התחנה המרכזית וירושת סבי

הרבה פעמים קורה שאני קוראת משהו בעיתון שבכלל לא קשור ופתאם מתבהר לי איזה עניין שנוגע לירושת אבי כאילו האיר עליו זרקור, ונוספת לי עוד משבצת לחידת הירושה הזו, שאולי תתבהר לי בתכלית אי פעם אבל אולי גם תישאר סתומה לעד. עכשיו כשקראתי את כתבותיו של חגי עמית ב"דה מרקר" על פסק הדין של השופט בנימין ארנון בעניינה של התחנה המרכזית בתל-אביב, שקובי מיימון, בעל השליטה בחברות שפעלו לרכישת התחנה וחובותיה, דירדר את מצבה בכוונה, כדי לרכוש אותה בזול, לטובת עצמו ולרעת הציבור, נזכרתי בירושת סבי, אבי אבי, במגרש שלו בבנימינה בפינת הרחובות הכרמל והזית, שבימי חייו של סבי היה פינת חמד. הבית היפהפה שנבנה בשנת 1933 עם המרצפות הצבעוניות והמרפסת הקדמית הפתוחה שאבי בנעוריו אהב לשבת בה בלילות הקיץ ולקרוא, וסביבה גידל סבי גינת פרחים שתמיד פרחו לפחות חלקם, והוא היה קוטף מהם לקשט את הבית והם היו צומחים מחדש, והמאפיה של סבי, שלפניה עמד עץ תות מניב שאחי אהב לטפס על ענפיו ולאכול תותים בלי סוף, והשטח שבין המאפיה והבית שבו גידל סבי עצי פרי וגינת ירקות, כל המקום הפורח הזה בפינת הרחובות הכרמל והזית, כשבאתי עם בתי ניצן לראות אותו אחרי שקרובי המשפחה תבעו אותנו, כי למרות כל איומיהם סירבנו לתת להם מכתב ויתור על חלקו של אבי בנכס שהוא הוריש בצוואתו לבנותי, ראיתי שכל הצמחיה שסבי טיפח נעלמה כולה, וכל החצר הענקית היתה שוממת, רק אדמה וחול, לא פרחים ולא עצים ולא פירות ולא ירקות, אפילו עץ התות שלפני המאפיה נעלם, ושבילי האבנים היפים שהניח סבי שקעו בקרקע החולית ונעלמו, ומעליהם הניחו קרשים מכוערים כדי שאפשר יהיה להיכנס לבית בימות הגשמים, ואפילו חיבורי החשמל בקיר המאפיה נראו קרועים ומסוכנים, הכל נראה מוזנח עד כאב, וחשבתי מיד איך הנאמנים הלא נאמנים של ירושת סבי ואבי לא השקיעו כלום ולא שימרו כלום, רק מצצו מהמקום הזה כסף ונתנו לו להיהרס – בנותי שהיו אמורות לקבל את שכר הדירה מהבית והמאפיה שגם היא הושכרה למגורים מעולם לא קיבלו סכומים של ממש. רק לפעמים היתה אמי מניחה לכל אחת מהן בידה מאה שקל ואומרת בקול נוטף נופת צופים: "זה השכר דירה שלכן, תשימו אותו בבנק", ואמרתי לה שסכום כזה אפשר לשים בכיס, לא צריך חשבון בבנק בשביל זה. ואז כשהם תבעו אותנו והציעו את הנכסים במין מכירה פומבית שבה כביכול הוצעו להם סכומים נמוכים באופן משמעותי מהערכת השמאי, הבנו שהם מנסים לקנות את הנכס לעצמם, ומאחר שלא הצליחו להביא אותנו באיומיהם לוותר על חלקן של בנותי בנכס, הם מנסים להוריד את ערך הנכס כולו כדי לרכוש את חלקנו במחיר הנמוך ביותר, ולהרוויח ממון רב מבנייה עליו. כבר בזמן אמיתי היינו משוכנעות שהקונים כביכול הם אנשי קש של קרובי המשפחה המאיימים עלינו, אבל לא יכולנו להוכיח שמדובר ברמאות, ורק התעקשנו בבית המשפט להתנגד לעיסקה עד שנאלצו להעלות את המחיר לסכום קרוב הרבה יותר להערכת השמאי, אבל כעת דוקא כשקראתי על קובי מיימון שדירדר את מצב התחנה המרכזית והניח לה להפוך למבוך אפלולי של זוהמה וסמים ופשע שפחד לעבור בו, כדי לרכוש אותה בזול, פתאום הצטיירה למולי החצר המוזנחת עד בכי בפינת הרחובות הכרמל והזית בבנימינה, בין שפעת הוילות עם המדשאות והפסלים שצמחו שם בעשרות השנים האחרונות במקום בתי המושבה הצנועים עם הלולים והאורוות. מגרש של דונם וחצי שיכול היה להיות פינת חמד והוזנח כל כך על ידי הקרובים הכל כך עשירים שרצו לגזול את ירושת בנותי שנתן להן אבי, כי גידלתי אותן לבדי ומאביהן לא יכולנו לצפות לדבר. פתאם ראיתי לנגד עיני את השבילים השקועים בחול, את הקרשים המכוערים שהונחו עליהם, את חוטי החשמל הקרועים המשתלשלים החשופים מקיר המאפיה שהושכרה למגורים, ופתאם הכל הצטייר בדמיוני כמו כתב אשמה, כמו הרשעה מפורשת, שלא סתם הזניחו מתוך קמצנות וחמדנות כפי שחשבתי, אלא בזדון, בכוונה הזניחו, כדי להוריד את ערך הנכס למינימום, כדי לקנות אותו לעצמם במחיר מינימום ולקפח את חלקן של בנותי. מאז עבר כמעט עשור וקרו דברים כה רבים. בנותי זכו לקבל בסופו של דבר את חלקן, ובתי הבכורה שרון שנאלצה לייצג אותנו בעצמה אחרי שפיטרנו את עורכת הדין שלנו, כי היו לנו די סיבות לחשוד בה שקרובינו שיחדו אותה לסייע להם נגדנו, כבר הפכה בעצמה לעורכת דין, ומייצגת אנשים אחרים שהעשירים מנסים לעשוק, כמנהג העשירים. באותו ביקור עצוב והכרחי, שבסופו של דבר לא עשינו בו שימוש מיטבי, לא הצגנו את ההזנחה הפושעת בפני בית המשפט ולא טענו שהנכס דורדר בכוונה כדי לרכוש אותו מאיתנו במחיר רצפה, רק התנגדנו והתנגדנו עד שנאלצו להעלות את המחיר ולקרבו להערכת השמאי, ואולי ממילא לא היינו מצליחות להגיע ליותר מזה, כבר באותו ביקור אמרתי לבתי ניצן שלא אשוב יותר לבנימינה בחיים, ולכן אינני יודעת מה עשו הקרובים באותו מגרש שאני משוכנעת שקנו באמצעות אנשי קש עבור עצמם. מן הסתם בנו בו בניין מפואר או כמה בניינים ושלשלו לכיסם ממון רב, שאותו יקחו איתם מן הסתם אל הקבר. אילו הייתי עשירה הייתי משמרת את הבית שסבי בנה לדורות הבאים, ומשכירה אותו לאנשים הגונים שאוהבים ומעריכים בתים ישנים, אבל אינני עשירה כמו קרובי החמדנים, שעשו מן הסתם הרבה כסף מאותו המגרש, הרבה כסף שלא קנה להם לא אהבה ולא שמחת חיים.