ברוקלין ואנחנו

כשהייתי מורה חיילת בבית-שאן בשנות השבעים, היתה האשכנזיות שלי יתרון, מפני שהותירה אותי מחוץ למלחמת-העולם שניטשה בעיירה בין המרוקאים לבין הפרסים. גינויים שנאלצתי להאזין להם בפרצוף נבוך מרוב מאמץ להישאר נייטרלית, מעולם לא היו אישיים: הם תמיד הסתיימו בשורה תחתונה, שקבעה נחרצות, על פי זהות הדובר: "ככה זה המרוקאים", או לחילופין "ככה זה הפרסים", ובהבעת תמיהה שאני, כנראה מחמת גילי הצעיר, בורה כל כך בהוויות העולם. זה היה שיעור שלקחתי איתי מבית-שאן הקטנה, מוכת העוני והטרור: לעולם יהא כוח הפיצול בין בני האדם גדול מכוח החיבור ביניהם. כעת כשאני מרותקת לספרו של קולם טויבין "ברוקלין", שבזכות הסרט המומלץ, שהחמצתי לצערי, מצאתי כעת בסטימצקי – הוא גם תורגם לעברית - אני חוזרת ונזכרת כיצד למדתי בבית-שאן מיהם המחנות הנצים, והם לא היו דווקא אלה ששיערתי מראש. גם אייליש היתומה מאב, גיבורת הספר החביבה, שביוזמת אחותה הגדולה נשלחת, כמה שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, מעיירת הולדתה הקטנה ומוכת האבטלה Enniscorthy בדרום אירלנד, שהיא גם עיירת הולדתו של הסופר, לניו-יורק, ודווקא לברוקלין, מאחר ששם נמצאת קהילתו של הכומר פלאד שאחותה הגדולה רוז מיודדת עמו והוא פורש את חסותו על אייליש, נאלצת להתמודד לא רק עם פערי המעמדות, שאותם הכירה היטב גם בעיירת הולדתה, אלא גם עם מלחמת האיטלקים באירים, שני העמים הקתוליים כל כך, המשפחתיים כל כך, שאפשר היה לחשוב שבנכר דווקא ימצאו ביניהם שפה משותפת. ומתברר שהצעירים האיטלקיים כהי השיער והעיניים, כך לפחות הם נתפסים, נמשכים לנערות האיריות הבהירות, אחת מן הדיירות בבית שבו שוכרת אייליש חדר היא בת לנישואי תערובת כאלה, שלכאורה אין בהם ולא כלום, הרי אלה ואלה יכולים להתפלל באותה כנסיה ולחגוג את אותם חגים, אבל כשאייליש נקשרת לחבר איטלקי היא נזקקת כל העת להדרכתן הצמודה של נערות איטלקיות או איטלקיות למחצה, שמנסות להתאים אותה לטעמו של גבר איטלקי, מה שמספק לספר כמה מהרגעים היותר קומיים שלו, שכן אין כמו הנשים האיטלקיות לטפח את הסטריאוטיפים הרווחים על הגברים האיטלקיים. כל זה לא מונע מאחיו הצעיר של טוני, חברה של אייליש, להודיע לה ש"אנחנו שונאים אירים", ולספר לה על קרבות רחוב בין נערים אירים לנערים איטלקים. אייליש מצדה מפחדת לספר לבעלת הבית האירית, שמחבבת מאד את אייליש נעימת ההליכות, שחברה הוא איטלקי, לגמרי איטלקי, כל שכן איננה מעזה לכתוב לאמה באירלנד כיצד הידרדרה לרומן עם גבר איטלקי, ועוד כזה המתפרנס כשרברב ולא בעבודה משרדית נקייה. אייליש עצמה מתפרנסת בעבודה מתישה כזבנית בחנות הכלבו של האיטלקי ברטוצ'י, שהוא ידידו של הכומר פלאד, שכן בעל חנות גדולה וכומר מלומד יכולים להיות ידידים, גם אם זה איטלקי וזה אירי. אבל למרות שאיננו רואים כל הוכחה לכך במציאות חייה, אייליש שומעת כל העת שיש לה סיכוי טוב להתקדם עם הזמן, אם תצטיין בעבודתה כזבנית, ובמיוחד מפני שהיא לומדת בקולג' ברוקלין בשיעורי ערב הנהלת חשבונות, וחולמת להיות יום אחד לא רק מנהלת חשבונות אלא רואת חשבון ממש, מקצוע ששאפה ללמוד עוד בעיירת הולדתה, אך שם נאלצה להסתפק בשיעורים בסיסיים בלבד, ולעבוד במישרה חלקית כזבנית בשכר רעב. ניו-יורק אמורה לספק לה הזדמנות אדירה לקידום, אבל בשלב זה בחייה אין זו יותר מהבטחה לעתיד. ניו-יורק בעיקר מספקת לה הזדמנות למיפגש עם אנשים ממוצא ורקע שונים, ומכיוון שהיא לומדת בקולג', שרבים מתלמידיו ומוריו הם יהודים, היא פוגשת גם יהודים.  

את תשומת-לבה של אייליש מושך המרצה למשפט תאגידי מר רוזנבלום, שנדמה תחילה שהוא עתיד להפוך לדמות משמעותית ברומן, אבל דמותו נשארת מוגבלת, מרוחקת וחידתית, ובחנות הספרים במנהטן שאליה הוא שולח את אייליש, מתברר לה שהגרמנים רצחו את כל משפחתו של מר רוזנבלום בשואה, מושג שאיננו אומר לה דבר, והיא חוזרת ושואלת האם זה קרה בזמן המלחמה. נדמה שלולא שאיפתה של אייליש החרוצה ללמוד בקולג' ולהיות מנהלת חשבונות, כלל לא היתה פוגשת יהודים, ואפילו בעיר שיהודים הם חלק כה גדול מתושביה, ורובם אינם ניצולי שואה, אלא הגיעו לניו-יורק הרבה לפני או מעט אחרי המלחמה, אבל היהודי הוא דמות ספרותית אמריקאית בעיקר כניצול שואה, ולא רק בגלל סיפוריו של בשביס-זינגר, שאף הוא הגיע לניו-יורק לפני השואה, אבל הירבה לכתוב על ניצולי שואה. נדמה כי בתוך ניו-יורק הענקית והמגוונת כל כך, נעים הכל במעגלים סגורים שקוי-התיחום שלהם סמויים מן העין אבל מוחשיים לגמרי למהלכים בתוכם. עולמה של אייליש נע בין בעלת הבית האירית שמשכירה חדרים, אבל רק לנערות איריות או איריות למחצה, לבין חנות הכלבו של ברטוצ'י האיטלקי, שם היא מתידדת עם הממונה האיטלקיה, שמדריכה אותה בלא מעט ברוטאליות ביחסיה עם חברה האיטלקי טוני, שהכירה כשהתגנב לנשף של האירים, ונדמה שלולא היתה אייליש נערה תמה כל כך, נטולת כל ניסיון עם גברים, זו שבאירלנד היה תפקידה להתלוות לחברותיה המבוקשות יותר כדי לסייע להן לשמור על צניעותן מפני מחזריהן הנלהבים, ספק אם היתה מוצאת את עצמה בברוקלין בזרועותיו של צעיר איטלקי, שאוהב, כך הוא מסביר לה, נערות איריות, פשוט אוהב נערות איריות, מה שגורם לאייליש לשאול אם כל נערה אירית תספק אותו, ולמרות שהוא מכחיש בתוקף שהיה מחליף אותה בכל נערה אירית אחרת, נדמה שהיא חושדת בו שדוקא כן. וטוני, למרות שהוא איטלקי וכל אחיו כהי עור ושחורי שיער ועיניים, הוא דוקא בהיר יותר, וזה מרכיב משמעותי ביחסיו עם משפחתו, אביו נוהג לעקוץ אותו שהוא כנראה שייך למשפחה אחרת, מרמז שהוא בן לאב אחר, והדבר הראשון שאייליש לומדת במיפגש עם משפחתו הוא שעדיף לה להתעלם מהבדלי הגוונים האלה. היא עצמה דווקא מאד מוטרדת מכך שהיא מאד מאד בהירה.

ובכן מוצא וצבע וגוון הם עניין מרכזי בחיים האמריקאים כפי שהם משתקפים בספרו המצוין של טויבין, מה שמזכיר לי את המבוכה שחשתי מהדיבורים האינסופיים על צבע עורו של ברק אובמה, שנדמה היה שעמד במרכז מערכת הבחירות הראשונה שלו – במערכת הבחירות השנייה כבר התמקד הויכוח בעניין ביטוח הבריאות, ולבש אופי מטורף לא פחות מהעיסוק בצבע עורו של אובמה, ודומה כי שני הויכוחים נתערבו זה בזה ללא הפרד. גם אייליש איננה נמלטת משאלת היחס לשחורים, כאשר החנות שבה היא עובדת מתחילה למכור גרבי ניילון בגוונים כהים שאותם קונות בעיקר נשים שחורות-עור, ואייליש נבחרת לשרת את הנשים השחורות בדוכן מיוחד שמיועד בעצם בשבילן, כי אצל ברטוצ'י מוכרים לכל מי שמשלם במזומן, מה שמוביל את אייליש לעימות קשה במיוחד עם שתיים משוכרות החדרים בבית, שמביעות את סלידתן מכניסתן של נשים שחורות לחנות, ומבטיחות להימנע מכניסה אליה. אייליש מגינה על הנשים השחורות שהן נחמדות וכמה מהן מתלבשות מאד יפה, ולדעת להתלבש, את זה למדה אייליש עוד באירלנד מאחותה הגדולה רוז, היא סגולה שמעידה הרבה על טיבו של אדם. אבל לבעלת הבית של אייליש יש טיעון חזק הרבה יותר: השחורים, שהיא מכנה בטבעיות the Negro, נלחמו במלחמת העולם יחד עם כל האמריקאים, ושפכו את דמם כמו כולם, וזה הדבר שמקנה להם זכות ליחס אנושי. ולא יכולתי לקרוא את הדברים מבלי לחשוב עלינו, כיצד כל מי שתובע זכויות בישראל, ולו גם הבסיסיות ביותר, חש חובה לציין ששירת בצבא, בשירות קרבי, ושאם הוא טוב דיו לשפוך את דמו למעננו, הוא רשאי לדרוש זכויות, שהרי אין די בכך שהינך בן-אדם כדי שיתיחסו אליך כאל בן-אדם, אתה חייב לשפוך את דמך לשם כך, או לפחות להביע נכונות לשפוך את דמך. לא רק בארצות-הברית הצבע ומות גיבורים ושיח הזכויות קשורים ואחוזים זה בזה, באותם טיעונים ונימוקים ממש.

ובמהלך הויכוח הזה אנו למדים שהאיריות המתנשאות המסתייגות משחורים הן בעצם מצפון-אירלנד, ולדברי בעלת הבית, שכמו אייליש הגיעה מדרום אירלנד, הן גזעניות יותר, ומתברר שגם לאירים שבאירלנד יש הסתייגויות מן האירים שבצפון-אירלנד החיים תחת שלטון בריטי, וזאת למרות שרבים מתושבי דרום אירלנד הענייה, כמו שלושת אחיה של אייליש, נאלצו להגר לאנגליה כדי להתפרנס, והצעיר מביניהם, מה שמנבא את עתידה של אחותו, מצא לו שם חברה אנגליה, וגם הוא שומר זאת בסוד מאמו. ויותר מהכל מסתייגות הצפון-אירלנדיות מן הנערה האירית החדשה, גם היא מדרום אירלנד, שאמה עוסקת בניקיון וגם היא מנקה את ביתה של בעלת הבית תמורת הפחתה בשכר הדירה, ושפל מעמדה ניכר לא רק מכך שאיננה יודעת להתלבש יפה, אלא גם מכך ששערה אדמוני במיוחד ונמשיה מרובים לאין קץ, והן דורשות שלא לאכול יחד איתה במטבח ובכלל שואפות לסלק אותה מהדירה. אייליש איננה מתנכלת לדולורס המנקה, אבל בכל זאת משתדלת לשמור ממנה מרחק, למרות שגם היא סובלת מנחת פיה של הגברת מק-אדם מצפון-אירלנד, שמזכירה לה את שפל מעמדה כזבנית, בעוד שהיא עצמה עובדת במשרד, שזו אכן עבודה נחשבת שגם אייליש, הזבנית כאובת-הרגליים, שואפת לשכמותה. בתחילת הספר מלוה אייליש לנשף את חברתה שנענית לחיזוריו של צעיר נחשב, שכן להוריו יש חנות מצליחה בעיירת הולדתה, ותוהה מדוע בעלי החנויות חושבים את עצמם כל כך, ובעולם החדש? ובכן גם בעולם החדש חושבים בעלי החנויות את עצמם לטובים יותר מאחרים, ועובדי המשרדים מתנשאים על עובדי הכפיים, והיושבים על כסאות מתנשאים על העומדים על הרגליים, והלבנים מתנשאים על השחומים, ואלה וגם אלה מתנשאים על השחורים, ובעיקר עסוקים האנשים בשני העולמות ללא הרף בלדרוך על ראשי זולתם במאמציהם האינסופיים לטפס למעלה, ואפילו האהבה מתקשה לדלג מעל המשוכות.

קולם טויבין, ברוקלין, בבל וידיעות ספרים, תרגום שרון פרמינגר.

Colm Toibin, Brooklyn, Penguin Books