מחשבות של שמאלנית לא מיואשת

מאז אתמול בערב אני הודפת התקפי זעם, קינות אבל וזעקות שבר של ידידי, קרובי ומכרי, שרוצים לפטר את עם ישראל על כך ששוב בחר לראשות הממשלה בנתניהו הרשע והגזעני – את שני הדברים נתניהו הוכיח אתמול בגדול, למי שהיו חסרות לו הוכחות לכך קודם לכן. בכל זאת, למרות שבהחלט הרגשתי ועדיין אני מרגישה צער על הקמתה של ממשלת ימין רשעה וגזענית, אינני מרגישה לא זעם, לא אבל ולא יאוש.

ראשית, לא מאד הופתעתי מתוצאות הבחירות. בכל יום במערכת הבחירות ספרתי מנדטים וניסיתי להרכיב קואליציות, אמנם על פי הסקרים, אבל גם על פי הסקרים שהחמיצו פנים לליכוד, לא הבנתי איך הרצוג יצליח להרכיב ממשלה. גם לא הבנתי מדוע מונים כל העת את כחלון וליברמן במרכז שיכול לשתף פעולה עם הרצוג. ליברמן וכחלון הם אנשי ימין שמבחינת דיעותיהם הפוליטיות נמצאים מימין לנתניהו, וגם שיתפו פעולה ביניהם לאורך כל מערכת הבחירות וסיכמו ביניהם על הסכם עודפים. כידוע לקוראי הותיקים, גם יאיר לפיד הוא בעיני איש ימין מובהק, גם אם חלק מהאישים הבולטים במפלגתו השתייכו בעבר למר"ץ. אבל גם עם "יש עתיד" גדולה יותר מכפי שהינה לאחר הבחירות, לא ראיתי כיצד יצחק הרצוג יכול להרכיב ממשלה, שהרשימה המשותפת איננה רוצה בשום אופן להשתתף בה גם אם יזמינו אותה, שהחרדים אינם רוצים לשבת בה יחד עם לפיד, מר"ץ איננה רוצה לשבת בה יחד עם ליברמן (בצדק לדעתי, לא כל עיקרון אפשר למכור כדי להרכיב ממשלה), ולפיד, ועוד יותר חברי מפלגתו הדתיים-לאומיים, אינם רוצים לשבת עם ה"זועביז", אמירה שבאמצעותה הגדיר "האח של נפתלי בנט" את מקומו בגוש הימין ולא בגוש השמאל.

שלא לדבר על ציפי לבני, שחברה למפלגת העבודה לא כדי להציל את מדינת ישראל ולהבטיח את עתיד ילדינו, אלא כדי להציל את עצמה מקץ הקריירה הפוליטית המשונה שלה. גם היא התקשתה לוותר על תמיכתה בעמדות ימניות וסלידתה מעמדות סוציאליסטיות, ולמעשה הובאה כדי לחזק את הרצוג במפלגה כנגד האגף החזק בקרב מצביעי העבודה של תומכי שלי יחימוביץ'. הרצוג בחר בהנהגה משותפת עם לבני מפני שהוא חושש מהנהגה משותפת עם יחימוביץ', לא מפני שאין לו אגו. עכשיו אנחנו כבר אחרי ההפסד בבחירות ואין צורך להמשיך עם הצביעות. לאורך כל מערכת הבחירות התעקשה לבני על זכותה לרוטציה בראשות הממשלה, למרות שידעה היטב כמה הדרישה הזו מופרכת ומעוררת כעס. זה שנזכרה לוותר יום לפני הבחירות, אחרי שהתברר לה מהסקרים הפנימיים בוודאות, שהמחנה הציוני עומד להפסיד, בעיקר כדי למנוע זעם כלפיה, היה כבר חסר כל ערך, ורק אותת למי שרגיש לסימנים כאלה על ההפסד הצפוי, כך לפחות חשבתי אני בצער, כששמעתי את ההודעה על ויתורה של לבני על הרוטציה ערב הבחירות, ואולי לכן לא הוכיתי בהלם כשהתפרסמו תוצאות המידגם ואחר כך תוצאות האמת. ציפי לבני הסכימה לוותר על הרוטציה רק כשהבינה שממילא אין למחנה הציוני שום סיכוי להרכיב ממשלה, בתקוה לצמצם את הפניית האצבע המאשימה כלפיה. כמובן זה לא אומר שאני מאשימה את ציפי לבני בהפסד. הרי לפני שהצטרפה ליצחק הרצוג ניבאו למפלגת העבודה רק שלושה עשר מנדטים, ויחד עם לבני הגיעה המפלגה לעשרים וארבעה מנדטים – שניים מהם הגיעו ממר"ץ, והשאר מאנשי "קדימה" ו"התנועה" לשעבר ומאוכזבי "יש עתיד" שהצביעו למפלגת העבודה לפני הקמתן של מפלגות אלה. כפי שהבחינו רבים לאורך כל מערכת הבחירות, גוש השמאל לא הראה גידול אמיתי בכוחו, ובלי גידול אמיתי אי אפשר לזכות בבחירות. לאורך כל מערכת הבחירות אמרתי לבני משפחתי הקרובים שאני מאד מתקשה לדמיין את הבוחר שקודם אמר לעצמו שבשום אופן לא יצביע למפלגת העבודה, ואחרי הצטרפותה של לבני התמלא פתאם רצון עז להצביע למפלגה הזאת. היה קשה לדמיין את הבוחר הזה כי הוא לא באמת קיים. הצטרפותה של לבני לעבודה והדיבורים על הרכבת הממשלה היו בסך הכל ספין מוצלח שתפס אצל מי שחולמים להיפטר מרשעותו וגזענותו של נתניהו, הוא לא באמת יצר סחף מהימין המתון אל השמאל כפי שקיוו אותם חולמים.    

ועוד סיבה שאינני יכולה להרגיש כעס על בוחריו של נתניהו, היא העובדה שאני מודעת היטב לגזענות האשכנזית כלפי בני עדות המזרח וכלפי הערבים, שלצערי מעצבת את היחסים החברתיים במדינת ישראל ובהתאם לכך את תוצאות הבחירות. צריך היה להיות עיוור כדי לא לראות איך מערכת הבחירות הנוכחית משכפלת את עלבונם של המזרחיים, והעובדה שאריה דרעי הוא אדם שפל שעושה בעלבון הזה שימוש מניפולטיבי, איננה משנה את העובדה שגם העלבון וגם הסיבות לעלבון הן לגמרי ממשיות. גם פרישתו של כחלון מהליכוד איננה מנותקת מהעלבון הזה, ומי שראה את פרצופו של כחלון כשנתניהו הציג את הפוליטיקאי הותיק בוגר אוניברסיטת הרווארד בתור "הילד מגבעת אולגה", לא התפלא על הפרישה הזאת.

אפשר לייחס את הצטמקותו של "הבית היהודי" לקמפיין סכנת אובדן השלטון של נתניהו, ואולי יש בכך צדק מסוים, אבל הבית היהודי היה בתהליך מואץ של אובדן בוחריו המזרחיים מאז פרשת אלי אוחנה, שהעליבה את המזרחיים פעמיים: פעם אחת, כפי שביטא זאת היטב חבר הכנסת זבולון כלפה שפרש מן הבית היהודי בעקבות שיריונו של אלי אוחנה: "הרב בן-דהן וזבולון כלפה לא מספיקים, צריך כדורגלן", או במלים אחרות, במקום להבליט לציבור המזרחי את הרב המזרחי אלי בן-דהן והמחנך המזרחי זבולון כלפה, שמייצגים את המגזר הרוחני והחינוכי של הציבור המזרחי, נפתלי בנט מנסה לפנות למזרחיים באמצעות שחקן כדורגל מצליח, ובכך מביע את דעתו שהמזרחיים מתעניינים רק בכדורגל, משחק שגם אנשים דתיים אוהבים מאד, אבל חושבים לסוג של בידור ותו לא. כאשר אחד הדוברים בסדרת כתבותיו המצוינת של אבישי בן-חיים "השד העדתי הולך לקלפי", שאני ממליצה לכל מאוכזבי וזועמי השמאל לצפות בה בעיון אם טרם עשו זאת, תיאר את נפתלי בנט כ"שביעיסט", שחושב "שחילוניים מעשנים סמים ומביא את ינון מגל, ושמזרחיים מתעניינים בכדורגל ומביא את אוחנה", הוא דיבר מלבי. במשפחה אנחנו קוראים לנפתלי בנט ה"מדריך מבני-עקיבא". מתארים אותו בתקשורת כאדם פתוח ורחב-אופקים, אבל הוא וחברתו איילת שקד מייצגים צרות-אופקים וחשיבה סטריאוטיפית איומה. פרישתו של אוחנה בגלל התבטאויות גזעניות של דתיים אשכנזים ברשימת הבית היהודי כבר היתה העלבון השני. בתקשורת הבינו את העלבון השני, אבל מלבד אבישי בן-חיים איש לא נתן את הדעת על העלבון הראשון. לציבור המזרחי יש מספיק משכילים שיכולים לייצג אותו בכבוד רב, אחד מהם הוא משה כחלון, והגיע הזמן להפסיק לקרוא לו "הילד מגבעת אולגה" וגם מספיק לקרוא לו "המלך מהגבעה". כשקוראים לנתניהו "הקיסר מקיסריה" מתארים ישוב שנתניהו בחר להתגורר בו והתנהגות שהוא אימץ לעצמו, למורת-רוחם של רבים. כשקוראים לכחלון "המלך מהגבעה" רק מתארים את העובדה שהוא נולד בגבעת-אולגה, והמלוכה כביכול איננה טבעית לו, כי היא נועדה כביכול לקיסרים מקיסריה. כחלון לא בחר להיוולד בגבעת-אולגה, זו פשוט עובדה בביוגרפיה שלו, היא לא רלוונטית לביוגרפיה שלו יותר מהעובדה שנתניהו נולד בירושלים. לבזות אדם על מקום הולדתו, ולו גם בדרך של מחמאה כביכול, כמו גם על כל עובדה אחרת שאיננה פרי בחירתו ורצונו אלא תוצר גורלו, לא מיותר להזכיר לנתניהו שוב ושוב היום, זה מעשה בזוי, ויש עליו מחיר, שנתניהו לא תמיד מרוויח ממנו – כמו במקרה של כחלון הוא גם משלם עליו. גם על העלבון כלפי ציבור הבוחרים הערבים הוא ישלם בסופו של דבר, גם אם בינתיים נדמה שרק הרוויח ממנו.

כן רבותי, החילוניים שמתנשאים על דתיים ומזרחיים, הדתיים שמתנשאים על חילוניים ומזרחיים, כל צירופי המוצא והאמונה והמעמד שחשים שהם טובים מאחרים – מי שאתם מתנשאים עליו לא יצביע לכם, ומי שאתם מזדרזים עכשיו להגדיר כטיפש, בור, פרימיטיבי, אטום, גזעני ואכול-שנאה, בעוד אתם עצמכם משדרים בדבריכם חלק נכבד מהתכונות האלה, לא יצביע לכם. אנשים לא מצביעים למי שמעליב אותם, ועלבון הוא הדבר הכי בלתי ניתן לתיקון, אז היזהרו בדבריכם ובמקום לכעוס תחשבו איפה אפשר לתקן.

ואל תמהרו לנבא נבואות זעם על הגורל הנורא הצפוי לישראל. ברק אובמה הוא למרבה הצער אדם שבז לחלשים ומתבטל בפני בעלי הכוח, וכעת כשנתניהו חזק מאד הוא יתנהג אליו טוב יותר מאשר קודם לכן. בטיפשות ובאטימות שמאפיינות את כל התנהלותו במדיניות החוץ שלו ובמיוחד כלפי ישראל, הוא הקים מהומה מוגזמת סביב נאומו של נתניהו בקונגרס שחצתה כל גבול של נימוס דיפלומטי. גם אם הביקור לא תואם כנדרש היה אובמה עושה שירות טוב בהרבה לעצמו ולמטרותיו אילו במקום לתקוף את נתניהו בכל התותחים העומדים לרשותו, היה מקבל אותו לשיחה קצרה ובלתי מחייבת בבית הלבן, ומזמין לשיחת גומלין באותו שבוע גם את יצחק הרצוג. בכך היה מראה על יחס שיוויוני למתמודדים בבחירות בישראל, ולא מעיר בלב יהודים רבים את העלבון האנטישמי, עלבון חמור בהרבה מהעלבון המזרחי, שחי מאד בלב יהודים רבים, והזילזול שמזלזלים בו הבוטים שבאנשי השמאל איננו מועיל למחנה בבחירות. עבור יהודים רבים שחיים בישראל, אבל חיו חלק מחייהם בחו"ל, וגם בשבילי אישית כמובן, חוויית המיפגש עם הרוע האנטישמי היא חוויית יסוד בחיים, חוויה פוצעת ומעצבת לכל החיים. מי שבחר לראיין ערב הבחירות דוקא את איש הוואפן-אס-אס גינתר גראס, שמעולם לא נטש באמת את דיעותיו הנאציות, ולהציגו כמי שתומך במחנה השמאל בישראל, הוא האחרון שצריך להתפלא שהוא נשאר לבד עם גינתר גראס, ועם ישראל בהמוניו דוקא לא בא. למראה הכתבה הזו שעמדה ערב הבחירות לפחות לזמן מה בראש אתר החדשות של "הארץ", לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, ואולי גם בגלל זה אני מתקשה להשתתף בצערם של גינתר גראס וחבריו בעיתון "הארץ" על כך שתוצאות הבחירות לא שימחו אותם. אם השמאל רוצה לזכות בבחירות, שייפרד מכמיהתו לברלין ויתחיל לעלות לירושלים. אני ללא ספק אשה סנטימנטלית, מעולם לא הכחשתי זאת, ונדמה לי שהשמאל יזכה בבחירות רק כשהוא יצליח להתלהב מהעיר שאליה כמה עם ישראל אלפיים שנה, ושמתגוררים בה כמעט מיליון אנשים שהם אכן שקופים למרבית אנשי השמאל, לפחות כפי שהוא מתלהב מבירת הרייך השלישי. אולי צריך להוסיף כאן שמי שרוצה שמדינת ישראל תלך בדרך שהוא מאמין בה, איננו יכול לשבת על המזוודות ולאיים לברוח בכל פעם שהוא נכשל בבחירות. ישראל היא מדינה עבור מי שאין לו מקום אחר, ורק מי שאין להם מקום אחר יקבעו את פני דיוקנה.

אם נפרדים מחלומות השוא והתקוות המנופצות ובוחנים את תוצאות הבחירות בפיכחון, רואים שהליכוד גדל על חשבון הבית היהודי, על חשבון ישראל ביתנו, וגם על חשבון יחד שלא עברה לשמחתי את אחוז החסימה, וזאת דוקא התפתחות חיובית, גם אם היא כואבת למי שרצה להיפטר מנתניהו. עדיף שציבור הבוחרים יתכנס למפלגות גדולות יותר שחשות יותר אחריות לאומית ופחות נוטות לקיצוניות. אני מרשה לעצמי להביע גם את תקוותי שזהבה גלאון לא תפרוש מהחיים הפוליטיים, אלא תוביל את מר"ץ לאיחוד, לפחות איחוד טכני, עם המחנה הציוני, ושבבחירות הבאות כל המחנה שמאמין שיש עם מי לדבר וחייבים לדבר ולהגיע להסכם עם הפלשתינים ילך בגוש אחד. מהפסדים אפשר ללמוד ואפילו להיבנות – זיכרו שנתניהו זכה פעם רק בשנים-עשר מנדטים ופרש מהפוליטיקה, שלא לדבר על בגין שהיה שלושים שנה באופוזיציה לפני שעלה לשלטון. הפסד בבחירות איננו אסון, ובמקום לקלל את הבוחרים שלא הצביעו כפי שרצינו, עדיף לנסות להבין אותם ולחשוב איפה אפשר לתקן ומה כדאי לשנות.