חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ

 

אתמול הודיעו לבתי ניצן שבקבוצת הגן של נכדי דין נמצא ילד חיובי לקורונה. בעיר בדרום מערב אנגליה שבה הם מתגוררים אין הרבה תחלואה בקורונה, אבל בכל זאת התגלו שם חולים, ועכשיו גם בקבוצת הגן של דין התגלה נשא או חולה, ודין צריך להיות עשרה ימים בבידוד. אמרתי לניצן שאני מאד מקווה שדין לא שיחק עם הילד הזה, אבל ניצן אמרה שכל הילדים בקבוצה משחקים יחד, וצריך לסמוך על המזל שדין לא נדבק. בלב שלי אני מרגישה שהכל יהיה בסדר, אבל אני גם פוחדת, למרות שכולם אמרו לי שילד בן שלוש הוא לא בסיכון מהקורונה, ושילדים פחות נדבקים ופחות מדבקים ממבוגרים. אבל ניצן אמרה שהיא קראה כל מיני מאמרים סותרים והיא כבר לא יודעת. אני קראתי היום ב"הארץ" מאמר מתורגם מה"ניו יורק טיימס" של רופאת השיניים מניו יורק טמי צ'ן, שסיפרה שבזמן האחרון היא רואה הרבה מאד מטופלים עם שיניים שבורות, בגלל שמרוב המתח והעצבים אנשים חורקים שיניים בלי להיות מודעים לזה, גם כשהם ערים ובייחוד כשהם ישנים, והם גורמים לעצמם נזקים לשיניים, בייחוד כשהם ישנים שינה טרופה בגלל המתח, ובמקום להירגע ולנוח הם חולמים חלומות רעים וחורקים בשנתם שיניים, עד שהשיניים נשברות. לפני שבוע ראיתי סרט על מחלקת הקורונה שמנהל ד"ר גדי סגל בבית החולים שיבא. מאד אהבתי את אנשי הצוות שם, שיש להם לב גדול והם מטפלים בחולים במסירות, במיוחד את האחות לינא, שבכתה כשהמטופלת שלה הונשמה, וכנראה שהמטופלת לא שרדה את המחלה כי לא הראו את הפנים שלה, רק שמעו את הקול שלה לפני שהמצב שלה הידרדר, ולא ראו אותה משתחררת, ואחר כך לינא נסעה לבקר את סבא וסבתא שלה אבל היא רק עמדה לפני הבית שלהם והם ישבו במרפסת והיא שאלה מה שלומם והתחילה לבכות, והם אמרו לה למה את בוכה, אל תבכי, אבל רק מרחוק הם ניסו לנחם אותה, כי אסור להתחבק בקורונה עם סבא וסבתא, וגם אני רחוקה מהנכדים שלי ולא יכולה לחבק אותם, את דין לא יכולתי לפגוש יותר משנה – הוא היה בן שנתיים כשהם ביקרו אותי ועכשיו הוא כמעט בן שלוש וחצי, ומי יודע מתי נוכל להיפגש ןמתי אני אוכל לחבק אותו. וגם מהטיסות התחלתי מאד לפחד, כי מתברר שבמטוסים טסים גם חולי קורונה, אולי מפני שאינם יודעים שהם חולים ואולי מפני שלא אכפת להם, וכשיש במטוס חולה קורונה המון אנשים נדבקים כי במטוס מערכת אוויר סגורה והנגיפים מתעופפים בחלל המטוס ורק המחשבה על זה כבר מוציאה את החשק לטוס בעצמך או שמישהו יקר לך יטוס ואולי יידבק בקורונה, שאחרי שראיתי את הסרט על מחלקת הקורונה של ד"ר גדי סגל אני אפילו עוד יותר מפחדת מהמחלה הזאת, למרות שבסוף הסרט הראו חולים שהבריאו מהקורונה והשתחררו הביתה, ולמרות שהרופאים והרופאות והאחים והאחיות שם הם אנשים כל כך טובים, אבל אני מעדיפה לראות אותם רק בטלויזיה, אבל עכשיו שילד בקבוצת הגן של דין חולה ואולי גם דין נדבק והוא יכול להדביק את ההורים שלו, זה כאילו הקורונה רודפת אחרינו ואנחנו בורחים ממנה ופתאם מסובבים את הראש ורואים שהיא ממש מאחורינו נוגסת לנו בעורף, וכבר אי אפשר להימלט ממנה. ביוני זה היה כמעט כמעט כשבתי הבכורה שרון לקחה את נכדי אביב שהיה רק בן שנה לקבל חיסונים ובערב היא קיבלה הודעה להיכנס לבידוד כי גילו בטיפת חלב אחות עם קורונה, ואחרי שלושה ימים התברר שכששרון ואביב היו בטיפת חלב האחות החולה כבר לא היתה שם וזאת היתה אזעקת שוא, ונשמנו לרווחה, אני מקווה שגם הפעם לא יקרה לנו שום רע, אבל בינתיים אני מוטרדת ואולי בלילה אני אחלום חלומות רעים ואחרוק שיניים. בתנ"ך רק הרשעים חורקים שיניים, כמו שכתוב בתהלים ל"ז פסוק י"ב: "זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו", ובאיוב פרק ט"ז פסוק ט' "וישטמני חרק עלי בשיניו צָרִי ילטוש עיניו לי", אבל לפי מה שכתבה רופאת השיניים טמי צ'ן לא הרשעים חורקים שיניים אלא העצבנים והמודאגים, שאלה כולנו, והיא נתנה כל מיני סיבות לשיניים שלדבריה נשברות עכשיו לאנשים בקצב מואץ יותר מאשר בכל השנים האחרונות, וחשבתי על סיבה אחת שהיא לא נתנה, שאולי מכיוון שכל האיברים מחוברים זה לזה, אולי נשברות עכשיו לאנשים השיניים מפני שלהרבה אנשים נשבר עכשיו הלב מכל מה שקורה, ומכל מה שאין בכוחם לשנות.