אשר יגורתי בא לי

 

במשך שבועות הבעתי כאן את התסכול שחשתי מההתחייבות של איזנקוט שלא להישען על קולות הערבים, ומרוב כעס, ביני לביני, אמרתי לעצמי כמה פעמים: הלואי שהערבים יקבלו 18 מנדטים, אבל לא באמת האמנתי שזה יכול לקרות. ההצבעה הערבית הגדולה משמחת אותי מאד, למרות שאני מבינה שיהיה מאד קשה לאיזנקוט, בנט וליברמן לשתף פעולה עם הערבים, אחרי שהתחייבו שלא לשבת איתם, שזו היתה התחייבות יהירה מאד ומאד מטופשת. אסור היה להם לסמוך על הסקרים, ומה גם שהסקרים טעו רק לגבי הליכוד. מפלגות גוש השינוי קיבלו בסקרים תוצאות דומות לתוצאות שקיבלו במציאות. ההצבעה הערבית הגדולה היא מאד חשובה, כי היא מראה שהציבור הערבי מעוניין להשתמש בהליכים הדמוקרטים הממוסדים כדי להשפיע על הזירה הפוליטית, וזאת התפתחות חיובית.

אני כמובן מאד עצובה מכך שנתניהו קיבל כל כך הרבה קולות, ושיש לו כל כך הרבה תומכים, אבל אולי אחרי ההצלחה הגדולה של הרשימות הערביות, אולי בבחירות הבאות, במקום לגדף אותן, ינסו לשתף איתן פעולה, וזה הערך החינוכי של ההצלחה הערבית בבחירות, גם אם היא לא תתממש מיד.

ערך חינוכי יש גם למיעוט המנדטים, יחסית לציפיות, של נפתלי בנט המגלומן והסחטן, שדרש לעצמו את מועמדות הגוש לראשות הממשלה וסירב להתחייב שיתמוך בראש המפלגה הגדולה ביותר לראשות הממשלה, וכמוהו גם ליברמן. הייתי משוכנעת מראש, כפי שכתבתי כאן, שההימנעות של שני הטרולים מהכרזה על איזנקוט כראש הגוש ומועמדו לראשות הממשלה, תפגע מאד בהצלחת הגוש, ונדמה לי שהתוצאות הוכיחו זאת. מצד שני גם קמפיין המפלגה הגדולה של איזנקוט היה מיותר: הוא לא תרם להגדלת המפלגה אלא רק העכיר את היחסים בין המפלגות בגוש השינוי. מיותרות היו גם ההכרזות של ליברמן על כל חרמותיו נגד ערבים, חרדים ונגד הקמת ממשלת מיעוט, וההכרזה הטיפשית שיישב עם הליכוד ללא נתניהו, כאילו נתניהו יתנדב לפרוש מבלי שיכריחו אותו לפרוש. בניגוד לטענה החוזרת שגוש השינוי היה מאורגן היטב לבחירות, רץ גוש השינוי לבחירות כששלושה מראשי המפלגות בו מתחרים זה בזה ומערערים זה על מנהיגותו של זה, בעוד שגוש נתניהו התייצב כדרכו כאיש אחד מאחורי נתניהו. לא תרמה גם רפיסותו של לפיד, ששוב התעקש להמליך על גוש השינוי את בנט, כאילו לא למד דבר מכשלון ממשלתו המשותפת עם בנט, שנחרת בזיכרון כראש ממשלה עם ששה מנדטים. בהחלט היה צדק בטענתו של איזנקוט שמפלגה צריכה להיות גדולה כדי לזכות ללגיטימציה כשמנהיגה דורש את ראשות הממשלה, גם אם החוק איננו מחייב זאת. ברור שלו מפלגתו של איזנקוט היתה זוכה ליותר מנדטים מהליכוד, מצבו של גוש השינוי כעת היה טוב בהרבה. אבל את התמיכה במועמדותו לראשות הממשלה מטעם גוש השינוי היה איזנקוט צריך להשיג מראשי המפלגות בגוש בהסכמה בינם לבין עצמם. הוא לא הצליח בכך ועקב כך ניהל את מערכת הבחירות מעמדת חולשה. בסופו של דבר, אילו ידעו בנט וליברמן לרסן את האגו המגלומני שלהם, הם היו יוצאים נשכרים מהתייצבות מאחורי איזנקוט.

בגדול הוכיחו התוצאות שיכולתו של גוש השינוי למשוך קולות מגוש נתניהו מוגבלת. יאיר גולן קיבל את קולות העבודה ומרץ, והקולות של יאיר לפיד וגנץ התחלקו בין איזנקוט, בנט ולפיד. כמעט לא נוספו לגוש קולות חדשים, למעט מנדט בודד שעבר לליברמן ומנדטים בודדים שעברו לאיזנקוט. לגבי קמפיין הפרלמנטים של בנט אני מסכימה לדבריו של אלי אוחנה, שהתפארותו של בנט בקמפיין שלו הזכירה לו קבוצה שהפסידה שתיים-אפס ומתגאה כמה יפה שיחקה. גם לפני הבחירות חשבתי שטענותיו של בנט, שהצליח לשכנע מצביעים של בן-גביר להצביע לו, מגוחכות. אם יש משהו שמערכת הבחירות הוכיחה, הוא שאת דפוסי ההצבעה בישראל, שהם ביסודם זהותניים, קשה מאד לשנות, ואני האחרונה שאכחיש שזה מאד מייאש.

אני כמובן מקווה מאד שגוש השינוי יקים ממשלה עם המפלגות הערביות, לפחות כדי למנוע מנתניהו לנצל את המצב כדי להישאר בשלטון בראש ממשלת מעבר ולערוך בחירות חוזרות עד שהתוצאה תמצא חן בעיניו, כפי שעשה בעבר, בטרם הוקמה ממשלת השינוי הראשונה בראשות בנט ולפיד. יהיה עצוב מאד אם גוש השינוי לא יסלק את ממשלת נתניהו, זאת שלא רק מושלת בציבור שרובו מתנגד לה, אלא גם מתעללת בציבור מתנגדיה, ובפרט בציבור הערבי. מצד שני אני מבינה את הקושי לשתף פעולה עם הערבים, כשגוש השינוי כולל ימנים קיצוניים כמו בנט וליברמן, והשמאל כל כך קטן וחלש.

האמת היא שהתאמצנו מאד, אבל כוחנו דל מדי, ולכן הפסדנו בבחירות, ואין על כך נחמה.