מרטין היידגר המליץ על מיין קאמפף

מריון היינץ היא פרופסורית לפילוסופיה תיאורטית באוניברסיטת זיגן (נורד-ריין-וסטפליה) שעוסקת בפילוסופיה תחת המשטר הנאצי. באפריל יתקיים באוניברסיטת זיגן כנס שידון בתורתו של מרטין היידגר, לאור פירסום "המחברות השחורות" שלו לפני שנה. פרופ' היינץ עיינה לאחרונה במכתבים של מרטין היידגר לאחיו פריץ, שרכש ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך מיורשיו של פריץ היידגר בנובמבר האחרון, והיא מספרת על השקפותיו של מרטין היידגר, כפי שהן מצטיירות בעיניה לאחר קריאת המקורות שנחשפו בשנה האחרונה, בשיחה עם עורך המדור הספרותי ב"די צייט" תומס אסהוייר. להלן תרגום הראיון:

די צייט, 12 במרץ 2015, גיליון 11

"הוא ראה בעצמו מהפכן"

די צייט: גב' היינץ, בנובמבר של השנה שעברה רכש ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך את מכתבי מרטין היידגר לאחיו פריץ. היתה לך הזדמנות לקרוא אותם. בראייה מחמירה, אסור היה לנו בכלל לדבר על כך, או?

היינץ: מותר לנו לדבר על כך, אבל אסור לצטט מהם: לפני כל פירסום של קטעים או אפילו פראפראזות חייבים לקבל היתר מהיורשים.

די צייט: אבל המכתבים ניקנו בכספי משלם המסים?

היינץ: כן. המכתבים גופם הם כעת רכוש ארכיון הספרות במרבאך וחייבים להנגיש אותם לציבור. אבל זכויות היוצרים אינן לפי הבעלות, כך שליורשיו של מרטין היידגר יש, כעת כמו קודם לכן, זכות להתיר או לאסור למי מותר לצטט מהם ולמי לא. זכויות היוצרים בתוקף שבעים שנה אחרי מות המחבר, כלומר לגבי כתבי היידגר עד 2046.

די צייט: אבל גם לחופש המחקר יש תוקף.

היינץ: חופש המחקר מוגבל במקרה זה לעיון. פירסום תוצאות המחקר, לעומת זאת, במידה שיש בו אסמכתאות מתוך המכתבים, מסור להסכמת המשפחה.

די צייט: אבל הפירסום הוא חלק מהותי מהמחקר.

היינץ: זה נכון. זה מאד מצער שלעתים קרובות החלטות המשפחה אינן נקבעות מתוך זווית הראייה הזו. גם אני נדרשתי לאחרונה להגיש את מאמרי המתוכנן על המכתבים בפרייבורג.

די צייט: האם היידגר הוא רק מקרה קיצוני? האם התערבויות כאלה שכיחות?

היינץ: זכויות יוצרים תקפות בכל מקום. אנחנו מכירים הגבלות גם מצד יורשים אחרים. במקרה של היידגר יש פרובוקציה מיוחדת: המחקר מתאמץ מזה עשורים לחשוף את האמת על ההתגייסות שלו לנאציונלסוציאליזם ועל ידי כך לחשוף את הטעיית הציבור על ידי היידגר עצמו. קשה לסבול שהמשפחה יכולה למנוע ואף מונעת פירסום של תוצאות כאלה.

די צייט: המשפחה חוסמת רק חיבורים מסוימים?

היינץ: מרטין היידגר ויורשיו היתנו את מסירת הכתבים לארכיון הספרות הגרמנית בכך שאפשר יהיה לעיין רק ביצירות שכבר פורסמו. אבל הסכם זה איננו תקף לגבי יצירות של היידגר שמקורותיהם אינם כלולים בעיזבון, כמו למשל המכתבים לפריץ היידגר, שנמסרו על ידי משפחתו של פריץ – בהם אפשר לעיין.

די צייט: אבל ההיסטוריון הרמן היידגר (בנו המאומץ של היידגר ומנהל עזבונו) תרם בעצמו לכך ש"המחברות השחורות" פורסמו קודם לכן.

היינץ: אכן. לכן יהא זה עקבי, כמעט ארבעים שנה לאחר מותו של היידגר, להתיר סופסוף לפתוח גם את חלקי העיזבון האחרים ולהבטיח פירסום בלתי מוגבל . זה יהיה מופת ציבורי חשוב בשנת הזיכרון השבעים לשיחרור אושוויץ.

די צייט: מה עדיין סגור לציבור?

היינץ: למיטב ידיעתי, יש קודם כל רשימות רבות, שלא נכללו ביצירות שפורסמו, כתבי יד בודדים, כמו גם הרצאות, פרוטוקולים של סמינרים, מכתבים וספריית העיון שלו.

די צייט: מה תבטיחי לעצמך בכך? הרי רעיונות היסוד של היידגר מוכרים.     

היינץ: החשוב ביותר יהיה להניח בסיס מוצק למחקר. מהדורת כל כתבי היידגר איננה תואמת את העקרונות של מהדורות ביקורתיות: אנו החוקרים מגששים באפילה. איש איננו יודע היכן נחתכו קטעים, היכן נוסף דבר מה מכתבים מקבילים או מאוחרים יותר. אין לנו בסיס אמין לחקור ולשפוט את הפילוסופיה של היידגר על פי אמות המידה המקובלות.

די צייט: מלת המפתח היא מחקר. אוניברסיטת פרייבורג רוצה להחליף את הקתדרה של היידגר בפרופסורה לפילוסופיה אנליטית של השפה. מה דעתך על כך?

היינץ: אני חושבת שצריך להיות מקום בגרמניה שבו יש מחקר ממוסד של היידגר, שיהיה ענייני, וזה אומר גם ביקורתי. לטובת פרייבורג מדברת המסורת, שאפשר לראות בה גם עול. בכל מקרה צריך להגיע למחקר ענייני, ששמירת אמות המידה הפילולוגיות הנהוגות מובנת עבורו מאליה: וזה תלוי עדיין למרבה הצער בעיקר בהסכמת המשפחה.  

די צייט: נדבר בבקשה על מכתבי מרטין היידגר לאחיו פריץ. אסור לך לצטט מהם, אבל מותר לך לומר במה הם עוסקים.

היינץ: כמובן התכתבות בין אחים היא תמיד גם התכתבות בעניינים פרטיים, ברכות ואיחולים מבית לבית וכיו"ב. אך לא זה המעניין. המכתבים שעיינתי בהם מתחילים בשלהי 1931, כלומר פחות משנה וחצי לפני עליית הנאצים. הם עדויות מאלפות לויכוחים העכשווים על מעורבות היידגר בנאציונלסוציאליזם ועל היחס בין הפילוסופיה והפוליטיקה. הם מלמדים אותנו על תקופה, שעד כה שרויה במידה רבה באפילה. עד כה פורסם רק מכתב חשוב אחד של היידגר לאחיו פריץ ממאי 1933 בכרך ה-16 של כל כתביו: במכתב הזה יעץ מרטין היידגר לאחיו, להתכונן נפשית לכניסה למפלגה, כלומר למפלגה הנאצית.

די צייט: לכאורה היה היידגר לגמרי רחוק מפוליטיקה.

היינץ: המכתבים שוב מראים, שהמיתוס של ההוגה הלא-פוליטי ורחוק מענייני העולם הזה חסר תוקף. הדמות של פילוסוף שאיננו מתעניין בפוליטיקה שעמיתיו דחפו אותו לרקטורט, וחברי מפלגה אחרים הניעו אותו להיכנס למפלגה הנאצית לטובת אוניברסיטת פרייבורג, כל זה הוא תוצאה של האופן שבו היידגר תיאר את עצמו אחרי המלחמה. הוא רצה לטהר את שמו בזמן הדה-נאציפיקציה.

די צייט: האם הוא התבטא בפני אחיו על תקופתו כרקטור?

היינץ: ההתבטאויות על כך מעטות מדי למרבה הצער. יש קטע קטן על האוניברסיטה שבו הוא מתלונן עד כמה איננה מסוגלת להתחדש. הדבר תואם את העובדה שהיידגר כרקטור הפעיל במודעות מלאה את ה-GLEICHSCHALTUNG (התאמת המוסדות לדרישות המשטר הנאצי). זה כלל איננו כפי שטען בהליכי הדה-נאציפיקציה, שרצה לשמור על הרוח הישנה של האוניברסיטה, נגד הפוליטיזציה של המחשבה והמדע שכפתה המפלגה הנאצית.

די צייט: הוא התעניין בפוליטיקה בת הזמן?

היינץ: כן, בהחלט. המכתבים הם תעודות חשובות, כי הם מראים, איזה צופה מפוכח ודק אבחנה של הפוליטיקה בת הזמן היה היידגר. הוא בבירור עקב אחרי נאומים ברדיו, גם של ברונינג (קנצלר גרמניה ממרץ 1930 עד מאי 1932), הזכיר נאומים של היטלר. היידגר תמיד היה מעודכן לגמרי. הוא קורא עיתון, הוא מאזין לרדיו, ועוקב בעניין רב אחרי ההתרחשויות בשלהי רפובליקת ויימאר.

די צייט: לכאורה הוא ישב באותם ימים בצריף שלו ביער השחור ועסק בפילוסופיה.

היינץ: אלה המיתוסים, שכעת חייבים לתקן אותם.  

די צייט: איך מתבטא היידגר לגבי היטלר?

היינץ: כבר במכתב לחג המולד 1931 הוא המליץ לאחיו להתעמת עם "מיין קאמפף" של היטלר.

די צייט: באופן ביקורתי?

היינץ: לא. ההמלצה הזאת, לייתר דיוק ה"ייחול" הזה, היה מלווה בהערכה מאד חיובית של היטלר. היידגר מעריך את היטלר כאדם שיש לו האינסטינקט הפוליטי הטוב ביותר, ושבו לבדו יש לבטוח, שיציל את המערב. היטלר היה לדידו היחיד, ששלט ברמת ההבנה וההחלטה הדרושות. המעניין בדבר הוא, שהוא כורך את המלצתו על "מיין קאמפף" בשיפוט שלילי של החלק הראשון, האוטוביוגרפי, של הספר. מכאן אפשר להסיק, שהיידגר קרא וייחס חשיבות לחלק השני, שהוא בעצם הבסיס להשקפת העולם הפוליטית של הנאציונל-סוציאליזם, ונותן מידע על הגזענות, האנטישמיות והאנטי-קומוניזם של המדינה העממית המתוכננת. אחרת לא היתה להמלצה על "מיין קאמפף" משמעות. מאוחר יותר טען היידגר, שעקב התנגדותו לתוכן של "מיין קאמפף", הוא לא קרא אותו עד הסוף. יש להטיל ספק באמיתות הטענה הזו.

די צייט: יש מלבד זאת עוד המלצות קריאה?

היינץ: כן. הוא ממליץ לאחיו על ספרים שמקורם בספקטרום הימני של המחשבה האנטי-דמוקרטית. למשל ספרו של ורנר בוימלבורג "גרמניה בשלשלאות", חיבור משנת 1931, שרוצה לשחרר את העם הגרמני המדוכא מחרפת ורסאי, שאלה ה"שלשלאות", וקורא לעם הגרמני לקחת את גורלו בידיו. פירוש הדבר שגרמניה צריכה לאמץ מדיניות רוויזיוניסטית, ולהתנער מהחובות המוטלות עליה על פי הסכם ורסאי. על הספר הזה ממליץ היידגר כחיבור מפתח, שיגלה לאחיו תובנה עמוקה על רפובליקת ויימאר ומצבה התשוש.

די צייט: האם היידגר מתבטא בחיוב על הנאציונלסוציאליזם?

היינץ: אפשר להסיק מחליפת המכתבים, שהיידגר בהחלט לקח לתשומת לבו את ההערכות השליליות של סביבתו. התבטאויות כמו: הנאצים הם מחוללי מהומות לא מחונכים וכיו"ב. הערכות שליליות כאלה מופיעות, אבל היידגר מיד מרכך אותן: היידגר חושב שצריך להשלים עם גסות-הרוח [של הנאצים], כי להיטלר אין אלטרנטיבה והוא הכרח של הרגע ההיסטורי. טענות נגד היטלר והנאצים הוא מבטל כחששות של אזרחים מפוחדים. כאשר בשנת 1932 עמד הינדנבורג שנית לבחירה, והיתה חזית רחבה של כוחות שמרניים, שלמרות חששות גדולים היו מוכנים לבחור שוב בהינדנבורג, תחת הסיסמה "הינדנבורג או היטלר", היידגר תמך בבחירת היטלר ומתח ביקורת על מאמציו של ברונינג לפעול לבחירת הינדנבורג.     

די צייט: האם היתה זו בגידתה של הפילוסופיה האזרחית?

היינץ: היידגר עצמו ראה את עצמו כמהפכן בפילוסופיה. הוא ראה את עצמו במובן מסוים כזיווגו הפילוסופי של המהפכן של תנועת העם היטלר.

די צייט: מה היתה מטרת אותה מהפכה?

היינץ: לכך יש רק רמזים מעטים במכתבים, אבל בכל זאת ברור: בהתגייסות של היידגר לנאציונלסוציאליזם מדובר מלכתחילה בפרספקטיבה היסטורית תקופתית. נפתחת מערכה של הכל או לא-כלום: שקיעה בביצת הרפובליקה הויימארית או הצלת המערב ותרבותו. לפני הכל לתת שוב תוקף למהות הגרמנית. זה הדגם הנוקשה של השיח האנטי-דמוקרטי, הלאומני, של הימין הקיצוני ברפובליקת ויימאר.

די צייט: הצלת המערב באמצעות גדודי ביריונים פשיסטים?

היינץ: כדי להבין את אהדתו של היידגר להיטלר, צריך לזכור את עיסוקו בניטשה, שהתחזק בשנים 1929-1930. באמצעות ניטשה הוא ראה את ההווה שלו לא רק במשמעות הפסימיזם התרבותי של רפובליקת ויימאר כבנאלי, רקוב, בורגני וכן הלאה. אלה היו רק הסימפטומים של ניוון עמוק יותר של האפלטוניות שהפכה לניהיליזם של המטפיסיקה המערבית. לכן היידגר מכיר במחוה כה רדיקלית. הוא מאמין שאפשר לעקור את התרבות שעיצב הדקדנס של תקופת ויימאר ושחייבים לבצע מהפכה גמורה בפילוסופיה.

די צייט: ולכן הוא רואה את הביקורת על הוולגריות של הנאצים כשטחית?

היינץ: הביקורת היא מבחינתו רגש זעיר-בורגני, שאיננו עושה צדק עם גדולתה של תכנית הנגד הרדיקלית שהיידגר עצמו מבקש. תכנית נגד זו אומרת: מי שרוצה לגבור על הדקדנס, צריך לטפל בשורשיו. הוא צריך לסלק את ההשקפה האפלטונית של האידיאלי והרציונלי המונחת בבסיסו.

די צייט: ומחשבה זו קושרת בין המכתבים לאח פריץ לבין "המחברות השחורות"?

הינץ: כל דפוס המחשבה הימני איננו רק התבטאויות של האזרח היידגר, איננו מבטא רק דיעות פרטיות על אירועי הזמן: לא, דפוסי מחשבה אלה שבים, משתנים ומקבלים תוספת ערך ב"מחברות השחורות". דרך זו של ביקורת התרבות משמשת הוכחה לתזה של כל ההיסטוריה האירופית המובילה לניהיליזם. דרושה תפנית רדיקלית, ולכן אנו חייבים - כפי שהיידגר אומר באחת מהרצאותיו על ניטשה – לסטות כביכול מן ההיסטוריה האירופית. אנו חייבים לנצח את הניגוד של האפלטוניות או האידיאליזם והניהיליזם. אנו חייבים לחזור לראשית המחשבה המערבית, חזרה לפילוסופים שלפני סוקרטס, בטרם נוסדה האפלטוניות של האידיאלי והרציונלי. זו הדרך לעתיד.

די צייט: כיצד הגיע הרדיקליות הזאת? ב"הוויה וזמן" (Sein und Zeit, ספרו הנחשב ביותר של היידגר) היידגר עוד מתייחס לפרטים.  פתאם הוא עוסק במכלול.

היינץ: אולי עלינו לקרוא שוב את "הוויה וזמן" מחדש. כי הפרשנויות שהיידגר עצמו נותן לכך במחברות השחורות, מאירות את עבודתו העיקרית באור חדש. היידגר טוען, ש"הוויה וזמן" מכיל עדיין שאריות של אפלטוניות במובן שהוא אונטולוגיה, כלומר מדע. ולדעתו משמעות הדבר שב"הוויה וזמן"המהפכני בשאלת ההוויה והגדרת הקיום (Bestimmung der Dasein) טרם נפרשו באופן עקבי. מהערכות כאלה מקבלים את הרושם, שהיידגר עצמו איננו רואה שבר בין "הוויה וזמן" לבין מחשבותיו בשנת 1933, אלא מותח ביקורת על מה שמכונה עבודתו העיקרית בגלל העדר החלטיות.

די צייט: "הוויה וזמן" איננו מהפכני דיו?

היינץ: הוא פוטר את "הוויה וזמן" מן הכוונה לספק צורה של תיאוריה. היידגר רוצה מאוחר יותר להחליף את ההיסטוריוּת של הקיום בהיסטוריה של ההוויה שקובעת את גורל העמים. הכוונה היא להביא את העם הגרמני להוויית עצמו, והוויה עצמית זו של הגרמנים צריכה להיות מוגדרת על פי יחסם המצטיין להוויה, לכן יש צורך לא רק בפיהרר, אלא גם בפילוסוף.

המושג המרכזי שמריון היינץ השתמשה בו הוא מהפכנות. המושג שעלה בדעתי היה משיחיות. מעניין עד כמה מילאה הקתוליות של מרטין היידגר תפקיד בהתמסרותו לנאציזם. אולי צריך לחזור לקרל לויט, לחיבורו על Heilgeschichte, ההיסטוריה של הגאולה, אולי צריך לומר, היסטוריה של אחרית הימים. השאלה האחרונה ששאל המראיין את פרופ' היינץ, שלא תירגמתי אותה כאן, היא מה אפשר להציל מהיידגר, אולי את ביקורתו על המיסחור. מריון היינץ סירבה לבודד חלק מתורתו של היידגר, שכביכול איננו נגוע בנאציזם. הרי ביקורתו של היידגר על המיסחור, כמו כל התפיסה הרומנטית הגרמנית המסתייגת מהמודרניות, שמופיעה כבר בשלהי המאה השמונה-עשרה, וממלאת תפקיד מרכזי ביצירתו של גיתה, היא תפיסה דתית ביסודה, וגם תפיסה מאד אנטישמית, שמציגה את היהודי כסוכן המודרנה, כהיפוכו התלוש של האיכר הגרמני השורשי. כיצד אפשר להפריד את הפילוסופיה משורשיה במחשבה הדתית, מהרקע בשתוכו היא צומחת. וכיצד אפשר היה להיתמם כל כך לגבי מעורבותו הפוליטית של היידגר במשטר הנאצים כל כך הרבה שנים, היתממות שעודנה שרירה וקיימת. כיצד שבעים שנה אחרי נפילת הרייך השלישי, עדיין רווחת כל כך בגרמניה התנגדות אידיאולוגית למודרנה, שהזינה גם את הצלחת הירוקים, מבלי להתייחס להקשרים הרומנטיים והנאצים של הערצת הטבע והעדפתו על פני האדם. אלו רק כמה מהמחשבות הרבות שעולות למקרא הדברים.

והמשך יבוא, מן הסתם.