הרצוג הביתה

כפי שכתבתי רק אתמול לא היה אכפת לי במיוחד שהרצוג ייכנס לממשלה, כפי שלא היה אכפת לי שלא ייכנס. לא חשבתי שכניסתו לממשלה תגרום יותר נזק מהכרזתו שאין עם מי לדבר בצד הפלשתיני, הכרזה שבדיעבד עולה בי החשד שתואמה עם נתניהו. אפילו השלמתי בלבי עם התפרקותה של מפלגת העבודה, שכבר זמן רב אני שואלת את עצמי אם איננה בעצם סוס מת, שאין  עוד סיכוי להקימו על רגליו, ואינני מדברת כלל על תפיסת השלטון, אינני מאלה ששוגים באשליות. אני מדברת על לקיים מפלגה מכובדת, שמתנהלת בחיים הציבוריים והפרלמנטריים על פי עקרונות אידיאולוגיים, ערכיים ומוסריים, כי כפי שאמר ג'ב בוש כשנכנע למתקפת הזוהמה של דונלד טראמפ, יש חשיבות לאידיאולוגיה ויש חשיבות לערכים ויש חשיבות למוסר, יש חשיבות לאיך אתה פועל ומה אתה עושה, ולא רק לנצח ולהגיע לשלטון, שהוא איננו מטרה לעצמה, אם אין לך דרך. בניגוד לרבים אחרים לא ציפיתי שמפלגת העבודה תנצח בבחירות, ולא כעסתי שלא ניצחה, אפילו הזדעזעתי מפרצי התוקפנות והגזענות ששמעתי ממצביעים אחרים של מפלגת העבודה, ששכחו שהמדינה והשלטון אינם רכושם הפרטי, ושלמתנגדיהם לדיעה יש זכות מלאה לזכות בבחירות ולהגיע לשלטון, כפי שהם עושים. הימין לא גנב שום דבר מאיש ואיננו צריך להחזיר שום דבר לאיש, הוא רק מממש את התמיכה הציבורית בו, שיש לה לצערי הרבה מאד סיבות. מפלגת העבודה איננה חייבת להחליף את השלטון אם אין לה מספיק כוח לכך, אבל היא חייבת לשמור על נאמנות לערכי הסולידריות החברתית והחתירה לשלום עם הערבים, והיא חייבת לנהוג ביושר כלפי מצביעיה. לא כעסתי ששלי יחימוביץ' זכתה רק בחמישה-עשר מנדטים, ולא כעסתי שהרצוג לא ניצח בבחירות, וגם לא כעסתי על יצחק הרצוג כשהתברר כצפוי שנתניהו רימה אותו וניהל כל העת מגעים עם ליברמן להכנסתו של האחרון לקואליציה. אפילו לא הייתי באה בטענות להרצוג שהוא התעלם מסימנים מדאיגים כמו ישיבת הממשלה המתוקשרת על הגולן והקריאה הבלתי נתפסת להכיר בשלטון ישראל ברמת-הגולן, שהיה התגרות בוטה ומיותרת שאי אפשר היה להבין מה מטרתה, אבל נראית כעת כעוד ניסיון להלהיב את ליברמן להיכנס לקואליציה, ולא כמו צעד שהיה עושה ראש ממשלה שמתכוון ברצינות לשלב בממשלתו מפלגת שמאל.

אבל דבר אחד איננו נסלח בעיני: בריחה מאחריות. מי שרוצה להנהיג חייב להיות מסוגל לקבל על עצמו אחריות לכישלונותיו ולהתמודד איתם ביושר. יצחק הרצוג איננו מסוגל לכך. ההתנפלות המכוערת שלו אתמול על שלי יחימוביץ', והניסיון להטיל עליה את כל האשמה לכישלונו ולהתבזותו, כולל האשמתה במעשיו של בנימין נתניהו, תוך שהוא מייחס לעצמו הישגים שלא היו ולא נבראו – די אם נזכיר את דבריו שנתניהו הסכים לשינוי במיתווה הגז, בעוד שנתניהו מיהר אתמול לחתום עם חברות הגז על ריכוך הפיסקה שבג"ץ פסל – התנהגותו זו של הרצוג היא בלתי נסלחת, והוא חייב להתפטר מהתפקיד שמעולם לא היה ראוי לו של יו"ר מפלגת העבודה וראש האופוזיציה. ההתבטאות החוזרת של מי שחפץ לשבת בממשלה לצד נפתלי בנט ואיילת שקד על "שמאל רדיקלי", כשהוא מוסיף להתקפתו המכוערת על יחימוביץ' התנפלות מכוערת לא פחות על יו"ר מר"ץ זהבה גלאון, שכלל איננה חברת מפלגתו ואיננה חייבת לו דבר, רק משום שמתחה ביקורת צודקת על זחילתו לממשלה, אלה הפכו אותו בלתי ראוי להישאר בהנהגת העבודה אפילו רגע אחד נוסף. לאורך כל דרכו בראשות המפלגה נראה היה שהרצוג איננו מבין שמפלגת העבודה היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית, ושרוב מצביעיה מגדירים את עצמם כאנשי שמאל. אם יש משהו שאני זוכרת לרעה לשלי יחימוביץ', היא טענתה שהעבודה איננה מפלגת שמאל. היא כן וכזו היא צריכה להיות, והיא לא חייבת להגיע לשלטון שזה לא תלוי רק בה, אבל היא חייבת להיות נאמנה לדרכה, היא חייבת להיות ישרה והגונה, ויצחק הרצוג איננו כזה. הוא אדם חסר עמוד-שידרה וחסר שליטה עצמית וריסון, שמנסה להחזיק בכוח בתפקיד שגדול עליו בעשרה מספרים, ושהוא הוריד בהתנהגותו לתהומות. הרצוג היה יכול ללמוד הרבה משלי יחימוביץ' ומזהבה גלאון על יושרה ונאמנות לדרך, שבעיני לפחות חשובות הרבה יותר מהצלחה בבחירות בדרכים נלוזות שבהן התמחה ראש ממשלתנו, תוך רמיסה של יושר בסיסי וכל ערך מוסרי. לפעמים עדיף להפסיד ולהישאר בן-אדם, שאת זה חייבים לומר גם על שר הביטחון משה יעלון, שאני מאמינה שאם נתניהו יסלק אותו לטובת ליברמן, הוא עוד יצטער על כך צער רב. נתניהו יזכה בוודאי למחמאות ממי שנוהגים להחמיא לנוכלים פוליטיים, אבל הוא לא פעל לא מתוך חכמה ולא מתוך כוח. התמיכה בנתניהו בציבור רק הולכת ויורדת, אין לו תומכים חדשים משמאל והוא נאחז בכל כוחו בתומכיו מימין שזקוקים לו כדי להישאר בשלטון, נאחז בהם ונכנע להם בצורה שמעלה אותו על מסלול התנגשות גם עם רוב אזרחי ישראל שתומכים בימין, אבל אינם מעוניינים בהקצנה ובעימות חזיתי עם מדינות העולם, וגם עם הצבא שיקבל את החלפת יעלון בליברמן באופן קשה ביותר, ולצבא בישראל, לטוב ולרע, יש הרבה מאד כוח. באופן פרדוקסלי הציל צעדם של נתניהו וליברמן את מפלגת העבודה מהתפרקות גמורה, כפי שחששתי אתמול שיקרה, ולמרות שיש לי חששות כבדים מהעתיד אינני מיואשת, כי לא רק מהלכיו של נתניהו הפכפכים, גם ההיסטוריה היא כזאת, ולפעמים מה שנראה כניצחון הוא דוקא תחילת הסוף.