ל תחת הכותרת המופיעה ביומן "פיתוי
בכפר", ללא שני המשפטים ששמתי בסוגריים מרובעים, ולמיטב ידיעתי איש לא קישר
אותו לרומן "הטירה", שנכתב על פי הידוע לנו בין ינואר לספטמבר 1922,
והתפרסם רק בשנת 1926, שנתיים לאחר מותו של קפקא. אבל לאחר שקראתם את ה"פיתוי
בכפר", אנא קיראו שוב את הפתיחה המוכרת לנו של "הטירה":
"זה היה מאוחר בערב, כשק. הגיע. הכפר רבץ בשלג עמוק. מן הטירה אי
אפשר היה לראות דבר. ענן וחשכה הקיפו אותה, אפילו אור חלש ביותר לא רימז על הטירה
הגדולה. ק. ניצב ארוכות על גשר העץ, שהוביל מן הדרך הראשית אל הכפר, והביט מעלה בָּרִיק
הנראה לעין.
אז הלך לחפש מקום לינה: בפונדק עוד היו עֵרים. לא היה לפונדקי שום חדר
להשכיר, אבל מאד מופתע ומבולבל בשל האורח שאיחר להגיע, הוא רצה להניח לק. לישון
בחדר הפונדקי על שק של קש. ק. הסכים לכך. כמה איכרים עוד שתו בירה, אך הוא לא רצה
לשוחח עם איש, הביא לבדו את שק הקש מעליית הגג והניחו בקרבת התנור. היה חם,
האיכרים היו שקטים, זמן מה הוא התבונן בהם עדיין בעיניו העייפות, אבל אז נרדם.
אבל זמן קצר אחר כך הוא כבר התעורר. איש צעיר בלבוש עירוני , עם פרצוף
של שחקן, עיניים צרות, גבות עבותות, עמד עם הפונדקי לידו. גם האיכרים עוד היו שם,
כמה סובבו את כורסתם, כדי להיטיב לראות ולשמוע. הצעיר התנצל באדיבות רבה, על כך
שהעיר את ק., הציג את עצמו כבנו של בעל הטירה, ואז אמר: "כפר זה הוא רכוש
הטירה, מי שגר או לן פה, גר או לן לכאורה בטירה. איש איננו רשאי לכך ללא היתר מהרוזן.
אבל לך אין היתר כזה, או לפחות לא הצגת אותו."
למרות הסיפור בגוף ראשון שמתחלך בסיפור בגוף שלישי שגיבורו הוא ק.,
למרות ליל הקיץ הנעים ואור הירח הבהיר, שהתחלפו בליל חורף של עננים וחשיכה שבתוכם
נבלעת הטירה המיסתורית, זוג הזקנים האדישים בבית החוה שהתחלפו בפונדקי הנרגש, הילדים
שהוחלפו באיכרים השותים וכלב השעשועים הזעיר שהוחלף בבנו בעל המראה העירוני של בעל
הטירה, אני משוכנעת ש"פיתוי בכפר" הוא גירסה מוקדמת מאד של "הטירה".
גם אין לי ספק שהגברת קרוסטר החביבה כל כך על בני הבית ב"פיתוי בכפר" היא
ארוסתו של קפקא פליצה באואר, שבגירסה המתקדמת של "הטירה" מופיעה כפרידה,
השם שבו כבר הופיעה בסיפור "גזר דין", ושקפקא זיהה בפירוש באחד ממכתביו
עם פליצה. לזיהוי של פרידה בטירה עם פליצה באואר התייחסתי כבר ברשימתי "מי היא פרידה של ק.?" ועניין זה נראה לי תמיד ברור מאליו, לולא היו מי שעירערו
על זיהוי ברור זה. גם אין לי ספק שהאיכרים ברומן "הטירה", Die Bauer
בגרמנית, רומזים לשם משפחתה של פליצה, בעצם לבני ביתה. ב"פיתוי בכפר"
מחפש האורח Gasthof,
בית הארחה, שהייתי רוצה לכנותו "מלון-אורחים", לולא קיבלו הביטויים
"מלון" ו"מלונאי" משמעויות שונות כל כך בעברית המודרנית.
ב"טירה" מתאכסן ק. ב - Wirthaus, בפירוש פונדק. בגלל הצורך להשתמש במונח
"פונדקי" שאין לו תחליף נוח בעברית – "בעל בית-הארחה" נשמע כה
מסורבל - השתמשתי בשני הטקסטים במושג "פונדק".
למרות שב"טירה" מסתובב הסיפור סביב מאמציו של ק. לזכות
בהיתר להתגורר בכפר, נדמה כי הרעיון הבסיסי של הסיפור נועד לתאר כיצד התפתה המספר
להישאר בכפר שבתחילה התכוון רק ללון בו ולהמשיך בדרכו, לאחר שנקשר לגברת קרוסטר,
רעיון שתואם את התלבטותו של קפקא האם להינשא לפליצה או להתיר את הקשר עמה. חבל
שהקטע מסתיים בטרם זכה המספר, ואנו עמו, לראות את הגברת קרוסטר בכל הדרה, ואולי לא
בכדי. בכל אופן רומז הכלב על היותה של הגברת קרוסטר, כמו המספר, עירונית שנמצאת
בכפר. היא גם ישנה על מיטה ולא על קש.
מעניין גם שהחוויה בסיפור המוקדם היא הנעימות המפתה של הכפר בליל קיץ
מקסים, למרות שגם כאן מופיעות דמויות מאיימות.
כנראה רק לאחר פרידתו הסופית מפליצה, הופיעה הטירה המאיימת והכפר שקע בשלגי
חורף כבדים.
ואולי המשפטים שמתחת לכותרת כן קשורים, ואת ההשראה לטירה קיבל קפקא
מארמון קינסקי בכיכר העיר העתיקה של פראג? כמובן ששמו המקורי של הסיפור בגרמנית
הוא Das Schloss,
שפירושו הארמון, אך גם טירת אצילים נקראת כך. הכפר שמתחת לארמון, אפשר שהוא העיר פראג. הנוף ומזג האויר בסיפור,
אם חושבים על "פיתוי בכפר", פחות מהותיים מכפי שנדמה כאשר קוראים את
"הטירה" בגירסה המוכרת לנו, שאז נדמה שהחורף והשלג הם חוויה מאד מרכזית בסיפור.
מכל מקום הקטע מעורר הרבה מחשבות על התפתחות סיפורו של קפקא, ואני חשה
צער על כך שהוא כה קצר, ומגלה לנו רק מעט מסודותיה של הטירה.
