בכל ערב מזה שבוע בא שכני מהחדר הסמוך להתאבק עמי. לא היכרתי אותו,
וגם לא דיברתי איתו מלה עד כה. רק החלפנו בינינו כמה קריאות, שאי אפשר לכנות "דיבור":
עם "ובכן" מתנהל הקרב, "מנוול!" נאנק לעתים האחד תחת אחיזת
רעהו, "עכשיו!" מלַוֶּה מכה מפתיעה, "חֲדַל!" משמעו סיום, אבל
תמיד מתאבקים עוד קצת. לרוב הוא קופץ אפילו מן הדלת חזרה לתוך החדר ונותן לי מכה
שאני נופל ארצה. אז הוא צועק לי לילה טוב מחדרו דרך הקיר. אילו רציתי לוותר סופית
על היכרות זו, הייתי חייב לעזוב את חדרי, כי נעילת הדלת איננה עוזרת כלל. פעם
נעלתי את הדלת, כי רציתי לקרוא, אבל שכני שבר את הדלת במכוש, ומכיוון שקשה לו לוותר
על מה שהוא מצליח לתפוס, המכוש סיכן אפילו אותי.
אני יודע להתאים את עצמי. מכיוון שהוא בא תמיד בשעה קבועה, אני מתכנן
לי עבודה קלה, שאני יכול אם צריך להפסיק אותה מיד. למשל אני מסדר ארון, או כותב
משהו, או קורא ספר קל-ערך. אני חייב לסדר זאת כך, כי ברגע שהוא מופיע בדלת, אני
חייב להניח הכל, לסגור מיד את הארון, להפיל את מטאטא הנוצות, להשליך את הספר, כי
הוא רוצה רק להתאבק ולא שום דבר אחר. אם אני חש את עצמי חזק, אני מקניט אותו קצת,
בכך שאני מנסה להתחמק ממנו תחילה. אני זוחל מתחת לשולחן, אני משליך כסאות לפני
רגליו, אני קורץ לו מרחוק, למרות שזה כמובן לא נאה, לעשות עם אדם זר דברים כאלה,
שנותרים לגמרי חד-צדדיים. אבל לרוב נכרכים גופינו מיד זה בזה לקרב. כנראה שהוא
סטודנט, לומד כל היום ורוצה בערב, לפני שהולכים לישון, להתנועע מהר. כעת, בי הוא
מוצא יריב ראוי, אני אולי, אם מתעלמים מחילופי הברכות, אני החזק והזריז מבין
שנינו, אבל הוא המתמיד יותר.
פעם הוא הביא איתו בחורה. בעוד אני מברך אותה ומתעלם ממנו, הוא קפץ
עלי והעיף אותי למעלה. "אני מוחה" קראתי והרמתי את ידי.
"שתוק", הוא לחש באוזני. שמתי לב שהוא רוצה לנצח בכל מחיר לפני הבחורה
עם אחיזות מבישות, כדי לפאר את עצמו.
"הוא אמר לי שתוק", צעקתי לכן, ראשי מופנה אל הבחורה.
"הו, נבזה" נאנק האיש חרש, הוא הוציא עלי את כל כוחו. הוא משך אותי כל
הזמן לספה, השכיב אותי, כרע ברך על גבי, חיכה שתשוב אליו יכולת הדיבור ואמר:
"הנה הוא מוטל."
"הוא צריך לנסות את זה שוב", רציתי לומר, אך כבר לאחר המלה
הראשונה הוא לחץ את פני כה חזק אל הריפוד שנאלצתי לשתוק. "עכשיו כן",
אמרה הבחורה, שהתישבה לשולחני וקראה מכתב שהתחלתי והיה מונח שם, "האם לא נלך
כבר? הוא בדיוק התחיל מכתב."
"הוא לא ימשיך אותו גם אם נלך. בואי הנה. תתפסי למשל כאן בשוק,
הוא רועד כמו חיה פצועה." – "אני אומרת, תעזוב אותו ובוא." בחוסר
רצון בולט זחל האיש ממני למטה. יכולתי כעת לחבוט בו, כי הייתי רגוע, אבל הוא מתח
את כל שריריו, כדי להחזיקני למטה. הוא רעד וחשב שאני רועד. הוא אפילו המשיך לרעוד,
אבל הנחתי לו, כי הבחורה היתה ממול.
"כנראה כבר גיבשת בעצמך את דעתך על הקרב הזה", אמרתי לבחורה,
עברתי בקשת מעליו והתיישבתי לשולחן, כדי להמשיך את המכתב. "ובכן מי
רועד?" שאלתי, בטרם התחלתי לכתוב, והחזקתי את מטאטא הנוצות זקוף באוויר, להוכחה
שאין זה אני. עוד בעודי כותב צעקתי להם, כשעמדו בדלת, שלום קצר, אבל בעטתי קצת
ברגל, כדי לרמוז לפחות לעצמי לפרידה שהשניים היו כנראה ראויים לה.
