פרנץ קפקא / כל אדם הוא יחיד במינו

כל אדם הוא יחיד במינו, אבל כדי להסתמך על ייחודו הוא חייב למצוא טעם בייחודו. כפי שחוויתי זאת מבשרי, עמלים בבית-הספר כמו גם בבית למחוק את הייחודיות. בכך מקלים על מלאכת החינוך, אבל גם מקלים על חייו של הילד, אמנם קודם לכן זה צריך לעלות לו בכאב שגורמת הכפייה. למשל לעולם אי אפשר לגרום לילד, שנמצא בערב באמצע קריאתו של סיפור מרגש, להבין שהוא צריך לחדול מקריאה וללכת לישון, רק על סמך הוכחה שמצטמצמת בו. כאשר אמר לי מישהו במקרה כזה שכבר מאוחר, שאני מקלקל לעצמי את העיניים, שבבוקר אהיה מנומנם ואתקשה לקום, שהסיפור הטפשי והגרוע איננו שווה זאת, אמנם לא יכולתי להתנגד לכך במפורש, אבל רק משום כך, שזה אפילו לא הגיע לגבול הדברים שראויים למחשבה, כי הכל היה אינסופי או הוביל למשהו לא מוגדר, שהיה שקול לאינסופי. הזמן היה אינסופי, לכן לא יכול היה להיות מאוחר, מאור עיניי היה אינסופי, לכן לא יכולתי לקלקל אותו, אפילו הלילה היה אינסופי, לכן לא היה כל צורך לדאוג לקום בבוקר, ולא הבדלתי בין ספרים על פי הטיפשות והחכמה, אלא אם ריתקו אותי או לא, והספר הזה ריתק אותי. את כל זה לא יכולתי לבטא בלשון זו, אבל התוצאה היתה שהצקתי בבקשותיי שיתירו לי להמשיך לקרוא, או שהחלטתי להמשיך לקרוא בלי רשות. זה היה הייחוד שלי. דיכאו אותי בכך שכיבו את הגז והשאירו אותי ללא אור: לצורך הבהרה אמרו: כולם הולכים לישון, אז גם אתה צריך ללכת לישון. את זה ראיתי והייתי חייב להאמין בכך, למרות שזה היה בלתי נתפס. איש איננו רוצה להנהיג רפורמות כה רבות כמו הילדים. אבל בהתעלם מדיכוי זה שבמובן מסוים ראוי להכרה, עדיין נשאר כאן, כמו כמעט בכל מקום, עוקץ, ששום הסתמכות על הכלל איננה יכולה ולו להקהותו. כלומר נותרתי באמונתי, שבדיוק באותו ערב איש בעולם לא חפץ לקרוא כמוני. את זה לא יכלה לסתור לי שום הסתמכות על הכלל, יותר משראיתי אני, שאין מאמינים לתשוקתי הבלתי ניתנת לריסון לקרוא. רק בהדרגה והרבה יותר מאוחר, אולי רק כאשר התשוקה נחלשה, עלתה בי מעין אמונה בכך, שלרבים היתה תשוקה שווה לקרוא ובכל זאת הם ריסנו את עצמם. אבל באותה עת חשתי רק בעוול שנעשה לי, הלכתי לישון עצוב והתפתחו להם יסודות השנאה, שבמובן מסוים קבעה את חיי בתוך המשפחה ואת כל חיי מכאן ואילך. איסור הקריאה הוא אמנם רק דוגמה, אבל דוגמה אופיינית, כי איסור זה השפיע עמוקות. לא הכירו בייחודי: אבל מכיוון שאני חשתי בו, הוכרחתי לזהות בהתנהגות זו כלפיי – בהיותי מאד רגיש לכך ותמיד עומד על המשמר – חריצת-דין עליי. אבל אם כבר חרצו את דינו של מעשה זה שהוצג לראווה, כמה גרועים ממנו היו המעשים שמלכתחילה הסתרתי, כי אני בעצמי זיהיתי בהם עוול קטן. למשל קראתי בערב, למרות שעוד לא למדתי את שעורי הבית למחר. זה היה אולי לכשעצמו בתור השתמטות מחובה דבר מאד רע, אבל לא היה בכך כדי הרשעה מוחלטת, רק באופן יחסי זה נראה לי כהרשעה. אבל מלבד ההרשעה לא היתה הזנחה זו גרועה יותר מהקריאה הארוכה לכשעצמה, בפרט מאחר שתוצאותיה צומצמו מאד עקב פחדי הגדול מבית הספר ומן הרשויות. מה שדחיתי פה ושם עקב הקריאה, השלמתי בקלות בבוקר או בבית-הספר, בעזרת הזיכרון הטוב שהיה לי באותה עת. אבל הדבר העיקרי היה, שאת הייחודיות שלי להאריך לקרוא המשכתי כעת באמצעיי שלי לייחודיות השמורה בסוד שלי לדחות חובות ועקב כך הגעתי לתוצאה המדכאת ביותר. זה היה כאילו מישהו עם שוט שאיננו יכול לגרום שום כאב, שנוגעים בו רק לצורך אזהרה, אבל הוא מפרק אותו למרכיביו, מושך את קצוות השוט ומתחיל ביוזמתו לדקור ולשרוט את פנימו, בעוד היד הזרה ממשיכה כל העת לאחוז בשוט בשלווה. אבל גם כאשר לא הענשתי אז את עצמי קשה במקרים כאלה, בכל מקרה בטוח, שלא הפקתי מהייחודים שלי אף פעם את אותו רווח אמיתי, שמתבטא בסופו של דבר באמון מתמיד בעצמך. לרוב היתה תוצאת הצגתו של הייחוד, שאו ששנאתי את המדכא, או שסברתי שהייחוד איננו קיים, שתי תוצאות שיכלו גם להיות קשורות זו בזו באופן שקרי. אם שמרתי את הייחוד בסוד, התוצאה היתה ששנאתי את עצמי או את גורלי, שראיתי את עצמי כרע או כארור. היחס בין שתי קבוצות הייחודים השתנה מאד במרוצת השנים. הייחודים המוצגים התרבו, ככל שהתקרבתי לחיים שיועדו לי. אבל הדבר לא הביא לי גאולה, מספר הייחודים השמורים בסוד לא פחת עקב כך, בהתבוננות מתוחכמת נמצא, שלעולם אי אפשר להודות בכל. אפילו מן הוידויים המלאים בבירור של הזמן הקודם נראה עדיין מאוחר יותר השורש בפנים. אבל גם כאשר זה לא היה כך, בעירעור כל האירגון הנפשי, שערכתי ללא הפסקות מכריעות, די היה בייחוד נסתר אחד, כדי לערער אותי עד כדי כך, שעם כל ההסתגלויות האחרות לא יכולתי להחזיק את עצמי בשום מקום. אבל גרוע מכך. גם כאשר לא שמרתי אצלי שום סוד, אלא השלכתי ממני הכל כל כך רחוק, שעמדתי טהור לגמרי, רגע אחר כך שוב הייתי מלא בתוהו ובוהו הישן, כי לפי דעתי הסוד לא זכה להכרה ולהערכה הראויות וכתוצאה מכך נדחה על ידי הציבור חזרה אליי והוטל עלי מחדש. זו לא היתה הונאה אלא רק צורה מיוחדת של הכרה, שלפחות בין אנשים חיים, לעולם איננה יכולה להשתחרר מעצמה. למשל כאשר מישהו מתוודה בפני חברו שהוא קמצן, באותו רגע הוא בבירור משחרר את חברו, כלומר את השופט המכריע, מקמצנות. באותו רגע אין זה משנה איך החבר מקבל זאת, האם הוא מכחיש את קיומה של הקמצנות, או מעניק עצות איך אפשר להשתחרר מקמצנות, או אפילו מגן על הקמצנות. אולי אפילו לא קובע אם החבר מפסיק את החברות בעקבות הוידוי. הרבה יותר קובע שמישהו מסר את סודו לציבור לא כחוטא מתחרט, אלא כחוטא הגון והוא מקוה, שעל ידי כך שוב כבש את הילדות הטובה וחשוב מכך, את הילדות החופשית. אבל כובשים רק טיפשות קצרה ומרירות הרבה יותר מאוחרת. כי אי שם על השולחן מונח בין הקמצן וחברו הכסף, שהקמצן חייב לקחת לעצמו ושאליו הוא כל הזמן שולח את ידו מהר יותר. באמצע הדרך פועל אמנם הוידוי פחות ופחות, אבל עדיין משחרר, לא יותר מכך, להיפך, הוא רק מאיר את היד הנעה לה קדימה. וידויים משפיעים אפשר לתת רק לפני או אחרי המעשה. המעשה לא נותן לשום דבר להתקיים על ידו, עבור היד שנוברת בכסף אין גאולה במלה או בחרטה. או שמסלקים את המעשה, כלומר את היד, או שאנוסים בקמצנות...

הערה: כך הותיר קפקא את הטקסט, קטוע באמצע המשפט. ניכר בטקסט שאיננו מלוטש, קו המחשבה איננו עקבי והמעבר מן הדיון בייחודיות לדיון בקמצנות מפתיע מעט – וגם משעשע מאד, אבל הטקסט הזה, שנכתב כנראה בקיץ 1916, מרתק באופן שבו הוא מתאר את הילד קפקא הנאבק בהוריו להמשיך לקרוא בחשכה ומאמין, מן הסתם בצדק, שאיש במשפחתו איננו חש כמותו בתאוות הקריאה ושמשפחתו מדכאת את ייחודו, שהוא מודע לו כבר כילד. קמצנות היא תכונה שנאשם בה ככל הנראה, וכמו אהבת הקריאה זכתה אף היא להיחשב בעיניו לסוג של ייחוד...

ספר תרגומי קפקא שלי