לבנה מושון / מכתב לסוהר 343ב

 

לולא היה הכותר "עלובי החיים" תפוס, הוא היה הולם את ספרה שובר הלב של לבנה מושון "מכתב לסוהר 343 ב". הספר מתאר בחיות רבה את חייהם האומללים של דיירי הבית בערוץ הנחל, שמוצף במי הגשמים מדי חורף - החיים בבוץ, כמציאות וכמטפורה. הגינה העלובה, שהאב מטפח בימים שבהם הוא חופשי מעבודתו בכלא רמלה, וגם בה מחבל השכן התימני בעל העזים, האם שבורת הגב תרתי משמע, שידיה אינן חדלות מעמל: מנקה, מבשלת, סורגת. ארבעה ילדים היא יולדת, שתי בנות ואחריהן שני בנים. בן אחד היא מאבדת בינקותו ממחלה חשוכת-מרפא. הבן השני יעזוב בבגרותו את הארץ לחיים טובים יותר בקנדה.

שנים רבות משרת האב בכלא רמלה כסוהר פשוט, שנים רבות הוא ממתין לקידום. חבריו לשירות כבר מנהלים בתי כלא, והוא עדיין סוהר פשוט, אחרי שנים יעלה בדרגה נוספת, אבל יישאר סוהר פשוט. כמו דמותו של השוטר אזולאי, הוא איננו חסר כישורים, ונאמן עד אין קץ לעבודתו, אבל משהו באישיותו מפריע, מין ניתוק מהמציאות ומהסביבה, כמו באותו יום טראומטי שבו הוא ממתין שעתיים לאוטובוס שלא יגיע, במקום להגיע לתחנה המרכזית לאסוף את בנותיו ששבו מטיול לילדי האסירים. חוויה קשה של בושה, מבוכה ונטישה לבנות הקטנות שנרטבות עד לשד עצמותיהן בגשם ונזקקות לעזרת סוהר אחר כדי להגיע הביתה.

כבר ביחסם של בני משפחתו וקהילתו מהעיר חלב ניכר מעמדו החברתי הירוד של האב. הוא עולה לבדו לארץ, ובני דודיו שנשלחים לישון יחד איתו ברפת שהוסבה למגורי עולים, גונבים את השכר שהרוויח בעמל. בליל הסדר הוא מבקש לחגוג עם שכניו מחלב, אך הם מסרבים לארח אותו. שני קיבוצניקים משפיים עוברים עם משאית ומזמינים אותו לחגוג איתם בקיבוץ. הוא מתקבל בסבר פנים יפות, אבל מזועזע מהקיבוצניקים שמערבבים בשולחן החג חמץ ומצה. האב כמה למצוא את מקומו לצד בני קהילתו החלבים, אבל הם דוחים ומנדים אותו ואף גונבים ממנו. הקיבוצניקים מקבלים אותו בברכה, אבל מנהגיהם החילוניים זרים לו. גם אשתו הנכה שמוצעת לו בשידוך מסמלת את מעמדו הנמוך, ומסכינה עם מעמדה הנמוך שלה עצמה. היא מנסה כל חייה, ללא הצלחה מרובה, להשכין שלום בין בעלה לבין ילדיו, קרוביו ושכניו, ואף נאלצת לקבל על עצמה אחריות לחטאיו: כאשר הוא מרחיב את הבית העלוב ללא רשיון בנייה והעיריה תובעת אותו, אשתו מקבלת עליה את האשמה לבנייה הבלתי חוקית, כדי שבעלה הסוהר יוכל לשמור על מקום עבודתו ללא רישום פלילי. אחוזת אימה היא עומדת למשפט כשהיא אם לשתי בנות פעוטות ופעוט גוסס בבית חולים, והרה את ילדה הרביעי. הם משלמים קנס ומכאן ואילך העירייה מניחה להם. כשהפעוט מת ממחלתו, והאם אינה מוצאת נחמה, בעלה צועק עליה. הוא אינו מוותר לעצמו ולא לאשתו, גם לא לילדים שסופגים מכות וצעקות בלי גבול, וצריכים לעמוד במבחנים שבוחן אותם האב, כשהוא מלמד אותם תורה, התחום היחיד שבו הוא חש יתרון על כל סביבתו. בגיל ארבע עשרה תודיע המספרת לאביה שיותר לא תדבר איתו. היא תעמוד במריה עשרים שנה.

בין לבין מסופרים זכרונותיו של האב מן העבודה בבית הסוהר ומעלילות הפושעים שפגש שם. כמה מן הסיפורים, כמו בריחותיו הנועזות של האסיר הסדרתי פרקש, עוד זכורים לי מילדותי. יש הרבה קסם בסיפורים המובאים כזכרונותיו של האב, גם אם חלקם מעוררי חלחלה, ומבליטים את חוסר הגמישות של האב ונוקשותו האינסופית, שמביאה לעתים לתוצאות נוראות.

את הסיפורים האמיתיים בספר העדפתי על הבדיוניים, והעלילה הבדיונית בחלק האחרון, שמשווה לסיפור כולו נופך דטרמיניסטי ומלאנכולי, פחות מצאה חן בעיני. גם מבתים רעים צומחים ילדים טובים ויצירתיים, וילדות עצובה וקשה איננה בהכרח נטולת תקוה. חשתי כאילו הסופרת איננה מתירה לעצמה שום נחמה בסיפורה העצוב, ובכך היא נוטלת את האפשרות לנחמה גם מהקוראים.