אימת ההפללה של חיי היומיום

 

דווקא השיח על הפרת ההנחיות על ידי בכירים ומקורבים לשלטון, כתמונת ראי של מה שעובר על פשוטי העם, מבליט את צדן המאיים ביותר של הגבלות הקורונה, שהוא הפיכתם של חיי השגרה לפשע. פשע הוא ללכת לעבודה, לפתוח חנות ולמכור לציבור בגדים או ספרים או צעצועים, להיפגש במשרד עם לקוחות, לפתוח מספרה ולספר אנשים, לפתוח מסעדה ולהגיש מזון או קפה ועוגה, ואפילו להיפגש עם הוריך או עם ילדיך הבוגרים ונכדיך, כל שכן לשבת לאכול איתם או לחבק ולנשק אותם. כל המעשים היומיומיים האלה שהינם מעשים נכונים ורצויים בשגרה, הפכו לפשע בר-ענישה, ואנשים מקבלים קנסות או עונשים אחרים על ביצועם. הדיון במוסריותם של מעשים אלה מתמקד, עקב השלכותיהן הפוליטיות, בהפגנות נגד נתניהו ובתפילות בבתי הכנסת, מכיוון שהמפגינים והחרדים משתייכים לקבוצות מזוהות פוליטית. אבל אין כמעט דיון על זכותה של המדינה או של מוסדות בתוכה, למשל בתי אבות, למנוע מפגש בין ילדים והורים ובין סבים ונכדים. האם המדינה רשאית בכלל להתערב באופן כזה ביחסים בתוך המשפחה, והאם המגפה באמת מצדיקה את ההתערבות הזאת, ואיך יכול להיות שכל עשייה מבורכת בחיינו הופכת לפתע לפשע ועבירה, ואיך אפשר להכיל את הדבר הזה?

יש אנשים שטוענים שנתניהו מעוניין להפליל את ההתנהגויות הנורמטיביות של הציבור כדי לטשטש את פשעיו שלו, שהוא מנסה להפוך את כולנו לפושעים כדי שלא יהיה הבדל בינינו לבינו. האמירה הזו איננה חסרת בסיס אם חושבים על מאמציהם של בני משפחת נתניהו לתאר את המפגינים כמלוכלכים, מפיצי מחלות, הורסי המדינה ועוד ועוד. אבל הגבלות על מעשים שמרכיבים את חיי היומיום וענישה על שיטוט ברחובות או נסיעה לעיר אחרת הוטלו גם במדינות אחרות, והפכו אנשים שעושים מעשים שגרתיים לגמרי לעבריינים, והמצב הזה בפני עצמו מעורר חרדה. כשלקחתי את הכלב למרפאה בסגר הראשון חשבתי כל הדרך מה אגיד לשוטר שישאל אותי לאן אני הולכת. העובדה שמותר לקחת את הכלב לרופא, או ללכת לקנות לו תרופות, או לנסוע לבית החולים הוטרינרי שרחוק מירושלים ידועה לי, אבל העובדה שאצטרך אולי להסביר ולהצטדק מדוע אני עושה דברים שרצוי וטוב ונחוץ לעשות אותם מעוררת בי חרדה, ואני חושבת וחושבת על כך, מה אגיד ומה אעשה, במקום פשוט לעשות את מה שאני צריכה, כי מה רע בזה שאני מטפלת בכלב שלי, ולמה אני צריכה כל הזמן לפחד משוטרים שאולי יתנהגו אלי באלימות או באכזריות, כשלא עשיתי שום דבר רע, ומי שצופה בטלויזיה לא יכול לומר שהפחדים שלי לגמרי חסרי בסיס. והמצב הזה מדכא ומערער, ומאד משפיע על התודעה של האנשים. ולא יעזור לי בזה שיענישו מישהו שמפר הנחיות, אני רוצה שישחררו את כולנו מהכלא הזה שבכלל לא בטוח שיש לו הצדקה. אני לא רוצה להישאר בכלא ולהתלהב מזה שמענישים מישהו אחר שברח מהכלא. האמת שכשראיתי בטלויזיה את האנשים שבורחים מישראל לארצות שבהן מניחים לאנשים לנשום ולחיות מאד שמחתי בשבילם. לא הרגשתי שום קנאה ולא מפריע לי שאני ענייה ואין לי כסף לזה. ויש לי הרגשה שבשנים הקרובות מי שיוכל יברח מפה כי אי אפשר לשאת יותר את המחנק הזה.

ומה שהרגיז אותי שמי שכבר דיבר על ההפרות דיבר עליהן כאילו משהו באנשים פה לא בסדר שהם עושים דברים כמו להיפגש עם הילדים או עם ההורים שלהם. רוגל אלפר אפילו הישווה את הפרת ההנחיות להעלמת מס או לעישון סמים, שלדבריו כולם עושים את זה. אבל אי אפשר ואסור לעשות השוואה כזאת. להעלים מס זה דבר שפוגע בחברה, כי יש פחות לצרכים של כולם, ואם הרבה אנשים עושים את זה הם מועילים לעצמם אבל מזיקים לכלל, ולעשן סמים זה מעשה שגורם לאיבוד שליטה עצמית ולהרבה נזקים לא רק לפרט אלא גם לאנשים סביבו, ואפילו מי שתומך בלגליזציה של קנביס עושה את זה במחשבה שיש לצמח הזה גם יתרונות והנזקים שלו קטנים. הרי אף אחד איננו תומך בלגליזציה של אופיום או הרואין. אז בשום אופן אסור להשוות אנשים שמבקרים את ההורים או את הילדים שלהם בסגר לאנשים שמעלימים מס או מעשנים סמים שאלה מעשים מזיקים. לבקר בני משפחה זה מעשה טוב וסכנת ההידבקות בקורונה איננה הופכת אותו למעשה רע. המעשה הזה יכול להיות מסוכן בגלל סכנת ההידבקות במחלה, שלפעמים קיימת ולרוב איננה קיימת, אבל הוא בשום אופן איננו מעשה רע, ולאבד את יכולת ההבחנה בין מעשה שהוא רע לבין מעשה טוב וראוי שאיננו מומלץ בימי קורונה זה מצב שהוא מסוכן בפני עצמו, וזאת אחת הסכנות של התמשכות המצב הזה, אובדן כושר ההבחנה בין טוב לרע ונכון ללא נכון. והורים שרוצים לחבק את בנם החולה מסתכנים, אבל הם בשום אופן אינם עושים מעשה רע. זו הבחנה שחייבים לשמור עליה בשביל לא לאבד לחלוטין את חוש המידה.

וגם לא נכון לומר שכולם עושים את זה. לא כולם מעלימים מס ולא כולם מעשנים סמים, וגם לא כולם מפירים את חוקי והנחיות הקורונה. אני דווקא מצייתת לכל מה שאומרים לעשות, ואני נשארת בגבולות השכונה ולא הולכת למקומות אחרים, אפילו אין לי חשק ללכת למקומות אחרים כי הכל כל כך מעיק ובעיקר יש לי חשק להיכנס למיטה ולא לצאת בכלל עד שנתניהו ייעלם מחיינו עם כל נושאי הכלים שלו. אני רק מסתכלת בתמונות של הנכדים שלי ורואה אותם בסרטוני וידיאו או בסקייפ ולפעמים אני מדמיינת שהם באים אליי ואני הולכת איתם לטייל, ואני מצפה כל הזמן שדברים ישתפרו, כי כל הדברים הרעים בחיים בסוף עוברים ואז גם הכאב שהם הביאו איתם נעלם או לפחות נחלש. אני מנסה לעשות דברים אבל לא מצליחה לעשות הרבה, כי אני רואה המון חדשות וכל הזמן אני במתח שמשהו יקרה, ובאמת קורים המון דברים בארצות הברית ובאנגליה ובישראל ובכל מקום, ואני מתפללת שיקרה גם משהו טוב ולא רק דברים רעים.