הספר
שיר/עיר המכנס שמונה שירים שכתבה לאה גולדברג לחיתוכי העץ של האמן הבלגי פרנץ מזרל (עורך
גדעון טיקוצקי, הוצאת אבן חושן) הוא מתנה לאוהביה של לאה גולדברג, מתנה יפה
ומפתיעה מאד, שמספרת סיפור אחד מרתק ומפתיע, ועוד סיפור עצוב ומקומם, שאותו אניח
לסוף דבריי.
השם
שיר/עיר הוא שם מטעה מעט, כי מרבית חיתוכי העץ והשירים שנכתבו על פיהם אינם
מתייחסים להווית הכרך אלא לנופים כפריים או לתמונות ביתיות, שנאספו מתוך כמה ספרים
של מזרל לאסופה "נופים ומצבי רוח" Landschaften
und Stimmungen
שהתפרסמה בשנת 1929 בהוצאת קורט וולף. מזרל התפרסם במיוחד ברומן המצויר שלו
"ספר השעות שלי" שיצא בשנת 1919 ותיאר מסע טרגי של אדם צעיר לעיר הגדולה.
שם הספר התייחס ליצירתו המפורסמת של ריינר מריה רילקה "ספר השעות" Das
Stundenbuch המתאר חיי נזיר ואת יחסיו עם האל המזוהה עם ישו. רילקה הוא אחד המשוררים
שהשפיעו במיוחד על שירתה של לאה גולדברג, ושירים אלה מעידים על כך שבצעירותה היתה
השפעתו של רילקה על גולדברג גדולה במיוחד גם מבחינת נושאי השירים, ובהשפעתו מרבה
להופיע בשירתה המוקדמת אלהים המזוהה עם ישו, אלהים מיוסר. המקריב את עצמו למען
האנושות. כך בשיר הרביעי בספר:
וְיֵשׁ
גַּם כָּאֵלֶּה
הָאוֹהֲבִים
אֶת הַשְּׁקִיעָה וְזֶה אֶת זֶה,
הָרוֹאִים
בָּאֹפֶק אֱלֹהִים נִשְׂרַף עַל אַהֲבָתוֹ אוֹתָם,
החיבור
של לאה גולדברג למזרל הוא איפוא חיבור כפול: לחיתוכי העץ של מזרל ולשירתו של רילקה,
וקריאתה את חיתוכי העץ של מזרל היא דרך שיריו של רילקה, וללא האירוניה המאפיינת הן
את מזרל והן את רילקה. דבר זה בולט במיוחד בשיר שבעיניי הוא המרתק ביותר בספר,
ואולי גם היפה ביותר. הנה כאן שני בתיו הראשונים:
וּבְכָל
זֹאת
יֵשׁ
עַל הָאָרֶץ לֵילוֹת מֻשְׁלָגִים
וְאֲלֹהִים
לָבָן רוֹקֵד סְבִיב צְרִיחַ כְּנֵסִיָּה,
וְכוֹכְבֵי
לֹבֶן הֶעָפִים נִמְזָגִים
מִגְּבִיעַ
הַשַּׁחַק אֶל כּוֹס הַדּוּמִיָּה -
וּבַּכְּפַר
מִתְעוֹרֵר פִּתְאֹם הַחֲלוֹם,
וּמַבִּיט
בְּעַד כְּפוֹר הַצֹּהַר אֶל לֹבֶן הַלֵּיל,
אֶל
הָאֲלֹהִים הָרוֹקֵד מִסָּבִיב לְמִגְדָּלוֹ
עַל
מַרְבָד הַשְּׁתִיקָה הָאָפֵל.
שיר
זה מעלה בזיכרון קטע מ"ספר השעות" של רילקה שאני מתרגמת כאן:
אֲנִי
חַי אֶת חַיַּי בְּמַעֲגָלִים
שֶׁסְּבִיב
הַדְּבָרִים מִתְפַּתְלִים
אוּלַי
אֶת הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֵם לֹא אַשְׁלִים
אֲבָל
אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְנַסּוֹת בּוֹ בִּשְּׁבִילִי.
אֲנִי
חָג סְבִיב הָאֵל, סְבִיב הַמִּגְדָּל מִיְּמֵי עָבָר
וַאֲנִי
חָג אַלְפֵי שָׁנִים
וַעֲדַיִּן
אֵינֶנִי יוֹדֵעַ: הָאִם נֵץ אֲנִי, אוֹ סַעַר
אוֹ
שִׁיר רְנָנִים.
אָחִים
רַבִּים לוֹבְשֵׁי גְּלִימוֹת לִי בַּדָּרוֹם
הֵיכָן
שֶׁהַדַּפְנָה צוֹמְחָה בַּמִּנְזָרִים
אֲנִי
יוֹדֵעַ אֵיךְ הֵם הוֹגִים בַּמָּדוֹנוֹת
אֲנִי
חוֹלֵם תְּכוּפוֹת עַל צְעִירוֹת טִיצִיאָנִיּוֹת
שֶׁמַלְהִיטוֹת
אֶת אֱלֹהִים.
אַךְ
כְּשֶׁאַפְנֶה אֶל לִבִּי אֶת עֵינַי
אֱלֹהַי
הוּא אָפֵל וּכְמוֹ מִרְקָם
שֶׁל
מֵאָה שׁוֹרָשִׁים שֶׁדּוּמָם שׁוֹתִים
אֲנִי
יוֹדֵעַ רַק שֶׁבְּחֻמּוֹ אֲנִי מוּרָם
יוֹתֵר
אֵינִי יוֹדֵעַ כִּי כָּל עֲנָפַי
נָחִים
עָמוֹק לְמַטָּה וְרַק בָּרוּחַ מָטִים.
אלהים
של לאה גולדברג בשיר שחיברה לחיתוך העץ של מזרל איננו אפל אלא לבן, והוא איננו המגדל הסימבולי שסביבו חג
הנזיר, אלא הוא עצמו חג סביב המגדל הלבן בפתיתי השלג הנופלים. זהו אלהים לבן
ובתולי שיפהפיות אדומות-שיער אינן מלהיטות אותו, והוא אפילו אלהים שמח, שמחת ילדים
המשתובבים בשלג. זהו אלהים קרוב מאד ולא מאיים כלל.
באחרית
הדבר מספר העורך גדעון טיקוצקי שגולדברג ניסתה בשנים מאוחרות יותר לעבד גירסה חדשה
של השיר שממנה מחקה את אלהים, ויחד עמו נמחקה שמחת השיר, ואכן גולדברג העדיפה
לגנוז גם את הנוסח המעובד. סיפור זה מוסיף משמעות נוספת ל"כאב של שתי
המולדות" כפי שכינתה גולדברג בשירה "אורנים" את שבר ההגירה: בתוך
חבורתם של שלונסקי ואלתרמן המתנערים הן מן היהדות המסורתית, הן מן הדת בכלל, והשפעות
נוצריות בכלל זה, חשה גולדברג שעליה להיפטר מן האלהים התמים והבתולי שלה. בעיבוד
המאוחר של השיר החליפה את אלהים ב"מזמורות-ילדות", ואכן היתה זו גירסה
דינקותא שהיא כפתה על עצמה להיפרד ממנה. בשירה הציונית-חילונית לא היה עוד מקום
לאלהים הבתולי הלבן שרקד בפתיתי השלג כמו ילד. השיר היחיד שפירסמה גולדברג מבין
שמונת שירי הספר, מספר העורך, הוא השיר הרביעי, שבו מופיע אלהים המיוסר האוהב את
האוהבים ונשרף למענם. למרות שגם כאן האלהים מזוהה עם ישו, אלהים המקריב את עצמו
למען האוהבים, הזהות הזו מתלכדת עם האל הבורא:
הָיֹה
הָיָה אֱלֹהִים שֶׁיָלַד אֶת הָאֲדָמָה,
חָמַד
בָּה כָּל דֶּשֶׁא וְדֶרֶך, כָּל עַקְרָב וְאִילָן מְלַבְלֵב,
כָּל
עֵגֶל מְדַדֶּה, כָּל אָדָם מֻכֶּה מַשְׂטֵמָה,
אלהים
זה שהוא ישו המקריב את עצמו, אך גם אלהים הבורא שרחמיו על כל מעשיו, מצא את מקומו
בשירה העברית. טיקוצקי מצטט שיר נוסף שהתפרסם בספר שיריה הראשון של גולדברג
"אֶת אֱלֹהַי רָאִיתִי בַּקָּפֶה", שביתו השלישי רומז לישו הרוחץ את
רגליי תלמידיו (בשורת יוחנן פרק י"ג) וגם לאשה החוטאת הנושקת את רגלי ישו
(לוקס ז):
לְאוֹר
שְׁקִיעָה חִוֵּר וַאֲדַמְדַּם,
כְּמִתְוַדֵּה
עַל חֵטְא לִפְנֵי מוֹתוֹ,
יָרַד
לְמַטָּה לְנַשֵּׁק רַגְלֵי אָדָם
וְּלְבַקֵּשׁ
אֶת סְלִיחָתוֹ.
אלהים
הזה שנראה לה בקפה היה אומלל, מספרת גולדברג בבית השני של השיר, וכנראה שאת האל
האומלל, המיוסר, הנשרף בעד האנושות, קיבלה השירה העברית של אותם ימים ביתר קלות
מאשר את אלהים השמח, הלבן, הרוקד סביב מגדל הכנסיה.
עם
עלייתה נפרדה איפוא לאה גולדברג מעולם שלם של דימויים נוצריים ואיקונוגרפיה
נוצרית, שדומה כי היתה חלק מאד אינטימי מתמונת עולמה, והשירים האלה לחיתוכי העץ של
מזרל ספוגים בתמונת העולם הזו. הבית הראשון בשיר השמיני מספר:
בַּפַּרְבָרִים,
עַל יַד גָּדֵר רָעוּעַ,
הֵם
עוֹד יוֹדְעִים לִבְכּוֹת וֶלֶאֱהֹב,
הֵם
עוֹד יוֹדְעִים לִשְׁכֹּחַ אֶת הָרְחוֹב –
אֶת
אֲפֵלַת הַכְּרָךְ שֶׁפָּנָסִים כִּתְרוּהָ
בְּזֵר
הַיִּסּוּרִים, בְּזֵר קוֹצִים צָהֹב.
בשיר
השני, שנכתב לחיתוך עץ שבמקור ליווה את מעשיות טיל אולנשפיגל, מופיעים ישו ומרים
בשמם המפורש, וכל קריאתה של גולדברג את הציור היא קריאה נוצרית. תמונה זו של ים
ושמי לילה מעוננים מזכירה את ציורי מריה המתארים ים ומעליו שמי לילה שכוכב יחיד
זוהר בהם, שהרי מריה, ששמה נגזר מן המלה הלטינית mare, כלומר "ים",
מכונה במסורת הנוצרית stella maris, "כוכב הים". הבית הראשון בשיר שחיברה לאה גולדברג
לציור אומר כך:
הָעֲנָנִים
טוֹבְעִים בִּקְצֵה הַיָּם
וְהַסְּפִינָה
תָּמוּת בֵּין חוֹל וָרוּחַ,
דִּמְעַת
יֵשׁוּעַ וּתְפִלַת מִרְיָם
מִכִּלָּיוֹן
לֹא יִשְׁמְרוּהָ.
וּמָה
אִם יֵשׁ לַתֹּרֶן דְּמוּת הַצְּלָב?
הַלַּיְלָה
לֹא יִפְתַּח לוֹ אֶת הַשַּׁעַר
וְהַסְּפִינָה
כְּלֵב שֶׁנֶעֱלַב
תָּשׁוּט
מִשַּׁלְוָתָהּ אֶל תּוֹךְ הַצַּעַר.
מעניין
עד כמה האסוציאציות של לאה גולדברג לציור הן אסוציאציות נוצריות של מי שהאיקונוגרפיה
הנוצרית מתפענחת לו בטבעיות, ודומני שאין זו רק השפעתו הגדולה של ריינר מריה
רילקה, אלא גם היכרות אינטימית מילדותה עם האיקונוגרפיה הנוצרית בכנסיות ובבתים.
לאה גולדברג קוראת את מזרל קריאה סמלית כציור איקונוגרפי נוצרי שהוא סימבולי ולא
תיעודי. את כל זאת מחקה משירתה בארץ ישראל.
למחיקתו
של עולם תרבותי שלם שליווה את המשוררת מילדותה משירתה הבוגרת היה בוודאי מחיר נפשי
וגם שירי שהוא חלק בלתי נפרד ממחיר ההגירה והעקירה מעולם ששנים ספורות לאחר עלייתה
נמחה מעל פני האדמה אל ארץ שבה התערתה לכאורה למופת ובכל זאת נותרה תמיד בבדידותה,
בעולם של שירה וציור שאת רובו לא יכלה לחלוק עם איש. המחשבה הזו נוסכת משמעות
מיוחדת לשני הבתים האחרונים בשיר השני:
וְאָנוּ
הַהוֹלְכִים אֶל הַלְּאָן,
וְאָנוּ
הַזּוֹכְרִים אֶת הַמֵּאַיִּן,
נָבִיא
אֶל חוֹף-הַלֵּיל יָגוֹן קָטָן
וְאֵפֶר
הַבְּרָכָה עַל הַיָּדַיִּם.
וּכְשֶׁתִּגְוַע
לְמוּלֵנוּ הַסְּפִינָה
וְהַדְּמָמָה
תָּשִׁיר אֶת קִינָתָה לָה,
תֵּדַע
שֶׁגַּם אֲנִי כְּבָר מְבִינָה,
שֶׁפֹּה
נִתַּק לְעוֹלָמִים הַהָלְאָה.
הספינה
איננה טובעת אלא גוועת. אין עוד הלאה כשם שאין דרך חזרה. מכאן ואילך דבר מה חדש,
לא המשך.
ובכל
זאת לאה גולדברג רק מתחילה כאן את יצירתה. העקירה ממולדתה והעלייה לארץ ישראל לא
הפילה עליה שתיקה כפי שקרה לביאליק ולרבים אחרים. היא ממשיכה לשיר, שירה חדשה.
סיפור שמח בעיקרו שבכל זאת נמהל בו כדבריה "יגון קטן".
והיגון
הנוסף שלא נודע למשוררת למרבה המזל הוא בדרך המבישה שבה טיפלה האוניברסיטה העברית
בירושתה ובמורשתה של לאה גולדברג. בהיותה ערירית הורישה גולדברג את דירתה
לאוניברסיטה. לאחר מותה בטרם עת ניסתה האוניברסיטה להשליך מן הדירה את אמה הקשישה של
גולדברג שהתגוררה יחד עמה והאריכה ימים אחריה. כשנפטרה האם זכתה האוניברסיטה בדירה
וגם בספריית המשוררת. ראוי היה שהדירה תישמר כבית לאה גולדברג ותהפוך למוזיאון
ומכון מחקר לזכרה של המשוררת האהובה. כך נוהגים במדינות מתוקנות. אבל לא כך קרה.
ספרייתה של המשוררת, נכס יקר לחוקרי לאה גולדברג והשירה העברית, פוזרה בין ספריות
האוניברסיטה, וחלק מן הספרים נמכרו בפרוטות. למרבה המזל הבחין רפי ויזר, מנהל
מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית, בשירים הכתובים בספרו של מזרל, ומנע את אובדנם.
אין לדעת האם לא אבדו כתבי יד נוספים של המשוררת עקב דרך טיפולה המבישה של
האוניברסיטה בירושתה. למרבה המזל הועבר רובו של עזבון כתבי היד של המשוררת לארכיון
גנזים ושם הוא שמור לחוקרים, והאהבה הגדולה שרוחשים לה כולנו שגדלנו על "איה
פלוטו" ו"דירה להשכיר" משמרת את זיכרה ומפעלה ועושה עמהם צדק.
וראו גם:
