ענת לוין / מִפֶּה לְפֶה

כמה נורא היה, אני חושבת לעצמי, כמה נורא לולא היתה ההזדמנות לתקן את הילדוּת בהוֹרוּת, להיות אמא טובה, כמה היה חשוב להיות אמא טובה כדי שהילדות יהיו מאושרות וזה יתקן את הילדוּת שלך עצמך, לתת אהבת אם כדי לתקן את אהבת האם שלא ידעת, שדימיינת לעצמך, שחלמת עליה בכמיהה למה שאין ולא יהיה, כמה היה חשוב ללדת ילדים ולאהוב אותם, והיה פחד, פחד גדול, לא להיות אמא טובה, שאז הכל יתקלקל ובמקום תיקון יהיה עוד קלקול. וענת לוין מתקנת את הילדות של אמא שלה, ואולי גם של עצמה, אבל רק בדימיון. ענת לוין לא יכלה ללדת ילדים, והיא מגדלת בשירים את אמא שלה, מתקנת את הילדות של אמא שלה ושל עצמה ושם היא חולמת אותן שתי ילדות, שתי ילדות לבדן, חולמת להחזיר את אמה לילדות כדי לתקן ילדות פצועה ממכות, חולמת מקום קטן שבו יטפלו זו בזו, יאהבו זו את זו, יאכלו פִּילְמֵיינִי, שאלה כופתאות, כל הילדים אוהבים כופתאות, כופתאות זה אוכל של אהבה. יכולתי לגדל אותך, היא אומרת, יכולת להיות הילדה שאין לי. הילדה שאין היא התיקון שחסר לילדות הפצועה ממכות, העשוקה מאהבה. ענת לוין רצתה לגדל ילדה ובמקום הילדה שלא נולדה היא מגדלת את אמא שלה העצובה:

אולי את עצובה,

אולי את מרגישה שאת בתוך חדר בסוף של העולם ובעד החלון יורד ערב תמיד,

אולי בלילה חלומות עיוורים שלך נתקלים ברהיטים חשוכים, מקללים.

ואינני יודעת מי עצובה, המשוררת, האֵם, אני, כולנו. את התיקון צריך לעשות ברוסית. זאת רוסית רכה, רוסית של ילדים. יש בה מלים כמו ליוּבִּימַאיָה שזאת אהובה, מלים רכות של אהבה. אחר כך היא נזכרת בעוד מלה: פָצֵלוּי מְנְיָיה, שזה נַשְׁקִי אותי, מלים רכות של אהבה בשביל לתקן מכות קשות, ובשביל לתקן מלים קשות. דוקא השיר הזה של המלים הקשות מכה אותי, במכות לא היכו אותי, אבל את המלים הקשות, הנוראות, גם אני מכירה. כמה שטפו והציפו המלים האלה שנאמרו כל כך הרבה, כל כך בקלות: זונה, וגם ביידיש אַ קוּרְבֶה, אמרו כשלבשת שמלה עם מחשוף או היתרת את זנב הסוס והנחת לשיער לצנוח חופשי על הכתפיים, והוא גדל, למרות שהקפידו כל הזמן לקצוץ אותו, היית צעירה והוא גדל השיער, ועצם הגדילה הזו ללא משטר כבר היתה פריעת חוק, השיער אמור היה להיות תמיד ממושטר, קשור, אזוק, כאילו הכיל את הנפש שהיתה אסורה ברהטים. אמרו זונה אמרו ערבוש אמרו פְרֶנק פָּרֶך. שמעת את זה הרבה והתחלחלת גם כשזה לא כוון אלייך. השפה היתה כל כך אלימה, ולא הבינו למה היית מוכה כי לא קיבלת מכות רק המלים פצעו אותך. פתאם דוקא המלים האלה, לא המכות, המלים האלה רומני גנב פולני גנב, שוארצה חייעס, א מרוקאנער, פתאם את חושבת כמה הכל היה אלים, השפה היתה כל כך אלימה כי השפה היתה ראי האלימות, ראי המציאות האלימה, והמלים היכו בך כמו שבטים, אַ קוּרְבֶה, קיבינימט. המלים היו קשות ומרות והדיבור היכה בשבטים והיית מתכווצת מפחד המלים, ולא הבינו למה דפק לך הלב ופחדת כל כך לשוב הביתה מפחד המלים הנוראות, כי בביתך לא היכו בחגורות, רק במלים, וגם את חלמת כמוה לדבר במלים יפות:

"תחפצי בכוס תה נוספת, יקירה,

היום יפה כל כך, הלא כן?"

ודיברת במלים יפות ובשפות זרות שנשמעו רכות, הקפדת בצלילים, דיקדקת בתחביר ובצורות הנימוס, ולעגו לך במלים קשות, פוצעות, אפילו גינו אותך, כי המלים הרכות שלך התנשאו מעל המלים הקשות, והמלים הקשות נאחזו במלים הרכות ומשכו אותן לארץ וגילגלו אותן בעפר, הדיבור במלים רכות היה חטא בל יסולח, ואולי עכשיו כשאת קוראת את המלים הרכות האלה, "אצלך נותר הכל רך: הגוף, העור, העורף," והמלים הרכות מתבלבלות לך, אצלך הכל נותר רך, את אומרת לעצמך, רצית מאד להתקשח, שהגוף יתקשח, שהעור יתקשח, שהעורף יתקשח, ובייחוד הלב, העיניים, הריסים, העפעפיים, הדמעות, התפללת שיתקשחו, רצית להפסיק לבכות כל כך הרבה, להיות קשה כמו המלים הקשות שלא יוכלו להכאיב לך יותר במכות, ובייחוד רצית שהלב יתקשח והעיניים לא יהיו עוד רכות, רצית להפסיק לבכות כל הזמן אבל אף פעם לא הפסקת לבכות והכל נשאר אצלך רך, הבטן, החזה, השיער שתמיד היה דק ושביר, הידיים, למרות שכיבסת ושטפת בלי סוף והעור התקלף ונפצע ובכל זאת הידיים נשארו רכות, שום דבר לא התקשח, בייחוד הדמעות לא, ועכשיו את חושבת פתאם שעיני לאה רכות, לאמא של ענת לוין קוראים לאה, ועיני לאה רכות, וענת לוין רוצה להיות לאה או אולי ציפור בשביל להשתחרר ולעוף, אבל נשים לא משתחררות וגם לא מתקשחות, הכל נשאר רך, ופתאם אני חושבת, אולי גם זה סוג של ניצחון.

ענת לוין, מִפֶּה לְפֶה, הוצאת קשב

מחוה לשיר מהספר: בחתונה שלך

ספר תרגומי קפקא שלי