תביעת הדיבה של אלכס גלעדי

מיד כששמעתי על תביעת המיליונים של אלכס גלעדי נגד העיתונאיות אושרת קוטלר ונרי ליבנה רציתי לכתוב על כך ולהביע את תמיכתי בהן, ולא הסתייע, אבל השבוע הגישה נרי ליבנה כתב-הגנה, שבו ציינה כי גלעדי כבר הודה שדיברה אמת, אבל השתדל ליצור בדבריו את הרושם כאילו היה מדובר במערכת יחסים רומנטית ביניהם, שלדברי נרי ליבנה לא היתה ביניהם שום מערכת יחסים רומנטית והוא הזמין אותה לביתו תוך הצגת מצג שוא כאילו מדובר בהצעת עבודה. בכלל נרי ליבנה הזכירה שוב את הסיפור שלה, הפעם תוך ציון שמו של אלכס גלעדי, כדי לתמוך באושרת קוטלר, שסיפרה כיצד אלכס גלעדי ניסה לסחוט ממנה יחסי מין בתמורה לקידום בעבודה. בניגוד למה שכתבו כמה מגיבנים, נרי ליבנה לא נזכרה בסיפור עכשיו, אלא כתבה בטור שלה על החוויה שלה עם אלכס גלעדי בזמן אמיתי, רק שאז מערכת "הארץ" שפחדה מאלכס גלעדי, מנעה ממנה לפרסם את שמו. משום מה זה אחד הטורים שלה הזכורים לי ביותר, למרות שהוא התפרסם לפני שנים, ואחר כך היא גם דיברה על זה בטלויזיה, אולי בתיק תקשורת, אני כבר לא זוכרת באיזו תכנית, אני לא יודעת למה זכרתי את הסיפור שלה כל כך בחדות, מבלי שהיה לי כמובן מושג במי מדובר. אולי מפני שאפשר היה להרגיש בדבריה את גודל הבושה וההשפלה שהיא הרגישה, למרות שגלעדי לא נגע בה, רק חשף בפניה את איבר מינו ואמר לה לדבר אליו, כאילו המקצוע שלה זה לספק יצרים סוטים של גברים שחושבים שנשים שרוצות לעבוד בתקשורת צריכות לספק את היצרים שלהם.

לכאורה זה קצת מוזר שאלכס גלעדי תבע דוקא את אושרת קוטלר ונרי ליבנה, כי הדברים שהן סיפרו עליו הם מגעילים אבל לא חמורים. אלה הטרדות מאד לא נעימות אבל ברף הנמוך של עבירות המין. היתה לפחות עוד אשה אחת שהתביישה לחשוף את שמה וסיפרה שגלעדי הזמין אותה לביתו, כמו את נרי ליבנה, בתירוץ כלשהו של עניין מקצועי, ושם אנס אותה, ואונס הוא פשע חמור. אם גלעדי אנס נשים המשטרה צריכה לחקור אותו ולהגיש נגדו כתב אישום על אונס. ואם כבר חלה התיישנות על הפשע או הפשעים שלו, ראוי בהחלט שהוא יודח מתפקידיו וישב בביתו. המחשבה הכי מציקה היא שאולי התביעה בסכום של מיליונים נגד אושרת קוטלר ונרי ליבנה, נועדה בעצם להטיל אימה על האשה או הנשים שאלכס גלעדי אנס, כדי שתפחדנה לפנות לתקשורת או למשטרה ולהתלונן.

תביעות דיבה אינן מעידות על כך שהנתבע שיקר. חלק ניכר מתביעות הדיבה מוגשות דוקא נגד אנשים שדיברו אמת, ולפעמים מדובר באמת שידועה לכל. למשל הפרופסור משה צימרמן הגיש נגדי תביעת דיבה כשכתבתי במאמר ב"הארץ" בשנת 2001, שממשלת גרמניה תומכת בו כי הוא משוה את ישראל לנאצים, השוואה שהוא ערך פעמים רבות בכלי תקשורת מרכזיים. התביעה שלו נדחתה והוא חויב בהוצאות גבוהות. זו לא היתה התוצאה שהוא רצה ובכלל לא בטוח שרצה לנהל משפט. הוא קיוה שעצם הגשת התביעה והאיום הכספי יגרמו לי להתנצל ולחזור בי מדברים שהם אמת מוכחת, כפי שאכן הוכחתי בבית המשפט. בדרך כלל אנשים שתובעים תביעות השתקה, כלומר תובעים אנשים שאמרו עליהם את האמת כדי להטיל עליהם אימה או להתנקם בהם, אינם מעוניינים באמת לנהל משפט, אלא לגרום לנתבע לחזור בו מדבריו למרות שהם דברי אמת. בדרך כלל ככל שהתביעה מופרכת יותר, כך סכום התביעה גדול יותר, כדי להטיל אימה על הנתבעים שיחזרו בהם מדבריהם, למרות שהיו דברי אמת ובדיוק משום כך שהיו דברי אמת. תביעות דיבה על סכומים גבוהים מוגשות הרבה פעמים לא כדי לזכות במשפט אלא כדי לסחוט פשרה והתנצלות על אמירת דברי אמת. תובעים כאלה, כמו איריס חפץ שהגישה נגדי תביעת דיבה משום שכיניתי אותה מכחישת שואה, כלל אינם מעוניינים לנהל את המשפט, ובמיוחד אינם מעוניינים להגיע לשלב ההוכחות, שבו הם נאלצים לעמוד לחקירה נגדית, שזאת חוויה לא נעימה גם לאדם שדובר אמת, כל שכן למישהו שהגיש תביעה רק כדי להפחיד אנשים שאמרו עליו את האמת. לכן הדבר החשוב ביותר בתביעת דיבה הוא לנהל אותה עד הסוף ולערוך חקירה נגדית, שרק בה אפשר לחשוף אמיתות לא נוחות לתובעים. פשרה במשפט דיבה היא בעצם ניצחון של התובעים ואסור להסכים לה. חייבים לנהל את המשפט עד הסוף, ולהאמין שהשופטים יעשו משפט צדק.

אני כמובן לא יכולה להגיד לנרי ליבנה ולאושרת קוטלר מה לעשות, אני רק יכולה לחזק את ידיהן ולהמליץ להן מניסיוני לא להסכים לשום הצעת פשרה, אלא לנהל את המשפט עד הסוף ולקבל פסק-דין, שאני מאמינה ובטוחה שיהיה לטובתן. לנהל משפטים זה לא קל כי זה כרוך בהרבה מאד עבודה, בעימותים, בביטול זמן וגם במתח ורוגז. אבל בתביעה הזאת נרי ליבנה ואושרת קוטלר הן שליחות ציבור, והן מדברות לא רק בשם עצמן, אלא בשם כל הנשים שאלכס גלעדי פגע בהן בצורה קשה ואלימה, אבל מסיבות כאלה ואחרות הן אינן מסוגלות לדבר. הרבה מאד נשים, שאולי לא כולן יכולות  להרשות לעצמן להתבטא בחופשיות, עומדות מאחוריהן.