פרנץ קפקא / הזוג

מצב העסקים הכללי כה גרוע, שלפעמים, כשיש לי זמן פנוי במשרד, אני לוקח בעצמי את תיק הדוגמאות כדי לבקר אישית אצל הלקוחות. בין השאר תיכננתי כבר זמן רב ללכת פעם לנ. שעמו הייתי קודם לכן בקשרי עסקים יציבים, שמסיבות שאינן ידועות לי כמעט נותקו בשנה האחרונה. להפרעות כאלה לא חייבות להיות סיבות מיוחדות, בתנאים המעורערים של ימינו מכריע כאן לעתים קרובות דבר של מה-בכך, מצב-רוח, ובה במידה יכול דבר של מה-בכך, מלה אחת, להשיב הכל על מקומו. אבל קצת מסובך להגיע לנ.: הוא איש זקן, בזמן האחרון מאד חולני, וגם אם הוא עדיין אוחז בידיו את ענייני העסקים, הוא בקושי מגיע לעסק בעצמו: אם רוצים לדבר עמו, צריך ללכת לדירתו, והתנהלות עסקית מסוג זה מעדיפים לדחות.

אבל אתמול בערב בשעה שש יצאתי בכל זאת לדרך: בוודאי כבר לא היה זה זמן לביקורים, אבל לא צריך היה לראות בזה עניין חברתי אלא עניין מסחרי. מזלי שיחק. נ. היה בביתו. כפי שאמרו לי בכניסה, הוא בדיוק שב עם אשתו מטיול וכעת נמצא בחדר בנו שהיה חולה ושכב במיטה. נתבקשתי להיכנס לשם גם: תחילה התמהמהתי, אבל אז הכריעה כמיהתי לסיים את הביקור המעיק מהר ככל האפשר, והנחתי להובילני כפי שהייתי, במעיל, כובע ותיק הדוגמאות בידי, דרך חדר אפלולי אל חדר מואר באור עמום, שבו נאספה חבורה קטנה.

אינסטינקטיבית נפל מבטי תחילה על סוכן מוכר לי טוב מדי, שחלקית הוא מתחרה שלי. ובכן כך הוא התגנב לשם עוד לפני. הוא נצמד למיטת החולה כאילו היה הרופא: במעילו הנאה, הפתוח, התפוח, הוא ישב שם במלוא-הדרו, חוצפתו עוברת כל גבול: דבר מה בדומה לכך חשב כנראה גם החולה, ששכב שם כשלחייו קצת סמוקות מחום ולפעמים הביט בו. בנוסף לכך כבר איננו צעיר, הבן, אדם בגילי עם זקן מלא קצר, מעט פרוע מחמת חוליו. נ. הזקן, איש גדול, רחב-כתפיים, שעקב סבלו החשאי מאד רזה לתמהוני, הפך כפוף וחסר-ביטחון, עמד עדיין, כאילו זה עתה הגיע, בפרוותו, ומילמל דבר מה לעבר בנו. רעייתו, קטנה ושברירית אך מלאת-חיים, ולו גם רק בכל מה שנוגע לבעלה – אותנו האחרים היא בקושי ראתה – היתה עסוקה בהפשטת הפרווה מבעלה, מה שעקב ההבדל הגדול בין השניים עורר כמה קשיים, אבל לבסוף הצליח. אולי הקושי היה נעוץ בין היתר בכך שנ. היה מאד קצר-רוח ושוב ושוב גישש בידיו חסר-מנוח אחר הכורסה, שגם אותה, לאחר שפשטה ממנו את פרוותו, מיהרה אשתו לדחוף לעברו. היא עצמה נטלה את הפרווה, שתחתיה היא כמעט נעלמה, ונשאה אותה החוצה.

כעת נראה לי שהגיעה סופסוף שעתי, או ליתר דיוק, היא לא הגיעה וגם לא היתה מגיעה לעולם: אם עוד רציתי בכלל לנסות משהו, זה היה צריך לקרות מיד, כי על פי תחושתי התנאים לשיחת עסקים יכלו רק להידרדר: אבל להתמקם כאן לתמיד, כפי שהסוכן התכוון בגלוי לעשות, זה לא היה הסגנון שלי. בנוסף לכך לא רציתי להתחשב בו כהוא זה. אז התחלתי להרצות את ענייני בקיצור, למרות ששמתי אל לבי שנ. בדיוק חפץ לשוחח מעט עם בנו. לצערי יש לי הרגל, שאם דיברתי מעט בהתרגשות – וזה קורה די מיד ובחדר-החולים הזה זה קרה עוד יותר מוקדם מהרגיל – לקום ותוך כדי דיבור להתרומם ולגחון. אמצעי טוב במשרדי הפרטי, אבל בבית זר קצת מעיק. אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי, במיוחד שחסרה לי שם הסיגריה שאני מורגל בה. ובכן, לכל אחד יש ההרגלים המגונים שלו, את שלי אני משבח עדיין בהשוואה לאלה של הסוכן. מה צריך למשל לומר על כך שאת כובעו, שאותו החזיק על ברכו ושם הניע אותו באיטיות אנה ואנה, לפעמים הוא חבש פתאם בלי שום התראה. אמנם הוא מיד הסיר אותו שוב, כאילו קרתה טעות, אבל בכל זאת במשך רגע ארוך חבש אותו על ראשו, וחזר על כך שוב ושוב מעת לעת. התנהגות כזאת היא באמת הס מלהזכיר. לי זה לא מפריע, אני מתרומם וגוחן, שקוע לגמרי בענייני ומתעלם ממנו, אבל יכולים להיות אנשים שתעלול הכובע הזה מוציא אותם לגמרי מדעתם. אמנם בלהט דבריי אני מתעלם לא רק מהפרעה שכזאת, אלא בכלל מכולם, אמנם אני רואה מה קורה, אבל כל עוד לא סיימתי את דבריי או שמעתי התנגדויות, הדברים במידה מסוימת אינם מגיעים להכרתי. כך למשל הבחנתי היטב שנ. בקושי מסוגל לקלוט: ידיו על משענות הכורסה, הוא נע באי-נוחות אנה ואנה, לא הביט בי, אלא בהה בקהות-חושים בחלל, ופניו נראו כה אדישים, כאילו אף לא צליל מדבריי, אפילו לא תחושת נוכחותי, חדרו אליו. את כל ההתנהגות החולנית הזאת, שלא העניקה לי הרבה תקוה, ראיתי אמנם, אך למרות זאת המשכתי לדבר, כאילו עוד היה לי סיכוי להשיב הכל סופסוף על מקומו באמצעות מילותיי, באמצעות הצעותיי המיטיבות – התמקדתי בוויתורים שעשיתי, ויתורים שאיש לא דרש ממני. לסיפוק מסוים זכיתי מכך שהסוכן, כפי שהבחנתי בחטף, עזב סופסוף את כובעו במנוחה ושילב את זרועותיו על החזה: נראה שדבריי, שכוונו בחלקם אליו, נעצו סיכה דקיקה בתכניותיו. ובתחושה הטובה ששאבתי מכך הייתי אולי ממשיך לדבר עוד זמן רב, לולא הבן, שבתור האדם הכי טפל לענייני הזנחתי עד כה, התרומם למחצה פתאם במיטה והשתיק אותי באיום אגרוף. הוא רצה בוודאי לומר עוד משהו, להראות משהו, אך לא היה לו מספיק כוח. תחילה ראיתי בכל זה שיגיון קדחת, אבל כאשר מיד אחר כך הבטתי שלא מרצוני בנ. הזקן, היטבתי להבין זאת.

נ. ישב שם בעיניים פקוחות, מזוגגות, מיוסרות, רק לרגע מתפקדות עדיין, נוטה לפנים ברעד, כאילו מישהו אחז או היכה בעורפו. שפתו התחתונה, הלסת התחתונה עצמה עם החך החשוף תלתה בלתי נשלטת, כל הפרצוף התהפך: הוא עדיין נשם, אם כי בכבדות, אבל אז כאילו השתחרר הוא צנח אחורה כנגד המשענת, עצם את עיניו, הבעה של מאמץ גדול עוד חלפה על פניו ואז נמוגה. במהרה זינקתי אליו, תפסתי את היד המצמררת, הקרה, התלויה חסרת-חיים: לא היה בה עוד דופק. ובכן, זה היה ברור, איש זקן. ולוואי ומותנו לא יהיה קשה יותר. אבל כה הרבה יש לעשות עכשיו! אבל במה להתחיל? נשאתי עיניי לעזרה, אבל הבן משך את השמיכה מעל ראשו, שמעו את התייפחותו האינסופית: הסוכן, קר כצפרדע, ישב זקוף בכורסתו, שני צעדים למול נ., והיה נחוש בבירור שלא לעשות דבר, מלבד להמתין שהזמן יחלוף. ואני, רק אני נותרתי לעשות דבר מה, ובדיוק כעת הדבר הקשה מכל: כלומר להודיע לרעיה בדרך נסבלת כלשהי, כלומר דרך שאיננה קיימת, את הבשורה. וכבר שמעתי את הצעדים הנלהבים, הגומאים, מן החדר הסמוך.

היא הביאה – עודנה בבגדי הרחוב, לא היה לה עוד זמן להחליף בגדים – כתונת לילה שחוממה על התנור, שהיא רצתה כעת להלביש בה את בעלה. "הוא נרדם", היא אמרה בחיוך ובניד ראש, כשמצאה אותנו כה שקטים. ובאמון האינסופי של החפים מחטא היא נטלה את אותה היד שבאי-רצון וברתיעה החזקתי בידי, נשקה לה כמו במשחק נישואים קטן – כפי שיכולנו אנו, שלושת האחרים, לראות, נ. התנועע, פיהק בקול רם, הניח להלבישו בכתונת, סבל בפנים כעוסות-אירוניות את דברי הגנאי העדינים של אשתו על מאמץ היתר בטיול הארוך מדי ואמר לעומתה באופן ראוי לציון, כדי להסביר לנו אחרת את הירדמותו, משהו על שיעמום. אז הוא נשכב, כדי שלא להתקרר בדרכו לחדר אחר, במיטה לצד בנו. ליד רגלי הבן הונח ראשו על שני כרים שהובאו במהרה על ידי אשתו. לאור ההתרחשויות הנ"ל לא מצאתי שם עוד שום עניין מיוחד. כעת הוא ביקש את עיתון הערב, לקח אותו מבלי להתחשב באורחים, אבל לא קרא עוד דבר, רק הביט פה ושם בדף ותוך כדי כך אמר לנו בחריפות עסקית מפתיעה משהו באמת לא נעים על הצעותינו, בעוד הוא מחוה בידו הפנויה כל העת תנועות סילוק, ובמצמוצי לשון רומז בפיו לטעם הרע, שהתנהגותנו העסקית גרמה לו. הסוכן לא יכול היה להימנע מלהעיר כמה הערות בלתי הולמות, הוא חש היטב, אפילו בחושיו הגסים, שלאחר מה שקרה היה צריך להיות כאן איזה פיצוי, מבחינתו היה מדובר כמובן לכל הפחות בכך. אני נפרדתי כעת מהר, כמעט הייתי אסיר-תודה לסוכן: ללא נוכחותו לא היה לי כוח-ההחלטה להמשיך ללכת.

בכניסה פגשתי את גברת נ. למראה פניה האומללים אמרתי לה שהיא מזכירה לי קצת את אמי. ומכיוון שחיכתה עדיין, המשכתי הלאה: "מה אפשר לומר עליה, היא יכלה לחולל נסים. מה שאנחנו קלקלנו, היא תיקנה. איבדתי אותה עוד בילדותי." בכוונה דיברתי באיטיות ובהדגשה מוגזמות, כי שיערתי שהגברת הזקנה היתה קשת-שמיעה. אבל היא היתה חירשת לגמרי, כי היא שאלה בלי קשר: "ואיך נראה בעלי?" בנוסף לכך הבחנתי מכמה מלות פרידה, שהיא מחליפה ביני ובין הסוכן: רציתי להאמין שהיא רוחשת לי יותר אמון.

אז ירדתי בגרם המדרגות למטה. הירידה היתה קשה מן העלייה קודם לכן, וגם העלייה לא היתה קלה בשום אופן. אח, אלו דרכי מסחר כושלות יש, וחייבים לשאת בעול הלאה.            

הערות: קפקא כתב את הסיפור בסוף שנת 1922, כשנתיים לפני מותו, אך נמנע מלפרסם אותו, והסיפור פורסם רק לאחר מותו, לדעתי משום שהסיפור מבוסס, מן הסתם בהגזמה סאטירית, על דמויות הוריו ועל מנהגו של אביו, הסוחר בעל החנות הגדולה, בסוכנים שהטרידו אותו. בשונה מרוב סיפוריו זהו סיפור קומי. הבן החולה המוטל במיטה וצופה במחזה הוא לדעתי קפקא עצמו, ולמרות שאיננו המספר, הסיפור מסופר במידה רבה מנקודת מבטו. המספר הוא בן גילו, מעין השתקפות שלו. בסיפור "הגלגול" גרגור סמסא המתעמת עם אביו בדמות חרק הוא במקור סוכן נוסע, ושם מזדהה קפקא לגמרי עם דמות הסוכן הנוסע המתעמת עם אביו. גם מסיבה זו הסיפור "הזוג" מעניין, באופן שהוא פורש את המאבק שאינו בוחל באמצעים בין הסוחר לבין הסוכנים, ופורש את הסיפור מפיו של אחד הסוכנים, תוך שהוא מלגלג על שני הסוכנים, שהרעיה איננה מצליחה להבחין ביניהם, למרות שהמספר משוכנע שהוא אדם שונה לחלוטין באופיו מיריבו הסוכן. מוטיב דומה מופיע בסיפור "החפרפרת הענקית", שם משוכנע המספר שחיבורו שונה לחלוטין בטיבו מזה של המורה, אבל הקוראים אינם מבחינים בין שני החיבורים.

ספר תרגומי קפקא שלי