זהרירה חריפאי ז"ל

התמונה הראשונה שעולה במוחי כשאני חושבת על זהרירה חריפאי היא תמונת אשת הקברן, בעצם בונה ארונות הקבורה במחזהו של חנוך לוין "אשכבה", אשה קטנה, מכווצת, בבגד לבן שעוטף את גופה וראשה ומזכיר דוקא בגד תינוקות, מדשדשת על הבמה בעקבות בעלה כאילו היתה קשורה אליו בחוט, שברירית כאילו יכול כל משב רוח להפיל אותה. ראינו את המחזה, שעגמימותם של אנטון צ'כוב וחנוך לוין נמזגה בו יחדיו, זמן קצר לאחר מותו של חנוך לוין, שנדמה היה כי כתב בו את תפילת האשכבה של עצמו, ולאורך ההצגה כולה בכיתי כל כך שהרבה מהנאמר לא נקלט בתודעתי. רק כשצפיתי לאחר מכן במחזה המצולם בטלויזיה הבנתי פתאם כמה דברים שנעלמו ממני בהצגה החיה, שאני זוכרת ממנה בחיות רבה תמונות ומוסיקה ופחות מלים, למרות שחנוך לוין היה קודם כל איש של מלים וגם זהרירה חריפאי, כפי שהספיד אותה יפה מיכאל הנדלזלץ, ידעה כל כך להטעים כל מלה בטקסט בדיוק בצליל וברגש הנכונים, ובכל זאת כאשר אני חושבת עליה כעת, אני זוכרת בעיקר את המחוות שלה כשחקנית: הזקנה המתרוצצת אחר בעלה כאילו נמשכת בחוט וגוועת לאטה על הבמה, וכאשר אני חושבת על המחזה אני רואה בעיקר את דמותה לפניי, למרות שהופיעה רק בחלקו הראשון של המחזה, שהיתה לו תפאורה כה יפה (של רקפת לוי) ומוסיקה מרטיטה (של יוסי בן-נון) וזהרירה בבגד הלבן העוטף את גופה וראשה כמו שעוטפים תינוק ביום חורף מתרוצצת על הבמה וחנוך לוין המת כאילו מרחף מעל בחיוך ציני.

ואז אני נזכרת בפעם הראשונה שבה ראיתי את זהרירה חריפאי משחקת, בסרט "סלאח שבתי", את מזכירת הקיבוץ פרידה בחצאית נוקשה וחולצה מכופתרת ודיבור פדגוגי:

אדוני, אנחנו חיים במאה העשרים.

ואני חי במעברה.

המאה העשרים איננה מקום לגור בו.

גם המעברה לא.

ושוב אני נזכרת דוקא ברגע שבו, למשמע אריק איינשטיין בתפקיד זיגי המאוהב, שמתלונן כי הקיבוץ שאיננו מוכן לקנות עבורו מסלאח שבתי את חבובה היפה, קנה לחבר הלוקה בגבו מיזרן ש"רק הוא שוכב עליו", פוערת זהרירה את עיניה ומכסה את פיה כנערה מצחקקת, כאילו נשבר באחת מעטה הנוקשות והמכובדות שלה. דוקא המחווה נטולת המלים הזו של זהרירה, שלרגע קט חשפה צד אחר לחלוטין של הדמות, היא זו שחרותה במוחי.

ועוד מחווה אחת שכל כך זכורה לי מן "השוטר אזולאי", שם מיעטה זהרירה לדבר. היא היתה האשה העקרה העצובה והשותקת לצד שייקה אופיר המפטפט ללא הרף. באחד הימים היא מוצאת בארנקו של בעלה את תמונתה של הזונה היפה שהוא מאוהב בה, וחולם להינשא לה ולהוליד עמה המון ילדים, והיא קורעת את התמונה בזעם שכאב של חיים שלמים נמהל בו.

ובתמונה האחרונה היא מגישה למפקד המשטרה, כולה כניעות וצייתנות ושיפלות-רוח, את הבורקס מעשה ידיה בשקית נייר חום שמנונית והלב יוצא אליה.

מאז רצח רבין אני מתקשה לראות את הסרט האהוב הזה. הכל יותר מדי דומה למציאות. זה לא קשור לזהרירה כמובן. זה קשור למציאות חיינו. כבר זמן רב לא ביקרתי בתיאטרון. גם בסרטים אני צופה לרוב בטלויזיה. לפעמים אני צופה בהצגות מצולמות. אין משדרים מספיק כאלה. אולי גם אין מצלמים מספיק. ובכל מקרה לכוחה של ההצגה החיה אין תחליף.

ואני מצטערת על כל התפקידים של זהרירה חריפאי שלא צפיתי בהם וכבר לא אצפה, ואלה שהייתי צעירה מכדי להעריך נכונה ולא הזדמן לי לצפות בהם במבט בוגר. כמה נפלא שאפשר בזמננו לשמר משהו מגדולתו של אמן מבצע, שחקן, ששנים רבות בטרם מותו הממשי הוא גווע ערב ערב בתום ההצגה.