אלזה לסקר-שילר / תשוקתי העצובה, שירי השקט

הוֹ תְּשׁוּקָתִי הָעֲצוּבָה...

חֲלוֹמִי הוּא עֲרָבָה צְעִירָה, פִּרְאִית

וְּנְמַקָּה בַּיֹבֶשׁ.

כְּפִי שֶׁהַבְּגָדִים בּוֹעֲרִים כָּל הַיּוֹם...

כָּל הָאֲדָמוֹת רוֹגְשׁוֹת.

הָאִם עָלַי לְפַתּוֹתְךָ בְּשִׁירַת הָעֶפְרוֹנִי

אוֹ לִקְרֹא אֵלֶיךָ כְּצִפּוֹר הַשָּׂדֶה

טוּהוּ! טוּהוּ!

כְּמוֹ שֶׁשִּׁבֹּלֵי הַכֶּסֶף

רוֹתְחוֹת סְבִיב רַגְלַי - - -

הוֹ, תְּשׁוּקָתִי הָעֲצוּבָה

בּוֹכָה כְּמוֹ יֶלֶד.

שִׁירִי הַשָּׁקֵט

לִבִּי הוּא זְמָן עָצוּב

הַמְּתַקְתֵּק לְלֹא קוֹל.

לְאִמִּי הָיוּ כַּנְפֵי זָהָב

שֶׁלֹא מָצְאוּ עוֹלָם.

הַקְשִׁיבוּ, אִמִּי מְחַפֶּשֶּׂת אוֹתִי,

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ אוֹרוֹת וְרַגְלֶיהָ חֲלוֹמוֹת נוֹדְדִים.

וּמֶזֶג-אֲוִיר מָתוֹק עִם מַשָּׁבִים כְּחוּלִים

מְחַמֵּם אֶת שְׁנָתִי

תָּמִיד בַּלֵּילוֹת

שֶׁיְּמֵיהֶם נוֹשְׂאִים אֶת כֶּתֶר אִמִּי.

וְאֶשְׁתֶּה יַיִן שָׁקֵט מִן הַיָּרֵחַ,

כְּשֶׁהַלַּיְלָה מַגִּיעַ גַּלְמוּד.

שִׁירַי נָשְׂאוּ אֶת כְּחוֹל הַקַּיִץ

וְשָׁבוּ הַבַּיְתָה קוֹדְרִים.

לָעַגְתֶּם לִשְׂפָתִי

וְדִבַּרְתֶּם עִמָּה.

אֲבָל חִפַּשְׂתִּי אֶת יְדֵיכֶם

כִּי אֲהָבָתִי הִיא יֶלֶד וְחָפֵצָה לְשַׂחֵק.

אֶת הָאַחַת נָטַלְתִּי מִכֶּם וְאֶת הַשְּׁנִיָּה

וְנָשַׁקְתִּי לָה.

אֲבָל מַבָּטַי נוֹתְרוּ מֻפְנִים אָחוֹרָה

אֶל נִשְׁמָתִי.

הִתְרוֹשַׁשְׁתִּי

מִצְּדָקָתְכֶם הַקַּבְּצָנִית.

וְלֹא יָדַעְתִּי חֹלִי

אֲבָל מִכֶּם חָלִיתִי.

וְאֵין גַּנָּב גָּדוֹל מִן הַחֹלִי

הוּא שׁוֹבֵר לַחַיִּים אֶת הָרַגְלַיִם.

הוּא גּוֹנֵב מִדֶּרֶךְ הַקֶּבֶר אֶת הָאוֹר

וּמוֹצִיא שֵׁם רַע לַמָּוֶת.

אֲבָל עֵינִי

הִיא פִּסְגַּת הַזְּמָן.

אוֹרָה נוֹשֵׁק אֶת

כְּנַף-בִּגְדּוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.

וְעוֹד בִּרְצוֹנִי לוֹמַר לָכֶם

בְּטֶרֶם תַּפְרִיד בֵּינֵינוּ חֲשֵׁכָה.

אִם אַתָּה הַצָּעִיר בֵּינֵיכֶם

תֵּדַע בְּוַדַּאי אֶת בְּכוֹרִי.

עַל נִשְׁמָתְךָ יְשַׂחֲקוּ מִכָּאן וָאֵילָךְ

כָּל הָעוֹלָמוֹת.

וְהַלַּיְלָה יְקוֹנֵן זֹאת

לַיּוֹם.

אֲנִי הָהֵירוֹגְלִיף

שֶׁעוֹמֵד תַּחַת הַבְּרִיאָה.

וְאֲחַרֵיכֶם אֵלֵךְ

בִּגְּלַל הַכְּמִיהָה לִבְנֵי אָדָם.

קָרַעְתִּי אֶת מַבָּטֵי הַנֶּצַּח מֵעֵינַי,

אֶת הָאוֹר הַמְּנַצֵּחַ מִשְּׂפָתַי –

הַתֵּדַע אַסִּירִים קָשִׁים יוֹתֵר

מְכַשְׁפִים רָעִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי?

וּזְרוֹעוֹתַי שֶׁחָפְצוּ לְהִתְרוֹמֵם

שׁוֹקְעוֹת...

הערה: לא ברור אם "שירי השקט" כתוב בלשון זכר או נקבה, האם זה מונולוג או דיאלוג, האם הדוברת היא המשוררת? אולי בנה המת? או שכל אחד מהם דובר בתורו? לכן העדפתי לתרגם את הפעלים בלשון עבר או עתיד ולהשאיר את זהות הדובר ומינו ככל האפשר לפרשנותו של הקורא. 

ספר תרגומי קפקא שלי