לא להתאחד ולא לפחד

 

בעיקר אנשים שלא מצביעים לא לעבודה ולא למר"ץ רוצים שהמפלגות תתאחדנה, בטענה המעליבה שאין ביניהן שום הבדל, שהיא טענה שקרית כמובן, מכל בחינה שהיא, כי מפלגת העבודה צמחה בלב הממסד כמפלגת שלטון, ומשמרת את הדנ"א הממסדי גם כמפלגה קטנה, ולכן תומכת בקיום מצעד הדגלים בעיר העתיקה, כי זו מסורת, ותומכת בחוק האזרחות ששולל אזרחות מבני זוג פלשתינים של ערביי ישראל, ובכך רומס את זכויות האדם של הפלשתינים וערביי ישראל כאחד, ועוד טוענת שמדובר בחוק ביטחוני על סמך מחקר מפוקפק שמפיץ השב"כ, למרות שזהו בעיקר חוק דמוגרפי שמקדם טרנספר, ושומרת על ירושלים מאוחדת, שבכך היא מתיישרת עם הקונסנזוס בקרב הציבור היהודי. מר"ץ לעומתה נולדה כמפלגת התנגדות לממסד, הפוליטי והדתי כאחד, ומחויבותה היא בראש וראשונה לשמירת זכויות האדם, ולא לשמירת אחדותה של ירושלים שתמיד היתה פיקציה שנשמרה בכוח הזרוע בלבד והולידה עוד ועוד כוחנות. העבודה ביקשה להכיל גם את המתנחלים, ואילו מר"ץ הפנתה להם עורף. לא תמיד זה היה חכם, תמיד זה היה אנטי ממסדי ועקרוני. העבודה פתחה את הדלת לחברים ערבים, אבל הם התקשו לחוש בתוכה בנוח. מר"ץ נבנתה מראש כמפלגה של שותפות יהודית-ערבית. אם תתאחדנה תבריח מפלגת העבודה את הציבור הערבי שמצביע למר"ץ, וזהו עדיין ציבור משמעותי. מר"ץ היא המפלגה היהודית היחידה שמתנגדת לחוק האזרחות ושואפת לבטלו, שמתנגדת לחוק הלאום ושואפת לבטלו, ולא רק לתקן אותו כדי שלא יפגעו האזרחים הדרוזים. ואילו ממפלגת העבודה יבריח איחוד כזה את הבוחרים שמבקשים לשמר את ערכי הקונסנזוס של הציבור היהודי, כמו איחוד ירושלים, ותמיכה בחלק מההתנחלויות שנתפסות כיותר ביטחוניות ופחות אידיאולוגיות. נחמן שי הזכיר בצדק את האיחוד האומלל של עמיר פרץ עם אורלי לוי וגם עם מר"ץ שרק הבריח בוחרים מכל אחת מהמפלגות, והזיק לשתיהן. הרי אין מדובר בנכסים יציבים שמחברים ביניהם, אלא בציבור בוחרים שצריך לשכנע אותו שהצבעה לעבודה או למר"ץ תבטא את משאלותיו ותקדם את סדר היום שלו, ואיחוד בין המפלגות יבריח בוחרים מכל אחת מהן, במקום למשוך בוחרים נוספים לתת להן את קולם.

ולא זו בלבד: בעוד שמפלגת העבודה יכולה לרוץ עם אותה רשימה, ומעמדה של מירב מיכאלי שהקימה לתחייה את מפלגת העבודה כשזו היתה כבר מוטלת בקבר, איננו מעורער, מר"ץ איננה יכולה להימלט משידוד מערכות אחרי שורת המבוכות שעלו בעקבות העימותים עם ראידה רינאווי-זועבי, אבל הן נוגעות לשאלות יסוד וניגודי עניינים מהותיים בתוכה: המפלגה שחרתה על דגלה את התמיכה בזכויות שוות לציבור ההומוסקסואלים, עד כמה היא יכולה להכיל ציבור ערבי שרואה בהומוסקסואלים סוטים? ועד כמה קידום אינטרסים מגזריים של הומוסקסואלים, כמו ניצול נשים כפונדקאיות, יכול לשכון בכפיפה אחת עם שמירה על זכויות אדם ומניעת ניצול מסחרי והחפצה של נשים, במפלגה שזכויות האשה היו ערש וטעם קיומה? ובאיזו מידה יכול ניצן הורוביץ לייצג את כל הציבורים שמבקשים עדיין למצוא במר"ץ את ביתם: האם הוא מנהיג מפלגה או נציג מגזר? ובאיזו מידה יכולים כל מנהיג ומנהיגה שהיא להתמודד עם מפלגה שגם בוחריה הוותיקים אינם נאמנים לה, ומתלבטים לפני כל מערכת בחירות האם לערוק למפלגות אחרות, כשהם שוכחים לא פעם עקרונות יסוד לטובת מגמה אופנתית, וזונחים את מר"ץ פעם לטובת ציפי לבני, פעם לטובת בני גנץ, פעם לטובת מירב מיכאלי. ועדיין שום מפלגה אחרת שמייצגת בעיקר ציבור יהודי איננה מבטאת עמדה בלתי מתפשרת בעד מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית ושמתנגדת לחלוטין להתנחלויות, ולכן דוקא בימים שבהם מתייחסים להסכם ישראלי-פלשתיני על מדינה פלשתינית עצמאית כאל אוטופיה גמורה שאיננה כלל חלק מהדיון הפוליטי, אסור לוותר על מר"ץ כמפלגה עצמאית וצריך להילחם על קיומה העצמאי ולקחת את כל הסיכונים שבהם כרוך המאבק על הקיום העצמאי הזה. אין שום טעם למחוק את מר"ץ מראש ולקפל מראש את כל דגליה, בגלל האיום המוטל בספק שלא תעבור את אחוז החסימה.