היום נכדי אביב בן חמש. אני מתקשה להאמין שכבר עברו חמש
שנים מאז שנולד. אביב אומר: אחרי שאני אהיה בן חמש אני אהיה בן שש, בן שבע, בן
שמונה, בן תשע, בן עשר. אני רוצה להיות בן חמש עשרה. אביב אומר: כשאני אהיה בן
שתים עשרה, אני אנהג במכונית. לא, אומרת אמא. שתים עשרה זה גיל צעיר מדי לנהוג
במכונית. צריך להיות לפחות בן שבע-עשרה. שבע-עשרה? שואל אביב. גיל שבע-עשרה נראה
לו מאד רחוק. הוא אומר שהוא כבר יודע לנהוג, והוא מאד רוצה לנהוג במכונית של אמא.
אבל אמא לא מרשה לו לנהוג, וזה מאד מעציב אותו.
בכל אופן אביב מאד שמח שכבר קנו לו כרטיס לתחבורה
הציבורית, כי הוא כבר לא יכול לנסוע בחינם, והוא מאד גאה שכבר יש לו כרטיס, והוא
יוכל לתקף אותו במכשירי התיקוף באוטובוסים וגם ברכבת, כמו שעושים הגדולים. סבתא
קנתה לו ארנק עם תא שקוף לשים את הכרטיס, אבל אמא אמרה שעדיף שהכרטיס יהיה אצלה,
כי אחרת הוא כנראה יילך לאיבוד.
לפעמים אביב שוכח דברים. לפעמים הוא לוקח כדור לגינת
המשחקים, ובהתחלה הוא משחק בכדור, ולפעמים באים עוד ילדים ומשחקים איתו בכדור. אבל
אז אביב הולך לגלוש במגלשה ושוכח מהכדור. הכדור נשאר בין השיחים בגינה, ואביב שוכח
מהכדור, ואז באמצע הדרך הביתה סבתא אומרת: אוי, שכחנו את הכדור בגינה, וסבתא חוזרת
לגינה ומוצאת את הכדור שוכב בין השיחים. מזל שלא לקח אותו ילד אחר. סבתא מביאה את
הכדור לאביב והוא שמח: הנה הכדור! למצוא משהו שכמעט הלך לאיבוד זה כמעט כמו לקבל
מתנה חדשה.
יש לאביב שלוש בובות שישנות אצלו במיטה: אחת בובת אננס צהובה,
אחת כחולה ואחת ורודה. לפעמים הבובות עומדות ליד הכרית של אביב ומסתכלות עליו.
לפעמים הן ישנות, ולפעמים אביב ישן ושוכב על הבובות בטעות, אבל לבובות לא אכפת. הן
אוהבות לשכב מתחת לגב של אביב, ולפעמים הן מתגנבות לו מתחת לחולצה ומתחבאות שם
ומדגדגות אותו. אלה בובות מאד שובבות.
ועכשיו יש לאביב גם דובי קטן שהוא מצא אצל סבתא בארון.
סבתא לא מצליחה להיזכר: מאין הגיע הדובון הקטן הזה? הוא דובון קטן שאביב יכול
להחזיק ביד או אפילו להכניס לכיס המכנסיים. אביב לוקח את הדובון לגינת המשחקים
ומתגלש איתו במגלשה. זה דובון אמיץ. הוא מסכים לגלוש במגלשה לבדו. הדובון גולש במגלשה
ויוצא מצד שני. סבתא אומרת. שלום דובון. אולי ראית את הנכד שלי אביב? הוא לובש
חולצה צהובה ומכנסיים עם פסים, ויש לו היום יום הולדת. היום הוא בן חמש. הדובון
מסתכל על סבתא ולא אומר כלום, כי הוא לא מבין מה סבתא רוצה והוא גם לא יודע בכלל לדבר.
איפה הנכד שלי אביב? חושבת סבתא. אני לא רואה אותו בשום
מקום. אביב! צועקת סבתא. אביב! איפה אתה? אני לא רואה אותך. הקול של סבתא מהדהד
בגינה: איפה אתה אביב? איפה אתה?
הנה אני! צועק אביב ויוצא מהמגלשה. הוא צוחק וסבתא
צוחקת. למצוא ילד שכמעט הלך לאיבוד זה כמעט כמו לקבל ילד במתנה.
