סנדי בם והתאבדות חולים

ביום ששי קראתי במוסף "הארץ" את תרגום כתבתה של רובין מרנץ הניג ב"ניו יורק טיימס" (הכתבה המקורית כאן) על סנדי בֶּם, לייתר דיוק על מחלתה ומותה של סנדי בם, ומאז אני לא מפסיקה לחשוב עליה. סנדי (סנדרה) בם היתה פרופסורית ידועה למיגדר ולפסיכולוגיה, שבגיל 65 חלתה באלצהיימר, ובגיל שבעים, כשמחלתה החמירה, התאבדה, אם אפשר לכנות זאת התאבדות, כי היא נעזרה בבני משפחתה, בעיקר בבעלה ובאחותה, כדי להשיג ומאוחר יותר לבלוע חומר הרדמה בכמות קטלנית. כשהתגלתה מחלתה וכשמצבה עוד היה טוב יחסית, הביעה סנדי את רצונה הנחוש למות בטרם ידרדר מצבה המנטלי עד כדי כך ששוב לא תהיה היא עצמה. היא היתה משוכנעת שלא תרצה לחיות כך, במוח פגוע ותודעה מעומעמת. אבל מה פירוש להפסיק להיות עצמך? אנחנו מרבים לומר על אנשים וגם על עצמנו ש"לא הייתי אני", אבל למה בעצם אנחנו מתכוונים? לעתים לכך שהיינו חולים, שלא חשנו את עצמנו בטוב, שלא יכולנו לפעול כפי שאנו רגילים ומצפים מעצמנו, לעתים למצב נפשי קשה, למועקה נפשית שדוחקת אותנו לנהוג באופן שאיננו אופייני לנו, או שאיננו רוצים להכיר בו כאופייני לנו. אבל מתי אנחנו באמת מפסיקים להיות אנו עצמנו? רובינו שונים למדי מהילדים שהיינו, מהצעירים שהיינו, הרי אדם איננו מפסיק להשתנות כל ימיו, ובכל זאת איננו מפסיקים להיות אנו עצמנו.

אחד הרגעים הקשים בשבילי בשיחותי עם אחי לאחר שהתגלה הגידול הסרטני במוחו, היה כאשר תיאר לי את מצבו בהשפעת המחלה ואמרתי לו לתומי ש"אתה לא עצמך" והוא אמר לא, אני בדיוק אותו בן אדם שהייתי תמיד, אני לא השתניתי, וכאב לי שציערתי אותו באמירתי שאיננו עצמו.

אבל הוא באמת לא היה אותו בן-אדם שהיה תמיד. כל חייו הבוגרים היה אדם דומיננטי מאד, עקשן מאד, בטוח מאד בעצמו, לעתים יהיר כלפי, והמחלה ריככה אותו. הרבה רוך ועדנה נבעו ממנו בשנת חייו האחרונה, כשמצבו היה בכי רע, שפעו ממנו הרבה חמלה ותשומת לב כלפי שלא היו בו בשנות בריאותו, כאילו הייתי אני החולה, והרבה פעמים הרגשתי את אותה תחושה שנזכרת גם בכתבה, שדוקא בתוך האימה והצער וחוסר-האונים למול המות הקרב והבלתי נמנע, יש איזה חסד, חסד של רוך, של אהבה, של חזרה לתום הילדות, כשעדיין לא יכולנו אפילו לדמיין את חיינו כמבוגרים, את האנשים שעוד ינסו להשתמש בקשר בינינו כנגדנו, את המגבלות שתכפה עלינו הקריירה האקדמית של אחי והכתיבה הביקורתית שלי, שכבר לא איפשרו לנו להיות אח ואחות כפשוטו, אלא שני אנשים פוליטיים במהותם, שכבר לא התאפשרה בקשר הפומבי בינינו שום תמימות, והעדר התמימות הזה חילחל במהרה ליחסים האישיים הסמויים מעין הציבור. כעת, כשהיה חולה סופני, היו כל אלה מאחורנו, חזרנו להיות אח ואחות שזיכרונות ילדות עצובה למדי, אך לא נטולת רגעי אושר, חיברו בינינו. כעת מילאו אותנו זיכרונות הילדות, כשהיינו לבדנו מול כל העולם, וכל מה שקרה בבגרותנו הפך חסר חשיבות.

גם סנדי השתנתה לאחר שחלתה. כל חייה היתה אם רודנית, שהפכה את מאבקה בסטריאוטיפים המגדריים לשיטת חינוך אכזרית למדי: כשבתה אמילי רצתה לגדל שיער ולרקוד בלט, לחצה עליה סנדי להסתפר קצר ולשחק כדורגל. סנדי עצמה הקפידה ללבוש בגדים נטולי אופי מגדרי – מכנסים, חולצות טי, סוודרים שסרגה לעצמה, הסתפרה תמיד קצר ולא צבעה את שער השיבה שלה. המחלה פוגגה את הנוקשות האידיאולוגית שלה. אמילי הרגישה איתה כעת יותר בנוח. כשנתיים לאחר שחלתה ילדה אמילי בן, פליכס, וסנדי היתה מאושרת להיות סבתא. סנדי שהיתה אמא מגויסת, שטיפלה בספרי הילדים של ילדיה בעזרת טוש וטיפקס, כדי לחנכם בכל מחיר לשיוויון מגדרי, נהנתה כעת לבלות שעות עם פליכס הפעוט מבלי ללמד אותו שום דבר מיוחד, לזמר לו שירים ולמלמל עמו מלמולי תינוק. סנדי עצמה אמרה לאמילי שהמוח החדש שלה מתאים אותה לתפקיד סבתא יותר מהמוח הישן שלה. סנדי היתה מרוצה לבלות עם פליכס, והסובבים אותה חשבו שאולי "סנדי החדשה" יכולה להינות גם מהחיים כחולת אלצהיימר, ואין לה סיבה להתאבד. "בסופו של דבר", כותבת רובין מרנץ הניג, "מי אמור לקבל את ההחלטה למות, סנדי הישנה או החדשה?"

ואולי זו לא היתה רק המחלה. הורים קפדנים רבים הופכים לסבים וסבתות רכי-לב. סנדי אהבה להיות סבתא. תפקיד סבתא איננו תובעני ומחייב כתפקידה של אם, ולאחר שגידלת את ילדיך שלך, אתה אנוס להאמין פחות בכוח החינוך, ויותר בכוח הגורל. כשאתה מזדקן, החמלה והרחמים הופכים חשובים הרבה יותר מאמונות לוהטות ומעקרונות חיים. סנדי חלתה אבל גם הזדקנה כדרך הטבע, היא היתה כעת אשה נינוחה, שהקריירה הציבורית המצליחה שלה מאחוריה, היא יכלה להתמסר לטיפול בגינתה ובנכדה, היתה לה כעת סבלנות לכך והנאה מכך. האם העובדה שלא יכלה עוד לתפקד כאינטלקטואלית מובילה, האם אפילו העובדה שמצבה עתיד היה להידרדר, במועד לא ידוע, עד לאובדן כבד של זיכרון ותודעה, היתה סיבה מוצדקת למות? האם בני משפחתה שהכירו אותה בשיא פריחתה היו מאבדים את הכבוד שרחשו לה, לו היתה מניחה לעצמה לחיות עד מותה הטבעי? או אולי היו ממשיכים לחוש, כפי שאמילי חשה, שהחיים עם אמה החולה הם דוקא חיים של חסד, מעין תיקון לטרור האידיאולוגי של ילדותה? ומדוע התרחק ממנה בנה,  שבראשית מחלתה דוקא חזר הביתה וסייע בטיפול בה? האם לרצונה להתאבד ולנכונותו של אביו לשתף פעולה בכך היתה השפעה גם על התרחקותו של בנה, או שהיו לכך סיבות אחרות? הסיפור שמספרת רובין מרנץ הניג חושף טפח ומסתיר טפחיים. נדמה שהיא מנסה לשכנע אותנו שהתאבדותה/המתתה של סנדי היו מעשה מתבקש ובכל מקרה ראוי להערצה.

מרנץ הניג מזכירה את השקפתו של רונלד דבורקין, מחבר הספר

 Life's Dominion: An Argument about Abortion, Euthanasia and Individual Freedom

שטען שיש הירארכיה של אינטרסים אנושיים, שמה שהוא מכנה "אינטרסים קריטיים", שבזכותם החיים ראויים לחיותם, עדיף על "אינטרסים חוויתיים", שהם ההנאה מחוויות החיים שסנדי עדיין נהנתה מהן מאד, כמו המשחק עם נכדה והטיפול בגינתה. לדעתו של דבורקין, כאשר מקבלים החלטה לסיים את חייו של אדם, צריכים האינטרסים הקריטיים לקבל עדיפות, כי הם משקפים את זהותו האמיתית של האדם. אבל מי קבע את ההירארכיה הזו, ומדוע בילוי של סבתא עם נכד צריך להיתפס כפחות ערך לעומת הוראה באוניברסיטה, או כתיבת מאמר? אחי לפחות לא חשב כך מעולם, מעולם לא העמיד את הקריירה המחקרית והאוניברסיטאית שלו מעל אבהותו. הוא אמר שלמען בילוי של יום אחד נוסף עם נכדתו שוה לו לסבול הכל, והוא אמר את זה כשמחלתו רק התגלתה. האם ההעדפה של פעילות אינטלקטואלית על פני שהות עם ילדיך ונכדיך איננה טומנת בחובה סטריאוטיפ מגדרי של מה שחשוב ומהותי בחיים? של מה שנתפס כ"גברי" על פני מה שנתפס כ"נשי", הבילוי עם ילדים? כיצד אפשר לקבל החלטות על חיים ומות – החלטה שבעיני כלל איננה נמצאת בתחום המוסר הלגיטימי, אבל נניח שמישהו חושב שכן – כיצד אפשר לקבל החלטות על חיים ומות על סמך אמות-מידה שהן מצדן לגמרי תלויות-ערכים, שלא לדבר סטריאוטיפים, של מה נמוך וגבוה בחיים, מה מהותי ומה טפל, מהו האדם ומהו האני, מהו רצון חופשי ואיך אפשר לדעת מתי הוא כזה, ומתי אדם מפסיק להיות האדם שהוא, האם אדם יכול בכלל להפסיק להיות מי שהוא כל עוד הוא חי?

הכתבה מנסה לשכנע אותנו שמצבה המנטלי של סנדי אכן הידרדר עד כדי כך שהיתה הצדקה להתאבדותה, ובה בעת לשכנע אותנו שסנדי התאבדה בדיעה צלולה. ישנה כמובן סתירה מהותית בין שני הדברים האלה, שהכתבת גם מודה בהם, כשהיא מצטטת את רודני סיימי, פעיל למען הזכות למות, שהודה כי אדם שנמצא בתהליך הידרדרות מוחית יצטרך לוותר על פרק חיים שבו יכול היה להינות מהחיים, כדי להבטיח את יכולתו להתאבד בטרם ידרדר מצבו. אפשר גם להתבונן בהתאבדותה של סנדי בעין ביקורתית יותר, ולראות בשיתוף הפעולה של אחותה ובעלה, שבלעדיו ספק אם היתה יכולה להתאבד, רצח. יהיו כמובן מי שיראו בו נאמנות מוחלטת, אבל האם כשאתה עוזר לאדם להתאבד אינך מצמצם בעצם את גבולות הנכונות שלך לקבל את האדם האהוב עליך בטוב וברע, בבריאות ובחולי ובכל אשר יבוא על האדם? האם אין יותר מכבוד האדם באמונה שגם אדם חולה מאד הוא עדיין אותו האדם וכל עוד נשמה באפו עלינו לראות בו את אותו האדם. הרי גם אחי ידע שאיננו כשהיה, ובכל זאת אמר לי: "אני בדיוק אותו האדם". והוא צדק, כי כל מה שהיה בו בחוליו היה בו גם קודם, והחולי רק נתן לו ביטוי, שזה החסד. הכנות מחייבת אותי להודות שאני מתגעגעת לאחי החולה יותר משהתגעגעתי אי פעם לאחי הבריא, ואלה היו הימים היחידים שבהם הרגשתי שהוא באמת זקוק לי, זקוק לי לא כדי שאעזור לו בעבודות לבית-הספר או לאוניברסיטה, לא כדי שאתרגם לו משהו או אקרא ואעיר הערות או אסדר לו משהו באוניברסיטה, אלא זקוק לי כמי שאני, כמי שהוא, בלי שום דבר ושום צורך מעבר לזה. זה היה חסד גדול בשבילי, שערכו גדול בהרבה ממחיר צער הצפייה במחלתו ומותו של אדם קרוב, ואת החסד הזה אסור להרוג.  

וראו גם רשימתי "מדממת".