עימות מעציב בערוץ 2

תחילה צפיתי בעימות בין מנהיגי המפלגות בערוץ 2 ברפרוף, והדבר הבולט ביותר היתה השנאה שרשף אביגדור ליברמן כלפי הערבים. חשבתי שהרבה מהדברים שאמר לא היו ראויים להישמע באולפן טלויזיה, ושליברמן הוא האדם הראשון שצריך להיפסל כמועמד לכנסת, ולמרות זאת הוא מכהן כשר חוץ ודורש לכהן כשר ביטחון, וכל מלה שלו מעוררת חלחלה, ומה שהוא דורש במפורש זה להפיל את החמאס ולהוציא מחבלים להורג, אבל כנראה שהוא רוצה לגרש את כל הערבים או אולי להרוג אותם, כי כשאיימן עודה אמר שהערבים הם עשרים אחוז מאזרחי המדינה הוא אמר בינתיים, בינתיים, ונדמה לי שלא שאלו אותו למה בדיוק הוא התכוון, או שאולי החמצתי משהו.

בגלל הזעזוע שלי מליברמן, שמצליח לזעזע אותי בכל פעם מחדש, למרות שחשבתי שהוא כבר לא יכול להפתיע אותי, היה נדמה לי בהתחלה שכל האחרים, גם אם הם רחוקים מאד מדיעותי, הם בכל אופן אנשים יותר נסבלים. אפילו נפתלי בנט, שהמסר שהיה לו הכי חשוב להעביר זה שהוא לא ייתן לערבים אפילו סנטימטר אחד מאדמת ארץ ישראל – הוא אמר "לערבים", ולא למדינות ערב, ואני מקוה שהוא לא מתכוון לאסור על אזרחים ערבים להחזיק באדמות – אבל לעומת אביגדור ליברמן אפילו נפתלי בנט נראה בן-אדם סימפטי, שלא לדבר על כל האחרים. אבל ככל שצפיתי בעימות שוב ושוב נוכחתי שפעל עלי אפקט הניגוד, ששפטתי את כולם ביחס לליברמן, ובעצם המסרים של כל ראשי המפלגות כל כך מאכזבים ומעציבים מבחינתי. למשל יאיר לפיד, שאמר שהוא לגמרי מסכים עם אריה דרעי, כשדרעי אמר שאין סיכוי לשלום בשנתיים שלוש הקרובות, כי אין עם מי לדבר, וצריך לנצל את הזמן לטפל בפערים החברתיים. זה לא שאני מתנגדת לטיפול בפערים החברתיים, אני מאד מקוה שתקום ממשלה שתפסיק את התופעה המחפירה של העסקת עובדי קבלן בתנאי התעללות ותדאג לחולים ולזקנים ולעניים, אבל חשבתי שצריך היה לנהל שיחות עם אבו-מאזן עוד בזמן מבצע צוק איתן על הקמת מדינה פלשתינית, ושכל רגע שלא עושים את זה הוא רגע מבוזבז, ולכאורה זו היתה גם העמדה של "יש עתיד", כך לפחות דיבר יעקב פרי אחרי הבחירות הקודמות, אבל אז יאיר לפיד כרת את ברית האחים דוקא עם מפלגתו של בנט, ואמנם לאחר שנתניהו פיטר אותו כנגד רצונו מן הממשלה הוא אמר שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה יותר, אבל מאז נדמה שכל מה שהוא אומר ועושה רק מוביל אותו חזרה לממשלת נתניהו, וכמו משה כחלון שכבר אמר כמה פעמים שאין עם מי לדבר, גם יאיר לפיד וגם אריה דרעי, אינם שותפים לדרך של פשרה עם הפלשתינים, ומי שבונה עליהם להקמת ממשלת שמאל עלול מאד להתאכזב, כי יאיר לפיד אולי שונא חרדים ולא מכיר עניים, אבל מכל הבחינות האחרות הוא מרגיש לגמרי בבית עם נפתלי בנט ומשה כחלון, שהם בשר מבשרו של הליכוד, ושם המקום הטבעי שלו, ולא בממשלת שמאל.

וגם התאכזבתי מזהבה גלאון שאמנם דיברה הרבה על זה שצריך לסיים את הכיבוש ושאי אפשר לשלוט בעם אחר, אבל לא אמרה שום דבר מעשי, שצריך לדבר עם אבו-מאזן ולהגיע להסכם על נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינית, וההתנפלות שלה על נפתלי בנט בעניין היחס המחפיר של מפלגתו להומוסקסואלים נראתה לי כל כך מלאכותית, כל כך משהו שהיועצים אמרו לה לעשות כדי לעודד הומוסקסואלים להצביע למר"ץ, וכמו הדיבורים שלה על הפסקת הכיבוש הכל עסק במה לא ולא במה כן: האם מר"ץ תתמוך בנישואי הומוסקסואלים? גם על נישואים אזרחיים היא לא דיברה. הדבר המעשי היחיד שהיה לה חשוב לומר זה שהיא לא תשב בממשלת נתניהו. לי אין שום בעיה עם האפשרות שהרצוג ולבני ישבו בממשלת נתניהו. אני מעדיפה עשרת מונים את האפשרות הזאת על ממשלת נתניהו עם בנט וליברמן והחרדים, שרק המחשבה עליה מעוררת בי חלחלה, ועוד יותר אחרי העימות הזה.

וגם התאכזבתי מיצחק הרצוג שלא היה שם, כי היועצים אמרו לו לחקות את גינוני הקיסרות הדוחים של נתניהו, למרות שהיתה לו הזדמנות נהדרת לבדל את עצמו מנתניהו, ולומר לציבור שהוא בניגוד לנתניהו מרגיש מחויבות לתת לעם תשובות בעצמו, ולא לשלוח עורך-דין שידבר במקומו. ונמאס כבר מהתשדירים המפגרים שמסבירים לנו לא לשפוט אותו לפי הקול והדיבור הרך. אם זה לא מה שחשוב, אז תפסיקו לדבר על זה כל הזמן, כי זה פשוט מביך. תדברו לעניין: אם אתם מתכוונים להגיע לשלטון, תספרו לנו בבקשה מה תעשו אם תהיו בשלטון,

אנשי ערוץ 2 היו מאד נלהבים מעצמם והחמיאו המון לעצמם, ממש כמו המועמדים לבחירות שסיפרו כל הזמן כמה הם נפלאים ואולי גם האמינו לעצמם. נכון שהיה עימות די מעניין, אבל אותי הוא מאד העציב, וכמו שמודי בראון ציין מאוחר יותר, רק איימן עודה דיבר בו על תקוה ושלום. מדברי האחרים קשה היה לשאוב תקוה וקשה היה אפילו לדמיין שלום.