עין סגולה וחברי ילדות

אז מה שקרה זה שהכלב זינק על חתול והעיף אותי ונפלתי על המדרכה ונחבטתי חזק במצח וצעקתי, וראיתי בזווית העין איש שהלך לבית הכנסת מסתובב מהר ורץ אלי והוא עזר לי לקום ואמר: יש לך דם על המצח ומתחת לאף, והוצאתי ממחטה וניגבתי את הדם, ואז קלטתי שאושר ברח, וצעקתי: איפה הכלב? והאיש אמר שהוא רץ למטה לחצר הסמוכה, ואז הוא אמר: הנה הוא! ואושר הופיע בדילוגים עליזים, כי הוא מאד נהנה לרדוף אחרי חתולים. הרופא אמר שזה רק שטף דם והוא יגלוש אל גלגל העין מעל העין ומתחת לעין ויהיה סגול ואחר כך כחול ואחר כך ירוק ואחר כך צהוב. בינתיים אני בשלב הסגול ומיום ליום העין נראית גרוע יותר, והדם גולש גם לעין השנייה. מאד לא נעים לי להלך ככה ברחוב, אבל אין ברירה. שרון אמרה לי מה אין לך משקפי שמש, כמו לנשים מוכות בסרטים וסדרות טלויזיה, אבל אני רק מוכת כלב ואין לי משקפי שמש ומטפחת הראש לא ממש מסתירה. לפחות בטיולים הבאים אושר התנהג בסדר, ולא פגשתי הרבה אנשים שאני מכירה, רק שני בעלי כלבים שאמרו לי אוי מסכנה, ואת חוה שישבה על הספסל ומצמצה בעיניים ואמרה לי שהיא לא רואה כלום בלי משקפיים, ואמרתי לה שלפעמים זה לטובה. איתמר אמר שזה לא נעים, אבל זה לא יהרוג אותי. אני בעיקר חושבת על זה שזה לא נעים. בכל זאת ביום ששי כשיצאתי לטייל עם אושר באה מולי אשה עם תינוק בעגלה ואמרה לי: את ענת מרגלית, שזה שם הנעורים שלי, ואני בכלל לא זיהיתי אותה, אבל זאת היתה מלכי שהיתה חברה שלי בתיכון ומאז שהייתי בצבא לא ראיתי אותה, כי אני עברתי לירושלים והיא נשארה ליד חיפה. היה לי מוזר שהיא זיהתה אותי למרות העין הסגולה המפחידה, ואני בכלל לא זיהיתי אותה, למרות שנדמה לי שאני הרבה יותר השתניתי ממה שהיא השתנתה. היתה בתיכון שלנו עוד ענת מרגלית בכיתה יותר נמוכה שהיתה יפהפיה, ומישהו אמר לי איזה יפה ענת מרגלית, לא את. אחר כך ראיתי תמונה שלה בתחרות מלכת היופי, והיתה לה צמה שחורה ארוכה. לפעמים אני שוכחת שזה היה השם שלי בילדות, וגם דברים אחרים מהילדות אני שוכחת, לפעמים נדמה לי שאני שוכחת בכוונה, כי לא היתה לי ילדות כל כך שמחה, שמחתי במיוחד שמלכי זכרה את סבתא שלי, שבשנות התיכון גרתי אצלה, אבל לא כל החברים שלי זוכרים אותה, ומלכי סיפרה לי על כל מיני אנשים מהכיתה שלנו שהיא פוגשת, וחשבתי על זה שאם אתה נשאר בעיר הולדתך אתה נשאר מחובר יותר לאנשים שגדלת איתם, גם אחי היה מספר לי על כל מיני חברי ילדות שלו ושלי שאני לא ידעתי עליהם דבר, למשל הוא זכר את רמי פורטיס שהיה מצחיק גם בתיכון, ואני לא זכרתי אותו בכלל. לא סיפרתי למלכי על כל האנשים שכן פגשתי מאז התיכון אבל אני די מצטערת שפגשתי אותם. כל העניין הזה של חברים מהעבר יכול להיות נחמד אבל לפעמים די מביך, כי אנשים נורא משתנים מאז שהם היו ילדים ועד שהם נהיים זקנים, ויש אנשים שאהבתי בילדות ועכשיו אני כל כך מתעבת אותם, במיוחד את אלה מהם שנהיו מפורסמים, ובילדות חשבתי שהם אנשים נהדרים, ועכשיו אני חושבת איך הם השתנו כל כך לרעה, שאי אפשר אפילו לרגע לסבול אותם. מלכי הזכירה לי דוקא את החברות שמאד אהבתי, איילת ואסתי ודליה שגרה מזמן באמריקה ואת זה לא ידעתי. מלכי אמרה שחבל שלא באתי לפגישת המחזור כי היה מאד נחמד. אבל בפגישות מחזור אני תמיד פוחדת לפגוש אנשים שאני ממש לא רוצה לפגוש, ויש כאלה לא מעט, כמו זה שחשב שאני עיתונאית כי פירסמתי לפעמים מאמרים בעיתון והוא רצה שאני אכתוב על אשתו שהוא רצה להתגרש ממנה. כשגברים מתגרשים מאשה הם תמיד רוצים לנקום בה, גם אם הם אלה שעזבו אותה והיא זאת שסובלת, בכל זאת הגברים תמיד רוצים לנקום בנשים ותמיד מחפשים מישהו שיעזור להם לנקום בנשים, ורצוי להם שזאת תהיה גם אשה, אבל במקרה הפרטי שלי זה ממש לא רעיון טוב לנסות לגייס אותי נגד אשה שרוצים להתגרש ממנה, זה עלול לגרום לי לרצות לעזור דוקא לאשה נגד הבעל. והאנשים שאני הכי מתעבת הם אלה שתמיד מוכנים להתגייס לעזור לפגוע במישהו שהם בכלל לא מכירים, רק בגלל שמישהו שיש לו אינטרס מבקש מהם לעזור לו לפגוע במישהו. תמיד אני תוהה על האנשים האלה, שפגשתי לצערי כל כך הרבה בחיים, אלה שבקושי מכירים אותך או בכלל לא, אבל אם מישהו יבקש מהם לעזור לו לפגוע בך, הם מיד יתגייסו למשימה, אפילו בלי שייצא להם משהו מזה. ככה טיילתי עם אושר ועם מלכי והנכד שלה, והיא הזכירה לי אנשים שפעם אהבתי ולא חשבתי עליהם כל כך הרבה שנים, אבל כמו במסך מפוצל נזכרתי כל הזמן גם באנשים מהכיתה שרציתי לשכוח, זאת שהזמנתי אותה פעם למסיבה והיא אמרה שאין לה זמן בערב אבל הבת שלה תשמח לראות אותנו, והביאה אלינו את הבת שלה שנשמור עליה בזמן שהיא הולכת עם בעלה לסרט בסינמטק, וחשבתי למי היא היתה דוחפת את הילדה, דוקא ילדה ממש חמודה, אם לא הייתי מתקשרת להזמין אותה למסיבה. ודוקא בתיכון היא היתה אחת החברות שהכי אהבתי, ממש חברה טובה, וחשבתי שיש לה נפש כזאת טהורה, וגם ההוא שחשב שאני עיתונאית ורצה שאכתוב רעות על אשתו שבכלל לא היכרתי, היה בתיכון ממש ילד חמוד בלי שום כוונה רעה. אולי בתיכון אנשים הם עדיין יחסית אמיתיים, ולא מזויפים וצבועים כמו שהם נהיים לפעמים כשהם הופכים לעורכי-דין מפורסמים או יועצים משפטיים רמי-מעלה. בכל זאת שמחתי לפגוש את מלכי ולהיזכר בקומזיץ שעשינו פעם ביום העצמאות אצלה בקרית-ביאליק, אפילו שכחתי להזכיר לה את זה, למרות שזה היה הדבר הראשון שנזכרתי בו כשהיא אמרה לי מי היא ולא היה לי כל כך נעים שהיא זיהתה אותי ואני בכלל לא זיהיתי אותה, וחשבתי איך החיים לקחו אותי לכל מיני מקומות וכל מיני ארצות והיכרתי כל כך הרבה אנשים שהגיחו לחיי ואז נעלמו מחיי כשנדדתי מפה לשם ומשם לפה, והכי התרחקתי מחברי הילדות, ואפילו כשפגשתי את אחת האהבות הגדולות שלי עשור אחרי שנפרדנו בכלל לא היכרתי אותו, והוא מיד קרא לי ענת ענת, ולא ידעתי מה להגיד לו בכלל. ולפעמים אני מיטיבה לזכור דוקא את מי שעשו לי רעה, ואולי המוח שלנו בנוי ככה מסיבות אבולוציוניות, כדי שנדע ממי להיזהר, שבחיי הפרא זה יותר חשוב מאשר לדעת מי באמת חבר שלך. בכל זאת חשבתי כל השבת על הפגישה עם מלכי וגם על איילת ואסתי ודליה, ועל ערבי השבתות שבילינו יחד בילדות, כשדיברנו על האהבות הראשונות והכל כך תמימות שלנו, ועל כל החלומות שהיו לנו בחיים, שבמחשבה לאחור היו מאד צנועים, וחשבתי שיש לי גם זיכרונות ילדות יפים שכדאי לנצור, כמו צעיף ישן שמתחממים בו בימות הקור, ואפשר להתנחם בהם כל החיים.