אריה דרעי איננו מקופח

בילדותי ונעורי בשנות החמישים והששים בסביבת גידולי הפולנית בחיפה, הביטוי ששמעתי הכי הרבה היה "פרענק פארך", שכבר בהיותי ילדה התקוממתי עליו מאד, אולי מפני שגם אני, למרות פולניותי המוכחת ועיני הכחולות, ספגתי לא מעט התעללות במשפחתי ומחוצה לה, ולכן אני ממש לא מתפלאת שאנשים מעדות המזרח מלאים עד היום כעס ותחושת עלבון, ולא רוצים להצביע למפלגות שמאל שמזוהות אצלם עם העלבון והדיכוי – לא בהכרח בצדק, כי נתניהו ורעייתו הרבה יותר גזענים מהמנהיגים הנוכחיים של מפלגת העבודה, ואין להם שום כבוד לאנשים עובדים מכל עדה שהיא, אבל אני יכולה להבין שאחרי כל העלבונות וההשפלות שאנשים מעדות המזרח ספגו בישראל, הם לא מוכנים לסלוח. צפיתי בעניין רב בסדרה של דוד דרעי, שהרבה מהעניינים שנדונו בה, כמו השלכת העולים החדשים שזה עתה ירדו מהאניה במדבר, החרמת דרכונים (שנדמה לי שלא הוזכרה בסדרה) ומניעת עבודה ודיור ממי שביקש לעזוב את עיירות הפיתוח, המעקב המשטרתי אחרי פעילים מזרחיים, במיוחד לאחר אירועי ואדי סאליב, וההסללה לחינוך מקצועי ברמה נמוכה ללא בגרות ותוך ניצול התלמידים כפועלים שחורים – כל אלה היו ידועים לי ממחקרים שפורסמו בעבר, וגם עלו לא פעם בשיח הציבורי, כמו נושא החינוך המקצועי שסילבן שלום, אז שר בממשלה, הגיב כלפיו כעל ניסיון מחודש להסללת מזרחיים למקצועות מעוטי הכנסה, וגם הסופרת המנוחה רונית מטלון חזרה וסיפרה כיצד ניסו למנוע ממנה ללמוד במגמה עיונית ולכוונה ללימוד מקצוע ללא בגרות, והיא נאלצה לעבור בית ספר כדי ללמוד לימודים עיוניים שיאפשרו לה ללמוד באוניברסיטה. הדבר שהכי אהבתי בסדרה של דרעי הוא העימות בין המסמכים ההיסטוריים לאנשי עיירות הפיתוח היום, שרבים מהם חשים שעד היום הם משלמים מחיר וסובלים מתוצאות המדיניות הגזענית, הדכאנית והמפלה. גם בסיום הקרנת הפרק האחרון בערוץ "רשת" אתמול היה מעניין מאד לשמוע את הנשים מעיירות הפיתוח, שפצעי האפליה פתוחים ומדממים אצלן, וזאת בעיני החשיבות הכי גדולה של הסדרה, להראות עד כמה הפצע עדיין פתוח וכואב ומעצב את החברה הישראלית של היום. אבל היה אורח אחד באולפן שנוכחותו ודבריו הרתיחו אותי, וזה אריה דרעי, שעכשיו מקפידים לקרוא לו אריה מכלוף דרעי, שהוא לא בדיוק ילד מעיירת פיתוח, ולא בדיוק מקופח: הוא גדל בבת-ים, התחנך בחינוך חרדי, לא שירת בצבא למעט שירות מקוצר של שלושה חודשים כשכבר היה בכיר בתנועת ש"ס, ומונה לשר הפנים בגיל 29. הקריירה של דרעי היתה המהירה והמזהירה ביותר בתולדות מדינת ישראל, והיא נקטעה בגלל הרשעתו בלקיחת שוחד ובמעשים מפוקפקים אחרים, וגם ישיבתו בכלא היוותה מבחינתו רק פסק-זמן שלאחריו שב למשרתו הקודמת, דבר שלא קרה במדינת ישראל לשום פוליטיקאי אשכנזי שהורשע בפלילים: שום אשכנזי לא העלה על דעתו לדרוש להחזיר את אברהם הירשזון למשרת שר האוצר או לכל משרת שר שהיא, ואם לאהוד אולמרט הנאלח עוד יש מעריצים שחולמים על שובו לפוליטיקה, הרי רבים יותר הנרתעים ממנו וחשים קבס מהראיונות חסרי הבושה שלו, שמוקדשים כולם לחיסול חשבונות ולהתנערות מכל אשמה ומכל אחריות למעשיו, גם אלה שכל עם ישראל שמע במו אוזניו בקלטות המזעזעות של שולה זקן. דרעי, כמו אולמרט וכמו נתניהו, הוא פוליטיקאי חסר מצפון וחסר בושה, אבל מקבל הנחות מופלגות, מכיוון שהוא יליד מרוקו ומנפנף ללא הרף במוצאו המרוקאי, וגם מייחס את האשמתו והרשעתו בפלילים למוצאו המרוקאי, ובכך הוא משלים, יחד עם אולמרט ונתניהו, את שלישיית "הנרדפים", שלושה פוליטיקאים רודפי בצע, נהנתנים ומושחתים, שרוצים להתנער מאשמתם בטענות מופרכות על רדיפה כביכול נגדם, כאשר ההיפך הוא הנכון: שלושתם נהנו מהנחות מופלגות במחיר ששילמו על מעשיהם, שאילולא מעמדם הציבורי לא היו יכולים לחלום על היחס הסלחני וטובות ההנאה הציבוריות ששלושתם נהנים מהם למרות שחיתותם המוכחת.

להביא את אריה דרעי לדיון לצד אנשי ירוחם שקופחו בעבר ועדיין מקופחים, זה מעשה של זיהום השיח, וגרוע מכך. לא רק מעשי השחיתות שדרעי מעולם לא הכיר באחריותו להם הופכים אותו לבלתי ראוי לדבר על אפליה. מאז שמפלגת ש"ס הגיעה לשלטון, היא השתמשה בכוחה אך ורק כדי להתעלל בחלשים: שרי המפלגה ירדו ועדיין יורדים לחייהם של עולי ברית המועצות לשעבר, הם ניהלו מדיניות מרושעת למנוע מאפריקאים מקלט בישראל ובעצם הימים האלה אריה דרעי מנהל את גירוש האפריקאים האכזרי מישראל למדינות שכלל אינם מכירים. אנשי ש"ס היו שותפים גם לאפליית עולי אתיופיה, והם מדכאים ומפלים נשים ומונעים מהן לכהן כחברות כנסת וכשרות מטעם מפלגתם בטיעונים דתיים כביכול. כשאריה דרעי מדבר על אפליה והסללה, על זלזול בכישוריהם הרוחניים של ילדי מזרחיים ועל קיפוחם, הוא טובל ושרץ בידו. מי שהזמין את אריה דרעי לאולפן לרכב על סיפור קיפוחם של עולי מרוקו, עשה מעשה מכוער.

העולים ממרוקו סבלו מביזוי, מגזענות, מאפליה, מהתעמרות השלטון. אבל לא כל מי שעלה ממרוקו סבל באותה המידה, כפי שלא כל מי שעלה ממזרח אירופה זכה למעמד פריבילגי. סופסוף סלאח שבתי המיתולוגי שהעניק את שמו גם לסדרה של דרעי הוא יצירתו של אפרים קישון, ניצול השואה מהונגריה, שישב עם סלאח המרוקאי באותה מעברה. עצם ההשתייכות למגזר חברתי מסוים איננה הופכת אותך אוטומטית למקופח או לפריבילגי. גם המצב האינדיווידואלי וסיפור החיים האינדיווידואלי קובע. כשבני הדור השני והשלישי של עולי ברית המועצות משנות התשעים יתחילו להשמיע את קולם, וזה כבר קורה, כשילדי האפריקאים יגדלו ויבואו חשבון עם הממסד הישראלי, דרעי יהיה בין היושבים על ספסל הנאשמים הציבורי, והמוצא המרוקאי אולי ישמש לו תירוץ, כפי ששימש לו תירוץ לכל מעשיו, אבל לא יועיל לו לשכך את זעמם של מי שנפגעו ממנו ועדיין נפגעים.